לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ברוכים הבאים לפורום כתיבה וספרות!!! והשורה הנעה - נוע תנוע! אוסף ביקורות הספרים של כל הזמנים אוסף אתגרי הכתיבהלכתיבה הציטוט הנבחר: 'הסופר, כמו הילד, אוהב לשחק משחקים, אבל יודע להציב את הגבול בין האמת לבדיון' מאת פרויד. חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > תרבות ואמנות > כתיבה וספרות
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 31-10-2009, 21:46
צלמית המשתמש של yishain11
  yishain11 yishain11 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 07.08.05
הודעות: 5,850
טעם החיים

כבר המון זמן לא כתבתי, ואני ממש מרגיש שהיצירה הזו לא עומדת בסטנדרטים הרגילים שלי. אשמח לשמוע את דעתכם.

טעם החיים

הייתי בן שבע כשבכיתי על מות הורי.
הלכנו על הכביש שיורד מהמכולת. אני אחזתי בידה של אימי, כמה שעות אחרי שסיימתי את אחד מימי הלימודים הראשונים שלי בבית הספר היסודי. ולפתע הבנתי את זה. שאמא, ויתכן שבזמן הקרוב מאוד, תעזוב אותי. לנצח.
"אבל זה יהיה בעוד המון זמן!" צחקה אמא.
נדתי בראשי, והדמעות צרבו את דרכן במורד פני.


אני שוכב על המיטה, בעוד הברזה אופיינית בכיתה י'. לא הברזה בעצם. הבהרתי שלא ממש מתאים לי להיכנס לשיעור היסטוריה כרגע, וממילא אני מכיר את החומר מכל הכיוונים. אני מניח שציון 100 במבחן הקודם עשה את שלו, ושוחררתי לאחר כבוד לחופשי. אני לועס לאט את הסיכה שלי, הרגל מגונה בו אני אוחז עד היום. אני עוצם עיניים.
שיירה של אנשים עולה בדמיוני. הם עולים לאיטם, שקטים, אפלים, לא יותר מצלליות שאור מזדמן מאפשר לצופה להעיף מבט חטוף על לחי חיוורת, או על עין בהירה, רגע לפני שהן חוזרות להתעטף באפלה. אני יודע לאן הם עולים. אני יודע מה הם נושאים איתם. הם עולים על ההר שמול הבית שלי. עוברים את הזיתים והמטעים האחרים של הערבים, ממשיכים על השביל הלא סלול, בדרך אל בית הקברות של היישוב. נושאים ארון. הארון שלי.
אני מגלה מספר דמויות מתוך שיירת החושך- את שני הורי, ארבעת אחי. אימא במשקפי שמש שחורים, כנראה שגם לדמיון שלי יש את הקלישאות שלו, בוכה בשקט. אבא תומך בה ללא מילים. אחי הולכים לאיטם מאחוריהם, מנסים למלא את החסר שרק מאוחר יותר ידעו שלא יוכלו לו לעולם.
מגיעים אל קברי. מניחים אותי בפנים, בתוך האדמה הרטובה והרעננה. מת אחד שוכב, ושישה מתים עומדים מעליו, מתגעגעים. מושיטים את היד, ולא מצליחים לעבור את המרחק.
אני חוזר אל המציאות ומפנה את פני אל הכרית. אני מגלה שקשה לי לנשום, ומוצא פורקן בדמעות, מטהר את עצמי אל תוך העולם.
אני מתאבל על עצמי.


