|
14-01-2010, 10:54
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.08.05
הודעות: 5,850
|
|
דילמת האסיר
קצת רקע.
לפני כמה שבועות, נגזר עלי בצבא לרצות 10 ימי מחבוש בפועל ( = כלא), מתוכם ריציתי שבעה במעצר במחנה נתן. אחרי שיצאתי משם, הרגשתי צורך לכתוב משהו שקשור לבתי כלא, והתוצאה לפניכם.
בנוסף, זו גם היצירה שאני שלחתי לאתגר החודשי הנוכחי.
תהנו, ואשמח לקבל כל תגובה.
דילמת האסיר
שוב מובילים אותי. אזוק. שוב גורר רגלים במסדרונות החשוכים, המוכרים.
השקשוק של האזיקים, צליל הדריכה של מגף העור של הסוהר. אני עוצם את העיניים ומתמכר. אתה יכול לחשוב שאתה מכיר את זה. הרי כל ערוץ טלביזיה טוב מתהדר באיזו סדרה על הכלא. אבל נסה לדמיין את הרגע הזה, את ההליכה השקטה במסדרון הפנימי, לשמוע את הרעש העולה מהחצר נמוג והופך להיות הד עמום.
נסה דמיין איך זה להיות מובל אל מותך. רק נסה.
אני מתיישב. שוב הכסא המתכתי שמוברג לרצפה. שוב הפלורסנט שמסנוור אותך. שוב האוויר המחניק שנראה כאילו הוא לועג לך, מזכיר לך אילו מנעמים נמנעים ממך ונמצאים במרחק של עשרות מטרים בלבד מהישג ידך. אין מה לעשות. הפכו את הישיבה בכלא לקלישאה.
מנהל הכלא נכנס לאט, סוגר מאחוריו את הדלת החורקת. מתיישב, מניח בשקט את ערימות הטפסים על השולחן. הוא לוקח לידיו את הראשון, ומשרבט עליו בכתב ידו הצפוף. הוא לא מרים אלי את המבט. אני שותק.
בסופו של דבר הוא מרים את הראש. עיניים ירוקות נפגשות.
"אתה ג'סי מוטסילה, יליד 1989, שנעצר בחשד לרצח מדרגה ראשונה ב13 בדצמבר 2008, ונגזר עליך עונש מוות ב24 בספטמבר 2009 לביצוע ב14 בינואר 2010?" הוא ממלמל.
"כן", אני עונה. נהנה מהחדות.
הוא מעלעל בכמה דפים נוספים. "לא הגשת ערעור על גזר הדין, והוחזקת במתקן זה במשך זמן ההמתנה לביצוע גזר הדין, לא היו שום הפרות סדר, או תלונות בגין התנהגות לא נאותה." הוא השתתק לרגע, והמשיך, "אם כן, היום, ה14 בינואר 2010, אתה תוצא להורג ע"י הזרקת רעל בשעה חמש אחרי הצהריים. יש משהו שאתה רוצה לומר?" אני שותק ומניד בראשי והמנהל יוצא, משאיר אותי עם מחשבותי.
מיד אחרי הפגישה עם המנהל נכנס עוד אחד מנציגי החוק, ושואל אותי אם אני מעוניין בשיחה עם נציג הדת שלי. אני מהרהר אם לומר לו שנציג הדת שלי, ריצ'ארד דוקינס, מן הסתם לא זמין, אבל אני מתאפק ועונה ב"לא" פשוט.
"אם כן", מטיל הנציג את הפצצה, "יש לך איזו בקשה אחרונה?".
"למעשה", אני עונה, "יש לי".
מובילים אותי לחדר אחר, גדול מעט יותר. יש בו שני חלונות גדולים, לשם שינוי, ושולחן רחב יותר. אני מביט בחלון, מסתנוור מהשמש של הצהריים במקום מהאור המלאכותי בפעם הראשונה היום. נו, שתסתכל עלי טוב, ממחר היא תיאלץ להסתדר בלעדי.
אני מחכה.
לבסוף הוא נכנס. סוהר שרירי, לבוש במדים, ובידיו חבילה, אותה הוא מחזיק בעדינות. הוא מניח אותה בזהירות על השולחן, ומביט לעברי בחיוך מתנצל. "אני מקווה שלא מעכתי אותה, מיהרתי לנסוע , והדרך הייתה די קופצנית..." הוא משתתק במבוכה ומשתעל קלות אל מול מבטי האדיש. הוא חדש כנראה. כל סוהר עובר את השלבים האלה. כשהוא חדש, הסוהר עדיין שמח ועליז, מעודד מההתחלה ומהעבודה החדשה. הוא משתדל להתייחס אל האסירים בחביבות ובהגינות. לאחר זמן מה, הוא נעשה אדיש אליהם, הם הופכים לחלק משגרתו. הם מתחילים לשעמם אותו. בסופו של דבר, הוא לומד לשנוא אותם, לראות שמעלותיהם לא מכסות על המגרעות, ושהתנהגותם לעולם לא תכפר על מעשיהם. ומעל הכל, שהברק הרע שבעיניהם, שממליץ לו בחום לא להימצא איתם לבד באיזו סמטה אפלה, לעולם לא יימוג ויעלם.
