קטונתי מלהכניס ראשי בין שני הרים גבוהים אלה כעמי מורג ובן עופרים. עם זאת צורמת לי התייחסותו הסלחנית של תא"ל מורג למעשה שעשה מח"ט 7, בהורותו לשני מפקדי פלוגות שלא היו תחת פיקודו, לכנוס לחטיבה 7, ולהותיר את השער לעורפה של צפון רמה"ג, כולל עורף חטיבה 7, פרוץ. הגישה, לפיה היה מי שייתן הוראות לשני מפקדי פלוגות אלה, נוכח חולשתו של בן שוהם, על כן רשאי היה להורות להם לנתק מגע מהאויב ולכנוס אליו, היה מעשה בלתי אחראי, אשר הפר את מאזן הכוחות השברירי במרחב, וכמעט והביא לחדירת הכוח הפורץ הסורי אל עורפה של חטיבה 7.
אין המדובר ב"בגזרה הדרומית" , כפי שמציין מורג, אלא סמוך מאוד לפתחה שמצפון לסינדיאנה, קילומטרים ספורים מצומת וסט ודרגיה של חטיבה 7. נראה כי באותן שעות, היה בסילוק 2 הפלוגות האמורות מקו המגע, כדי לגרום לסיכון של ממש לכל גזרת צפון רמה"ג, ולכיתורה של חטיבה 7 עצמה. יש לזכור כי בלימת החוד הסורי באיזור המחצבה- ציר יבשה ודרומה, נעשתה ע"י כח של חטיבה 679 אשר לא הגיע כדי סד"כ מלא של שתי פלוגות.
יאנוש אמור היה לדעת כי חלוקת הכוחות ברמה"ג אינה מאוזנת. הוא אמור היה לדעת שכל שהיה לחטיבה 188 היה את גדוד הקו- גדוד 53 האמיץ , אליו סופח גדוד 82, כנגד גדוד 74 שהושאר בגזרת חטיבה 7, וכי ברגע ששתי הפלוגות יילקחו ממנה, לא ישאר הרבה מגדוד 82 בגזרתה (ואיני בוחן, מחוסר ידיעה, את השאלה האם ידוע היה לו מצבן של יתר פלוגות גדוד 82 באותה עת). הוא אף נמנע בכוונת מכוון מלבצע פקודה לתגבור חטיבה 188 בגדוד 71. כל אלה אמורים היו לצייר לו את תמונת המצב הקריטית בגזרה הדרומית. הגישה , לפיה נהג יאנוש כרועה, הכונס אליו את צאנו האבוד, אינה נכונה. אין המדובר בצאן אבוד, אלא בעדר אשר "נמכר" לשכן תמורת גדוד 74. הפלוגות שוב לא היו "רכושו" של מח"ט 7, והיה זה מעשה חסר אחריות להוציאן מן הגזרה בו היה עליהן להיות, מבלי לקבל אישור של הרמה הממונה. יש לזכור כי באותה עת כבר פיקדה אוגדה 36 על הגזרה- אם כי תפקודה ועבודת המטה שלה שנויים במחלוקת. על כן, חייב היה מח"ט 7 לדווח לרמה זו הממונה עליו, כי שתי הפלוגות, שאינן תחת פיקודו, פנו אליו ודיווחו כי אין להן רועה. סביר להניח כי מפקדת האוגדה מוצאת היתה דרך להפעיל את שתי הפלוגות הללו, שהיו המסגרות החזקות ביותר שהיא יכלה ללקט באותן.
נוכח האמור, קשים לי דבריו של תא"ל מורג כי אינו מוצא פגימה במעשיו של יאנוש. ההנחה העומדת בבסיס דברים אלה, הינה הנחה כאוטית, לפיה כל מפקד יעשה הישר בעיניו, ואפילו יהא הדבר כרוך בפגיעה אנושה בכוחות שכנים, עד כדי גרימת סיכון של ממש לכושר העמידה שלהם, ולהתמוטטות החזית כולה.
יפים בעיני לעניין זה דבריו של יהודה ווגמן בעבודתו "כאוס בנפח- ניתוח האירוע" (עמוד 334) כי מעשהו זה של מח"ט 7 "מעיד על תרבות ארגונית, שבה עיקרון 'אחידות הפיקוד' איננו מחוור כראוי למפקדים וכתוצאה מכך גם הקשר בין מימוש עיקרון ה"ת"פ" והיכולת לדבוק במשימה אינו מתממש כראוי".
ווגמן מוסיף, דברים שעם כל הצניעות והענווה נראים גם לי, כמובן מאליו, כי :
"מי שכפוף ת"פ ליחידה אחרת חייב להתנתק ללא תנאי מיחידת האם שלן שלו ולפעול בגזרתו החדשה ובמשימתו החדשה , גם כאשר אין מעליו מפקדים. העיקרון המשלים לכך, הוא החובה המוטלת על המפקד האורגני להעביר את יחידתו ללא תנאי ולאפשר לה עצמאות וחופש פעולה מלאים במסגרת הת"פ"
לטעמי, אין בסיס להנחה, העולה מן התגובה, כי "החלופה הייתה שפלוגות אלה לא היו תורמות גם את המעט שתרמו." פלוגות אלה לא נדרשו באופן דחוף לחטיבה 7, באותן שעות קריטיות , בהן עמדה גזרת נפח בפני התמוטטות. בפלוגות היו 17 טנקים, אשר יכלו להוות קלף מנצח בידי מפקדת אוגדה 36, לו הייתה מיודעת אודותן, ומכפיפה אותן לאחד מכוחות המילואים שהחלו לכנוס למרחב.