"דמם של הפוליטיקאים הפך להיות הפקר". כך אמר היום (רביעי) יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, בתגובה לסקר "מצעד המושחתים" שהתפרסם אתמול. לפי הסקר, 58% מהנשאלים סבורים כי התנהגותו של שר החוץ אביגדור ליברמן היא "מושחתת עד מושחתת מאד". במקום השני ניצב שר הפנים אלי ישי (52%), ואחריהם בסדר יורד: שר התחבורה ישראל כץ (39%), ראש הממשלה בנימין נתניהו (39%), שר הביטחון אהוד ברק (37%) ולימור לבנת (32%).

"דמם של הפוליטיקאים הפך להיות הפקר". כך אמר היום (רביעי) יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין, בתגובה לסקר "מצעד המושחתים" שהתפרסם אתמול. לפי הסקר, 58% מהנשאלים סבורים כי התנהגותו של שר החוץ אביגדור ליברמן היא "מושחתת עד מושחתת מאד". במקום השני ניצב שר הפנים אלי ישי (52%), ואחריהם בסדר יורד: שר התחבורה ישראל כץ (39%), ראש הממשלה בנימין נתניהו (39%), שר הביטחון אהוד ברק (37%) ולימור לבנת (32%).

http://news.walla.co.il/?w=/1/1609624

יש מידה רבה של אמת בדברים של ריבלין.

השיח הפוליטי הישראלי הוא וולגרי, ברוטלי ומרוצף עלבונות למנהיגים מכל קצוות הקשת. ככזה השיח הוא כבר מזמן הרבה יוצר בגדר תחרות גידופים מאשר ויכוח עיניני וחילופי דעות אמיתיים. מדוע למשל לא ניתן להתייחס עינינית לדברים שציפי לובני אומרת מבלי לכנות אותה בכנוי המעליב ציפיטפוט?

בחברה שמעריכה שנינות יותר ממהות ומעדיפה אידאולוגיה על פרקטיקה דוברים קיצוניים, שנונים ואגרסיביים מצליחים הרבה יותר מאנשים שקולים שמוכנים לדון בנושאים ברצינות.

ישום דוגמטי של אידאולוגיה כזו או אחרת ברוב הנושאים שעל השולחן הפוליטי נגמר בד״כ באסון אבל בדיון הפוליטי כמעט כל מה שאנחנו שומעים הן קלישאות, חלקן אמנם משעשעות, רובן מזיקות. אחת מהקלישאות הללו היא שכל הפוליטיקאים מושחתים מהיסוד. הקלישאה הזו מזיקה כי היא גורמת לאובדן אמון הציבור במערכת ומכאן הדרך להתמוטטות קצרה. יתרה מזו, הקלישאה הזו משחיתה בעצמה, הרי אם ממילא כולם חושבים שאני מושחת I might as well enjoy it. הרעיון שכולם מושחתים גורם גם לאלו שאינם מושחתים מלחתחילה לפקפק בדרכם, אחרי הכל אם כולם עושים את זה אז איך אפשר לשרוד בלי להיות מושחת? חשדנות יתר גרועה לפחות כמו, לדעתי הרבה יותר מתמימות ולמעשה בחשדנות היתר יש הרבה מן התמימות.

אבל, אבל ועוד פעם אבל, ריבלין לא צריך להסתכל רחוק כשהוא מחפש את האחראים למצבו העלוב של השיח הפוליטי בישראל, אחרי הכל הראשונים לעלוב, להתלהם ולהמציא כינויים מעליבים לפוליטיקאים הם הפוליטיקאים עצמם ולעיתים קרובות מדובר אפילו באנשים מאותו הצד הפוליטי. כמה מה״פנינים״ המזיקות ביותר שליוו את הקריירה הפוליטית של שמעון פרס למשל סופקו לו באדיבות אחד, י. רבין.

Reality is that which, when you don't believe in it, doesn't go away.
Peter Viereck, 1916-2006

בישראל הפוליטיקאים הם תחתית החבית החברתית.
שריבלין יבוא בטענות רק לעצמו ולחבר מרעיו, שעושקים אותנו על בסיס יומי , חבורה של חצופים.