כיף להיות עם הסוהרים האלה. הם כמו לוח שידורים של ערוץ בכבלים. אם אתה יודע מה השעה ביום, אתה יכול לדעת בדיוק מה תקבל.
כשאני חוזר להתרכז במה שמולי, אני מגלה שהסוהר הלך לדרכו, ואני נותרתי עם החבילה, ועם כפית כסופה קטנה, שמונחת על צלוחית. לא מעניין. אני מביט בחבילה המקושטת.
העטיפה שלה היא שחורה וקטיפתית, ועליה עיטורי נייר לבנים, שמסתלסלים סביבה, נכרכים סביבה, מחבקים אותה.
אני קורע אותם וחושף את התוכן.
היא נראית רכה, עדינה, ועדיין לחה מהקירור. אני מקרב אליה את פני, נזהר שלא לגעת, ושואף שאיפה עמוקה. ריח עדין ועם זאת מחלחל, עולה ממנה. ריח של רכות ספוגית, יחד עם רעננות של ריבה שמחביאים בתוכן את ריח הדם החזק של השוקולד שזורם עמוק בפנים.
זאכרטורטה. ידידתי שתענג אותי בשעות האחרונות האלה. שתלווה אותי אל החוף שממתין לי, לאור השמש השוקעת.
אני מרים את הכפית ביד יציבה ופוצע את השלמות הבתולית. מרים את הכפית ובוחן אותה, עכשיו שיש בה חתיכה קטנה. פיסה של גן עדן.
אני מכניס אותה לאט לפה, מחליק אותה על הלשון, נותן לה להתנפץ על המפרצים של החך. היא טעימה כמו חלום, עדינה כמו מגע יד, וממכרת כמו נשיקה ראשונה.
25 במאי 2008.
השפתיים נפרדות, ואני מביטים זה בזו, מתנשפים ומסמיקים. עיניים ירוקות נפגשות. אני שולח יד ועושה את מה שכל בן חולם עליו- מסיט את שערה מעל אוזנה. אני כל כך אוהב את זה, שאני שולח את ידי לגעת בשערה שוב. אני מניח לשלמות הקטיפתית להחליק על אצבעותי, ולצבע הבהיר להבזיק על עורי השזוף. אני מביט בה בשקט. חושב על כמה שלא מגיע לי להיות איתה. על כמה שהיא יכלה להיות עם כל מי שהיא רוצה. אני בן אדם עם מזל, ואני בשום אופן לא מתכוון להתחיל ולתהות על כך.
"אני אוהב אותך" אני אומר, וחווה את הרגע הנדיר שבו הפה הוא רק צינור, והצלילים שמפיק הגרון הם רק תהודה עלובה לרעם האדיר שעולה מהלב.
היא מחייכת, ואני מרגיש שהעולם סוגר עלי, שהלב שלי מבקש להתפרץ דרך גופי ולנדוד למחוזות אחרים, מרוחקים. העיניים בוערות, הכנפיים נפרשות והנשימה נעתקת מרוב אהבה.
אני נושם עמוק. נותן לחמימות של הטעימה הראשונה להתפשט ולגעת בכל נקודה בגוף. נותן לה לרחף בכל תא, עד שהיא נעלמת.
ואז זה תוקף אותי, הריקנות הזאת. יש במקום הזה יופי, יש בו אור, ומדוע שהוא לא ייגע בי? מדוע שהוא לא יבוא אלי, להאיר את החדרים החשוכים? אני מסתער על העוגה, שואב אותה אל תוכי, נותן לתחושת הטעם להתפרץ ולגעוש בגוף.
11 בספטמבר 2008
אני יוצא בכעס מביתה. היא לא רצתה, ונאלצתי לקחת זאת בכוח. ילדה טיפשה. מדוע היא לא מבינה? את האהבה שלנו אי אפשר להגביל. לא לכך היא נועדה. היא נועדה להדהד בעולם, להציף אותו בגל גאות אדיר, שאי אפשר לעצור. במקום זאת היא אמרה שהיא רוצה לחכות. היא בכתה. ניסתה לגעת בי, לחבק, להתנצל. אני כבר לא יכולתי לשמוע. ידעתי רק אותה, והיא מילאה את עולמי.
נגעתי בה, לקחתי אותה, וראיתי את דמעותיה. כחול שממלא את כל החוף הלבן, ומעלים את הירוק החי שהסתתר עמוק מתחת לחולות.