אני חוזר מעוד 16 יום מתישים בשומרון. נראה שהימים עוברים במספרים: לנסוע 8 שעות, לסגור 21, לשמור 2-2-4-2, או 8-8-16-8. הגיע הזמן של הבית עכשיו. הזמן האחרון.
אני כבר לפני החזרה הביתה החלטתי שזה הזמן לסגור את הסיפור, שכבר עשיתי די. כבר השקעתי מספיק מחשבה על המעשה עצמו. נותר רק לעבד את הפרטים. רציתי להבהיר שאני לא עושה את זה בגלל הצבא. היה לי ממש טוב בצבא, אפילו בתקופה של הקו, בה הייתה שחיקה משמעותית. רציתי שלא יהיה ספק שהצבא נתן רק את האמצעי, ולא את התירוץ.
מעבר להתלבטות על הפרזנטציה, התפאורה דווקא נוחה. ההורים לא יהיו בשבת, והאחים שנשארים בבית בוודאי לא יהיו ערים בשעות הלילה המאוחרות. השעות שלי.
אני כבר כותב את המכתב על המחשב, המכתב שיישאר אחרי. הוא מנוסח בצורה טובה, ואני מקווה שמשכנעת. ברור שלא יהיה מזור לכאב שאני אותיר אחרי, אבל אני מקווה שהזמן והסיבות שהובילו לכתיבת המכתב יעלו בסופו של דבר ארוכה.
אני דורך את הנשק. צליל השקשוק החד מתפזר בחלל הבית השקט, אולם נשימותיהם הסדורות של אחי לא מופרעות. אני מקווה כי לא יופרעו לעולם.
ולפתע עוצרת אותי התלבטות. איפה לירות? התחושה הטבעית מובילה לראש, אבל הסצנה של פייל מפול מטאל ג'אקט גורמת לי לחוסר שקט. אני לא רוצה שימצאו אותי ככה. אז מה האופציה הבאה? הלב, אני מניח. אבל אולי אני אפספס? רק זה חסר לי. לנסות להתאבד ולהיכשל. לסבול את המבטים המרחמים של כולם. לעזאזל עם זה. נלך אל הראש.
אני מחזיק את הנשק הדרוך ביד. אני פותח את הנצרה. הגיע הזמן להחליט.
ואני יודע שאני לא עתיד לעשות זאת. מאותן סיבות ישנות. ההורים, הדת, וחוסר הרצון לברוח. אני מרגיש שאני רוצה להתמודד עם המצב שלי. בעצם טוב לי עם זה שרע לי.
אני חוזר למחשב, ותוהה על המוות. מדוע אנו כואבים? מדוע אנו מגעגעים? מדוע אנו חשים צער?
אני מעלה מספר תובנות, וכותב:
"ברור לי כי המעשה הזה עתיד להשאיר בנפשותיכם, ובנפשות כל מי שאני יקר לו, צלקת שאין למחותה למשך שנים רבות, וזמן רב תהיתי מהו הדבר שקושר בקשר חזק כל כך בני אדם. בתחילה חשבתי כי אנו מצטערים בעת מותו של אדם קרוב עליו- על ההחמצה של חייו, על הדברים הגדולים שהוא היה עתיד לעשות ולחוות, אולם הרגשתי כי דבר זה אינו אלא חלק מהעניין כולו. לאחר מכן סברתי כי אנו בוכים על עצמנו- על הגעגוע שבפרידה הסופית הזו, על הבדידות ועל כך שלא נזכה לראות את מושא אהבתנו לעולם. הרגשתי שזו סיבה אמיתית יותר מהראשונה, אולם חשתי שלא היא שגורמת את הקשר הזה, אלא היא תוצאה שלו. בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי בני אדם, באופן טבעי, קושרים בנפשם את עצמם ואת הסביבה המוכרת שלהם, זו שעימה הם מבלים שנים רבות, או חולקים בה אירועים מכוננים של חייהם. ברגע שסביבה כזו נכנסת אל עולמו הנפשי של האדם היא הופכת לחלק ממנו, וכשהוא נפרד ממנה הוא בעצם נפרד מחלק מעצמו, וחווה מעין מוות אישי של חלק חשוב של אישיותו, ומכאן תחושת הצער העזה שהוא חש."
אני כותב זאת כשהחיים מפעמים בי, הרבה מעבר למה שחשתי אי פעם. אני מתנשם עמוקות, משתעל בגרון צרוד, ופונה מהמחשב. אני מביט על המיטה שבחדר, יוצא. חייב לנשום אויר, לבטא את החיות הזאת. אני מוצא את עצמי בסלון, מול החלון שמשקיף על ההר. הראש פועם בכאב, העיניים כבר מטושטשות. אני משעין את הראש על הזגוגית, מניח לקרירות לנסות ולהקל על הכאב, ואז אני מתפרק, מניח לדמעות לצאת, לסמא אותי ולהסתיר אותי מעיני השמש העולה.
_____________________________________
And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

