|
06-01-2010, 19:02
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
של"ג כשלון?
1. טרם הלחימה - צה"ל התכונן היטב לשל"ג במשך שנים:
א. הכין תוכניות מפורטות, כולל אביזרים מודעין ותרגול מתאימים
ב. הגדיר במדויק את יעדי המבצע, היקפו ומשכו (הרצויים).
ג. אמן ותרגל את היחידות שוב ושוב במתארי לחימה על בסיס התוכניות הללו, כולל שינויים תכופים/בלת"מים.
ד. תרגל שילוב זרועות אוויר, ים, קרקע, כוחות מיוחדים ומערכים טכנולוגיים
ה. הכין מפקדות ייעודיות, תשתיות קשר ומודיעין ייעודיות וכו'
ו. ריכז כוחות ואמצעים מבעוד מועד בסמוך לגזרת הפעולה
ז. "הרדים" את האויב - בין אם במתכוון או שלא, הקפצת הכוחות הסדירים (שוב ושוב ושוב) מסיני לרמה"ג ולגליל (סינרמה) גם תרגלה אותם בהגעה והערכות מהירות ללחימה וגם יצרה שאננות וחוסר הבנה אצל האויב.
ח. הציב את מיטב מפקדיו בגזרת הלחימה - מפקדי הגדודים, החטיבות, האוגדות, הגייסות, הפיקוד ורוב קציני המטה שלהם היו קצינים בכירים בוגרי מלחמות, עתירי ניסיון, עם הצלחות מוכחות.
ט. ביצע "תיאום ציפיות" מול הדרג המדיני לגבי יעדי המבצע ודרכי הפעולה למימושם.
אני בספק אם היה בתולדות צה"ל מבצע צבאי שההכנות אליו היו קפדניות ופרטניות יותר, על אחת כמה וכמה כאשר משקללים את ההיקף העצום של הכוחות שנטלו בו חלק.
2. בלחימה עצמה - צה"ל פעל בשל"ג על פי מספר עקרונות חשובים:
א. נטילת יוזמה התקפית לאורך כל שלבי הלחימה
ב. המפקדים נעים בראש היחידות, לעתים בקו המגע/האש עצמו
ג. חתירה למגע עד להכרעה ברורה על ידי השמדת, הכנעת או סילוק האויב - וזאת כדי שלא יווצרו עוד מצבי ביניים כמו בתום מלחמת יוה"כ
ד. הפעלת כוח לא פורפורציונלי בקרקע, באוויר ובים, ליצירת "הלם ומורא" בקרב האויב ובכך הקטנת רצונו להילחם.
ה. ריכוז וצבירת הכוח עד להגעה לעדיפות מספרית (מוחלטת!) ועליונות טכנולוגית-איכותית (מוחלטת!) בכל בכל מגע עם האויב (ובכלל זה שימוש מושכל, מרוכז ומסיבי בח"א ובארטילריה)
ו. פעולה רציפה ביום ובלילה במספר רב של גזרות בו זמנית בחזית עצמה ומאחוריה, תוך יצירת ערפל קרב אצל האויב ומניעת צבירת כוחות/נסיגה על ידו
ז. פעולה בצורה בלתי צפויה לאויב (נחיתה באוואלי, כניסה למחנות הפליטים, כניסה לביירות כולל לשטח הבנוי הצפוף, כניסה לערי החוף, השמדת מערך הטק"א, לחימה קרקעית בסורים במרחב הבקעה ובגב ההר, הצנחת/הסקת חטיבה חיר"ם במרחב שטורא-דהר אל ביידר (בוטל), הנחתת אוגדת מילואים בג'וניה (בוטל))
ז. הפעלת אמצעים חדשים מתקדמים ובלתי צפויים לאויב (דלילה/שמשון, עברי, מזל"טים, טילי ים-חוף, טילי נ"ט, ל"א מתקדם וכו')
ח. שילוב כל יחידות הצבא הסדירות בלחימה בצורה מושכלת ומתוכננת, ובכלל זה כוחות מובחרים ובסיסי הדרכה (בה"ד 1, ביה"ס למכ"ים, ביה"ס לשריון ועוד).
