16-01-2010, 18:49
|
|
|
|
חבר מתאריך: 29.09.07
הודעות: 136
|
|
|
אנ'לא יודע עוד איך לקרא לזה...
פרק א'
1 אפריל, 1999.
בחלון דירתי הגבוהה עומד עץ, אינני יודע את סוגו, נוהג הייתי לומר בקטנותי כי עץ זה הוא עץ לעולם לא.
עץ כזה נהג לעמוד גם בגינתנו האחורית משיל פרחיו בקביעות, לעולם לא מפסיק, צומח בעקשנות על אף שנהגנו לכרות אותו מדי חורף.
היא נכנסת לדירה שלי, אני על יד שולחן הכתיבה, יפַה מתמיד. לימודי הרפואה שלי מונחים לפני אך אינני מסוגל לקרוא, וכשהיא נכנסת מאבד אני את דעתי אפילו עוד יותר מקודם אם הדבר אפשרי.
דירתי קטנה כ"כ, ממש חדרון. מטבחון קטן בפינה השמאלית, מימין השולחן והמיטה. היא מתיישבת על המיטה ושואלת: מתי תסיים?
מחר, עונה. כל יום חוזרות להן שתי הרפליקות הללו.
מתי מחר?
אני מסתובב ומביט בעיניה, יפיפיות.
מה קורה?
ואתה?
אני שאלתי קודם...
אני בסדר. היא משקרת.
ואני צנצנת.
אתה באמת צנצנת, לכן אתה לומד רפואה.
ואת...את... אינני מוצא מילים לתאר אותה.
24 פברואר, 1992.
סתיו העלים שעל העץ שלי עוד לא נשרו ואולי החורף יחרגו ממנהגם, מי יודע. את הדירה הזאת בחרתי רק בגלל עץ ה"לעולם לא" שעומד תחת חלונה. חיברתי את הטלפון לקיר, וכמו משמים באותו רגע הוא צלצול:
הלו?. שאלתי.
היי, זאק. הקול שלה היה חנוק אבל מייד זיהיתי.
היי רייצ'?
כן, שמעתי שעבת לעיר...
כן, הרווארד.
מגשים חלומות אה?
לא, לא ממש.
אז?
לומד רפואה.
אתה והשטויות שלך, זה לא באמת יעזור, אתה יודע אף אחד לא יכול להציל את העולם.
אני לא מתכוון להציל את העולם.
אז למה?!
כי...כי...זה מסובך. נאנחתי.
אידיוט אחד.
אף פעם לא הצלחתי להגיד לה כמה אני אוהב אותה. כמה אני מוכן להקריב בשבילה.
25 פברואר, 1992.
סיימתי ללמוד ונסעתי ברכבת לדירה שלי. היא חיכתה מחוץ לדלת שלי. ציינתי לעצמי ששערה ארוך מהרגיל, מוזר.
היי. מה את עושה כאן.
זאת ברכת שלום נחמדה. אני גרה בלוק וחצי מפה.
מה?! למה לא אמרת?
כי...טוב חשבתי להפתיע אותך אבל אתמול לא היה לי זמן. עבדתי.
אה...תודה.
בכלל לא השתנת.
גם את לא. עמדתי ובהיתי.
אז אנחנו נכנסים? או נשארים בחדר המדרגות המטונף הזה? יש לכם ועד בית? כמה הם משלמים לעוזרת?...
היא יכלה להמשיך ככה עוד שעה: היי רייצ', עצרי, נכנסים!
פתחתי את הדלת. השתדלתי לסדר מהר. אני בחור מאורגן אבל כיוון שרק אתמול עברתי אז היה די מבולגן.
ואוו, הספקת לפרק כבר את כל הארגזים. אצלי עוד נשארו חצי שנה אח"כ.
לא היו הרבה.
נחמד פה. מואר.
כן. צחקתי. שקרנית, סתם קטן פה.
צודק. הסתכלה דרך החלון, גיחחה לעצמה: עץ ארץ לעולם לא
כן... מלמלתי נבוך..
היא ניגשה לשולחן שלי שכבר היה עמוס בכל מיני ספרי לימוד. אז מה רפואה?
כן.
אתה יודע, אני לא מבינה אותך.
אני יודע שלא, לכן לא הסברתי.
אז נסה.
איך את לא מבינה?!
אם אתה חושב שאתה יכול להציל אותי אז שכח מזה...
זה בכלל לא בגלל זה.
שקרן!
אולי קצת...
אוף! זאק, אני לא צריכה איזה דון קישוט שילחם בשבילי.
דון קישוט נלחם בטחנות רוח... גמגמתי.
ואתה?!
אני עוזר לך להלחם בסרטן. התרסתי.
_____________________________________
"ואני אומר - ששנים דרושים למשחק!"
|
ראשי
צ'אט
)
מצב כלאיים