חזרה לפורום
  #2  
ישן 02-11-2009, 03:57
  משתמש זכר Mnemosyne Mnemosyne אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 07.01.07
הודעות: 3,397
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי yishain11 שמתחילה ב "טעם החיים"

בראבו ! פשוט משובח טוב זחרת אלינו :O (כבר תהיתי מה קרה לסיפורים שלך ) אני עוד זוכר את הסיפרו האחרון שכתבת על הגונג (אם זוכרני לא מטעה אותי).

קטע דרמטי מעודן במתח (במידה הנכונה) וגם מלא בתבונות ומחשבות מעמיקות (לי אישית סגנון כזה הוא האולטמטיבי )

עכשיו לקטע הטכני (לא שיש הרבה (בגלל שזה מושלם) אבל יש פה ושם כמה הצעות שלעתי יוכלו לעדן או לשפר את הקטע).

ציטוט:
הייתי בן שבע כשבכיתי על מות הורי.
הלכנו (פסענו) על הכביש שיורד מהמכולת. \ פסענו במורד הכביש מהמכולת העירונית (או כול מכולת אחרת) אני אחזתי בידה של אימי, כמה שעות אחרי שסיימתי את אחד מימי הלימודים הראשונים שלי בבית הספר היסודי. ולפתע הבנתי את זה. שאמא, ויתכן שבזמן הקרוב מאוד, תעזוב אותי. לנצח.
"אבל זה יהיה בעוד המון זמן!" צחקה אמא.
נדתי בראשי, והדמעות צרבו את דרכן במורד פני.


כתוב הייטב, זורם ממילות של מישהו בעתיד אל מקרה שמתרחש בעבר, מסתיים עם טרגידיה שמשתלבת הייטב, ואם רק אני הבחנתי:

הייתי בן שבע כשבכיתי על מות הורי
נדתי בראשי, והדמעות צרבו את דרכן במורד פני.

שני המשפטים שהם תחילת וסיום הפסקה ממשכים את עצמם בצורה מצויינת שמסכמת את הנושא של הקטע (אפשק מצויין וראוי לשבח )

-----------------------------------------------------------------------

ציטוט:
אני שוכב על המיטה, בעוד הברזה אופיינית בכיתה י'. לא הברזה בעצם. הבהרתי שלא ממש מתאים לי להיכנס לשיעור היסטוריה כרגע, וממילא אני מכיר את החומר מכל הכיוונים. אני מניח שציון 100 במבחן הקודם עשה את שלו, ושוחררתי לאחר כבוד לחופשי. אני לועס לאט את הסיכה שלי, הרגל מגונה בו אני אוחז עד היום. אני עוצם עיניים.


הכטע הלא מסומן הוא סבבה, הקטע "הכחול" בעיני הוא מין תיאור של מישהו שמנסה להתרחק מכאב על ידי כאב (סמים או משהו בסגנון) אהבתי את הסלידה הגסה מעניני מבוגרים עם התמודדות בחיים לדרך של ילד להתגבר על הכאב.
גם כן תוך כדי המשפט אפשר לשמוע את כול הסופר של העתיד ושל העבר (שדי מתאים לחלק הבא)

ציטוט:
שיירה של אנשים עולה בדמיוני. הם עולים לאיטם, שקטים, אפלים, לא יותר מצלליות שאור מזדמן מאפשר לצופה להעיף מבט חטוף על לחי חיוורת, או על עין בהירה, רגע לפני שהן חוזרות להתעטף באפלה. אני יודע לאן הם עולים. אני יודע מה הם נושאים איתם. הם עולים על ההר שמול הבית שלי. עוברים את הזיתים והמטעים האחרים של הערבים, ממשיכים על השביל הלא סלול, בדרך אל בית הקברות של היישוב. נושאים ארון. הארון שלי.
אני מגלה מספר דמויות מתוך שיירת החושך- את שני הורי, ארבעת אחי. אימא במשקפי שמש שחורים, כנראה שגם לדמיון שלי יש את הקלישאות שלו, בוכה בשקט. אבא תומך בה ללא מילים. אחי הולכים לאיטם מאחוריהם, מנסים למלא את החסר שרק מאוחר יותר ידעו שלא יוכלו לו לעולם.
מגיעים אל קברי. מניחים אותי בפנים, בתוך האדמה הרטובה והרעננה. מת אחד שוכב, ושישה מתים עומדים מעליו, מתגעגעים. מושיטים את היד, ולא מצליחים לעבור את המרחק.
אני חוזר אל המציאות ומפנה את פני אל הכרית. אני מגלה שקשה לי לנשום, ומוצא פורקן בדמעות, מטהר את עצמי אל תוך העולם.
אני מתאבל על עצמי