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

'ההדר' שאפיין פוליטיקאים עד שנות השבעים העניק אשליה שגויה של יציבות שלטונית ל'אזרח הקטן'. תחת ההדר הזה נעשו מעשים לא נאותים ושגיאות קשות ע"י המתעטפים בהדר.

לפוליטיקאי יש כח לשלוח אותי לההרג שלא לצורך, לגבות ממני מיסים רצחניים בכדי לתגמל בהם בני ברית פוליטיים או להזרימם לאילי הון מושחתים, להרוס את ביתי או לבנות את ביתו של אויבי. הוא יכול לכוון אלי את החוק ההופך אותך לאשם גם אם לא עשית מאומה במידה וארים ראשי יותר מדי או אסכן אינטרס כלכלי שלו, אחשוף מעשה פלילי שעשה מי ממקורביו וכו'.

הדיבור הוא הכח היחיד אשר יש לי כאזרח וגם הוא לא היה מובן מאליו עד בו האינטרנט לחיינו. אי שם ישב לו זקן ממפא"י בעל שורשים רוויזיוניסטים ומיין עם מלוא משוא פנים את שלושת ה'מכתבים למערכת' שהואיל שופר תקשורת בשם עיתון לפרסם באותו יום.

הסאטירה והמלל בבלוגים ובפורומים [ובמידה מופחתת בטוקבקים שהפכו לכלי בידי פרסומאים] - הם ליבה של חרות האזרח בימינו.

'ציפיטפוט' אינו קללה או דיבה. זהו כנוי סטירי הולם למישהי שקנתה אותו ביושר. [מובן כי היא רק במקרה משמשת כאן כדוגמא ואפשר גם לתת דוגמאות זהות על כל פוליטיקאי מכהן].

אם לא אקרא לה 'ציפיטפוט' אלא אציין פעם אחר פעם 'הגברת לבני אינה צודקת' - לא תהיה זו מחאה או בקורת אלא פרסומת לגברת בהנחה שאייתתי את שמה או שם הפוליטיקאי נכון.

'בן גוריון בלע סבון' שרו הילדים בשנות השישים אבל הם שרו זאת רק מפני שהוריהם לא יכלו לכתוב באינטרנט. הם אפילו לא יכלו לדבר במקומות העבודה.

הבה נרשום לפנינו ידידי איש האנימציה: בועמה, מנדבוש, ציפיטפוט, ביבי עשה פיפי, אהוד מרח, שמאלמרט, רעבין, משה שרת רוקד בלט [לאשכול, בן גוריון ושמיר יש לי הרבה כבוד ועם בגין ופרס שום דבר לא מתחרז] - ואנחנו בני חורין

רק כדי שנרד לסוף דעתך, למי מבין הבגינים אתה מתכוון, יש אחד שראה מכונות ירייה ויש אחד שראה הזדמנות לעשות מלא כלום משרה.
כמו כן הסבר לנו למה אין חרוז לפרס?
אגב, בשירה לא צריכים להיות חרוזים ואם תכתוב החתרן הבלתי נלאה - האצבע תצביע באופן אוטומטי לכיוון הרצוי.

ולמרות הסימפטיה לאיש החינוכי ולספר 'כי לא נראה את עזקה' - הוא עדיין לא צבר מספיק רקע של עשיה ציבורית בכדי שאשמיצהו.

עם פרס מתחרז ארס והרס אבל זה נשמע לי קצת קיצוני. כרס אין לו. אשמח לחוות דעתך בעניין פרס-חרס בעבור היותו ממצא ארכאולוגי במחוזות הפוליטיקה הישראלית.

איני מחבב שירה נטולת חריזה ולו סתם נוכחות מצלולים דומים. בכדי שאוהב שירה לא חרוזה - המילים והרעיון צריכים להיות בעלי עוצמה חריגה יש בכך משום עצלנות משוררית.

"ריב - לין, רב ומלין תובע וטובע וכל העם שומע" מדבר אלי יותר מ'ריבלין משחר למנחה וסליחות ממוסף מעריב - האין זו תפילתה של העבודה בעיניים?'