אני נעצר, מתנשף, נחנק מהתחושה שממלאת את כולי. אני מעביר יד על סביבות הפה, ודואג להעלים משם כל שביב של טעם, לא נותן לאף אחד להיעלם ולחמוק ממני. אני מסיט את תשומת ליבי למגש, ורואה גם בו שרידים קטנים, זכר עלוב לדבר הנפלא ששכן שם לא מזמן. זיכרונות. אני מרים את הכפית, כלי נשקי, ומסתער עליהם. הם שוקעים, ונעלמים מעל המגש. ללא זכר. אני מרים את מבטי, ומגלה את שאריות העוגה. שבורה, פצועה, ואם זאת עדיין צופנת סוד. אני ניגש אליה בזהירות, מנסה לחבר אותה, מנסה לגעת במפרצי השבר ולהשלימם בשברַי שלי.
6 בנובמבר 2008
אני מביט בפניה החבולים. בבורות השחורים של הכאב שנפרסים ומנקדים את עורה הלבן. הלובן מסנוור אותי וקורע את ליבי. אני מביט בידי, ולמרות שצבען חום בהיר, אין לי ספק מאין הגיעו הכתמים השחורים האלה אל פניה. אני רועד. אני נגעתי בה כך. אני ניסיתי לנפץ את חיוכה. אני! אני שמוכן למות למענה. אני, שעבורי היא כל חיי.
אני מסתכל אל תוכי, מרגיש את גרוני מתמלא בצער ונחנק, את עיני נעצמות מפני שאין מסוגלות להכיל את המראה. אני כואב כולי, כאילו החבורות המכסות אותה הן החבורות שלי, כאילו הזעקה שעולה מאבריה היא זעקתי. אני נשבר. אני כורע לידה, בוכה, מרגיש את ליבי משיל מעליו את כל הגלימות, נותן לשברי המסכות שכיסו אותי במשך הזמן להישטף בנוזל הטהור שזורם ומציף את לחיי. אני מגשש בעיוורון אחריה, אחרי האור היחיד שלי. אל לשמש שלי לעזוב אותי, אל לה להותיר את ההיכלות שבי חשוכים, לעזוב ולתת לקירות לשקף ולהגביר את האין. אנא, אל תניחי לי להינמק בריקנות, אל תמשיכי במסעך בלעדי. אני זקוק לך... אנא,אנא,אנא!
אני נוגע בה. ומיד מרחיק את ידי. חום עורה צורב אותי. אני מתרחק ממנה, וקורס אל הקיר הסמוך, בוכה עד כלות, עד שלא נותר בי דבר. אני מתנשף. שואף ריקנות ונושף אותה, ממלא בה את חלל החדר. החדר שבחוץ שמתמלא לאיטו, כמו מתואם עם החדר שבפנים. ריקנות עונה לריקנות. שתיקה עונה לשתיקה.
אני שומע במעורפל צעדים. הם הולמים על הרצפה, מרעידים אותי, את מרקם קיומי. נשימות מקוטעות, רגע של שכחה, והצעדים נעלמו, ואינם.
אני מכלה את החתיכות האחרונות של העוגה, בעיניים עצומות במהודק ובדמעות שפורצות דרך החסם על הלחיים, גולשות אל הסנטר ונוקשות בעדינות על הרצפה. ידי רועדת. אני מתנשף בקושי, מרגיש את חריקות נשמתי מנסות לפרוץ דרך האף ונחסמות, ובורחות אל חלל הפה, שורקות דרך רווחי השיניים. אני קם ודוחף את המגש הריק מעלי, בורח אל החלון, ורואה את השמש נעלמת גם היא, עוזבת, מניחה לעולם מלא היופי והחיים להיוותר בחשכה. אני דופק על החלון בזוועה, צועק הבהרות לא ברורות, נוהם כמו חיה פצועה. הסוהרים פורצים את הדלת ורצים לעברי, אוחזים בזרועותיי. אני משתולל. אל תתנו לי ללכת! אל תניחו לקולות המשתקים לכלות אותי! אני שואג ובוכה, תוקף ונשבר, מרגיש את העולם חומק ממני. מרגיש עד כמה אין לי כלום בלעדיו.
לבסוף לא נשארת אלא רעדה. אני רועד, נשען על הסוהרים שמזריקים לי חומר הרגעה כלשהו. אני נרגע לאיטי, מניח לעולם להתערפל מסביבי, עד שהמראות נמוגים. נותרות רק תחושות מעורפלות. אחיזה לופתת של זר באזור הידיים, כאב קל בפרק יד שמאל, שאריות מהמתקפה על החלון וחתיכת מתכת קלה אחוזה ברפיון ביד ימין.
הכפית.
אני מרגיש איך היא נשמטת מידי, צונחת אל הים שחור שמתחתיה, וצלצול נגיעתה ברצפה נשמע באוזני הריקות כקולם של פעמוני האבדון.
_____________________________________
And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time
|
|