ט. כל זאת תוך שמירה והקפדה (יחסית) על אורגניות ולכידות של היחידות ועל שלמות שדרות הפיקוד (בניגוד גמור למצב הכאוטי שנוצר במלחמת יוה"כ)
י. שימוש מושכל בל"פ (למשל הצגת שלל, שבויי ואבדות האויב) להעצמת הפגיעה המורלית באויב והגברת התמיכה/לגיטימציה במלחמה מבית ומחוץ.
3. לתורת/צורת הפעלה זו הייתה תרומה רבה ולאורך זמן -
א. הכרעה תודעתית של האויב בצורה ברורה ובלתי משתמעת בכל חזית/מוקד לחימה
ב. מזעור אבדותינו תוך מקסום אבדות האויב, פיזיות ומורליות כאחד (בעיקר למחבלים)
ג. הכלת הלחימה לגזרת לבנון בלבד ומניעת זליגתה אל תוך רמה"ג (בה בעת לא נלקחו סיכונים והופעל גיס מילואים שני לגזרה זו, אם כי רוב כוחותיו נותרו בריכוזים בגליל ובימ"חים ולא הועלו בפועל אל הרמה וזאת כדי לא לייצר אסקלציה צבאית לא נדרשת)
ד. יצירת אפקט הרתעה משמעותי ולאורך זמן
ה. "תיקון" ומחיקת חרפת יוה"כ, הן בקרב הלוחמים הצעירים והן בתודעת הציבור הישראלי כולו.
ו. תפיסת נכסי מודיעין משמעותיים, שתרמו למוכנות הצבא לאתגרים הבאים
ז. בתחקור המהלכים, בהפקת לקחים, לימוד שיטות ותורות לחימה מורכבות
ח. הנחלת ניסיון פיקודי וקרבי עשיר ויקר ערך לעשרות אלפי לוחמים בסדיר ובמילואים, כולל אנשי צוות אויר וים
האם כל זה נשמע לך מוכר? בוודאי, זה הרי בדיוק אחד לאחד מה שעשינו לפני ובעופרת יצוקה, על בסיס הכשלון הקוטבי במלחמת לבנון השניה. אכן יש דמיון רב בין המעגל של יוה"כ (כשלון) =>של"ג (הצלחה כמעט מלאה) ובין זה של לבנון שניה (כשלון)=>עופרת יצוקה (הצלחה כמעט מלאה). כזו היא ישראל, מדינה צעירה שחיה לה במעגלים אינסופיים, תוצר של השאננות והשחצנות שמשתלטות עלינו לפרקים.
לעניינו, לרמטכ"ל דאז רא"ל רפאל איתן ז"ל, לסגנו דאז האלוף יקותיאל אדם ז"ל (ולמפקדי פיקוד הצפון יאנוש בן-גל יבדל"א ואחריו אמיר דרורי ז"ל) הייתה תרומה אישית כבירה לכל מה שנכתב לעיל. האנשים הנהדרים, הפטריוטים והכריזמטיים הללו השקיעו את כל רצונם ומרצם בהכנת והכשרת הצבא (בסדיר ובמילואים) ללחימה, בטוטאליות, ברצינות ובמסירות האינסופיות שכה אפיינו אותם. וכל זאת במקביל להתמודדות עם אתגרים צבאיים ולאומיים אדירים כמו המלחמה הבלתי פוסקת בטרור הפלסטינאי מבית ומחוץ, פינוי סיני, בניית יחידות חדשות וקליטת מערכי נשק מתקדמים. אני בספק אם בתולדות צה"ל היה רמטכ"ל שהשתתף אישית ביותר תרגילים ומודלים מאשר רפאל איתן, שעשה ושקד ימים ולילות להכנת הצבא למערכה הקרבה.
האם היו במבצע של"ג ליקויים, תקלות וכשלונות חמורים? בוודאי, כמו בכל מלחמה לפני ואחרי.
האם היה בכוחם של מפקדי הצבא לחזות או למנוע את התקלות הללו מבעוד מועד? לטעמי לא.
האם היה בכוחם של מפקדי הצבא לשנות את המצב בעת הלחימה עצמה? לטעמי לא תחת המגבלות שכפה עליהם הדרג המדיני/הבינלאומי וההישגים החלקיים תאמו את לוחות הזמנים שנגזרו מהמגבלות הללו. ראה לאיזו "הכנה" ו "ריכוך" יסודיים וממושכים נדרש צה"ל בטרם הכניסה הקרקעית לעזה. הרי ברור שעל מנת להשיג את יעדי מבצע של"ג השאפתניים (אך ישימים) במלואם היה צורך בחודש לחימה רצוף לפחות - בפועל נלחמנו ששה ימים במחבלים ויומיים וקצת בסורים. לחץ הזמן והצרת/צמצום התוכניות הביא לאלתורים שחלקם אכן לא צלח במלואו. התקלה העיקרית הייתה ברמת הגיס והפיקוד שבגינה הוכנס ללבנון סד"כ רב מדי ובגזרה צרה מדי, מה שיצר סבך/צוואר בקבוק לוגיסטי אדיר והתעסקות מיותרת של מפקדים בכירים בפתרון המצב (נשמע מוכר? אכן, ציר טרטור-עכביש...). למעשה שתיים מתוך שבע האוגדות שפעלו (למעשה תשע אם כוללים גם את אלו שגויסו לרמה"ג) כמעט לא באו לידי ביטוי בלחימה ולמרות זאת הוקמו במקביל שני כוחות אוגדתיים מאולתרים.
בכל מקרה, יש לבחון את מבצע של"ג בכללותו מיוני ועד אוגוסט 1982 ולא באספקט הצר של השבוע הראשון ללחימה. הדרג המדיני (בהובלת שר הבטחון הכריזמטי והדומיננטי) שגה פעמיים - בראשונה כאשר לא הקצה מלכתחילה די זמן ריאלי לביצוע המשימה המורכבת והשאפתנית, ובשניה כאשר לא הורה כמתבקש באוגוסט-ספטמבר 1982 על פינוי מלא של צה"ל בחזרה לקווי ה 4 ליוני (או לפחות לאזור/רצועת הבטחון), בין אם כיוזמה ממשלתית ובין אם בגלל סיפור סברה ושתילה/לחץ בינלאומי.
אם הייתה מתקבלת החלטה שכזו, אזי לדעתי מבצע של"ג היה נחשב עד עצם היום הזה להצלחה צבאית כבירה ונלמד ככזה, אם כי יתכן שהיה חוזר על עצמו בשלהי שנות ה-80/תחילת שנות ה-90 כפעולת מקרו אחת גדולה (במקום רצף פעולות המיקרו הלא אפקטיביות שננקטו בפועל). היומרנות המדינית שבכפיית הסכם שלום על מדינה ערבית לצד הדשדוש הארוך ורווי האבדות בלבנון הוא זה שבסופו של דבר הפך את הצלחה הצבאית (היחסית) בטווח הקצר להחמצה רבתית בטווח הרחוק. אלף אלפי הבדלות, במבצע "חומת מגן" נכנסו קרקעית למחנ"פ ג'נין וספגו 23 הרוגים (דרך אגב, יותר מאשר בכל קרב קרקעי בודד בשל"ג!). רק כאשר הורידו את הכפפות והכניסו את ה D9ים פסקו האבדות ובעיקר נשברה התנגדות האויב. האם זה אומר שמפקדי הצבא כשלו במבצע חומת מגן (לפחות בגזרת ג'נין)? יתכן שכן, לדעתי לא.
נערך לאחרונה ע"י strong1 בתאריך 06-01-2010 בשעה 19:31.
|
|