זה היה פשוט משובח אין לי מה להגיד, דרמטי מזוכסטי קצת, פשוט מדהים אני אישית התרשמתי ולדעתי ין צורך לשנות בו תו .

-----------------------------------------------------------------------

ציטוט:
אני חוזר מעוד 16 יום מתישים בשומרון. נראה שהימים עוברים במספרים: לנסוע 8 שעות, לסגור 21, לשמור 2-2-4-2, או 8-8-16-8. הגיע הזמן של הבית עכשיו. הזמן האחרון.


רמיזה מצויינת להמשך הסיפור, אהבתי. אבל משהו לא מסתדר לי, הסופר לא מסביר איך הימים עוברים במספרים (קצת מעורפל) אם תוכל להוסיף עוד משפט שיסביר את זה (אחרי הכול הדמות מענינית עם השקפה מיוחדת לחיים).

----------------------------------------------------------------------

ציטוט:
אני כבר לפני החזרה(ההגעה) הביתה \כבר לפני שהגעתי הביתה החלטתי שזה הזמן לסגור את הסיפור, שכבר עשיתי די. כבר השקעתי מספיק מחשבה על המעשה עצמו. נותר רק לעבד את הפרטים. רציתי להבהיר שאני לא עושה את זה בגלל הצבא. היה לי ממש טוב בצבא, אפילו בתקופה של הקו, בה הייתה שחיקה משמעותית. רציתי שלא יהיה ספק שהצבא נתן רק את האמצעי, ולא את התירוץ.
מעבר להתלבטות על הפרזנטציה, התפאורה דווקא נוחה. ההורים לא יהיו בשבת, והאחים שנשארים בבית בוודאי לא יהיו ערים בשעות הלילה המאוחרות. השעות שלי.


ההורים? אבל הדמות סיפרה שהוא כבה על מות הוריו, זה קצת מבלבל, ולדעתי יש שני הסברים:
1. פשוט התבלבת במהלך הכתיבה (שגיאה).
2. או שיש משמעות אחרת למות ההורים, והיא איבוד ההורים, משמעות מטאפורית של איבוד ולא המוות שלהם.

כדבר כזה יכול להיות טוויסט בעלילה (אולי לא מבחינת התרחשיות) אלא מבחינת הקורא ומחשבתיו.

--------------------------------------------------------

ציטוט:
אני כבר כותב את המכתב על המחשב, המכתב שיישאר אחרי. הוא מנוסח בצורה טובה, ואני מקווה שמשכנעת. ברור שלא יהיה מזור לכאב שאני אותיר אחרי, אבל אני מקווה שהזמן והסיבות שהובילו לכתיבת המכתב יעלו בסופו של דבר ארוכה.
אני דורך את הנשק. צליל השקשוק החד מתפזר בחלל הבית השקט, אולם נשימותיהם הסדורות של אחי לא מופרעות. אני מקווה כי לא יופרעו לעולם.
ולפתע עוצרת אותי התלבטות. איפה לירות? התחושה הטבעית מובילה לראש, אבל הסצנה של פייל מפול מטאל ג'אקט גורמת לי לחוסר שקט. אני לא רוצה שימצאו אותי ככה. אז מה האופציה הבאה? הלב, אני מניח. אבל אולי אני אפספס? רק זה חסר לי. לנסות להתאבד ולהיכשל. לסבול את המבטים המרחמים של כולם. לעזאזל עם זה. נלך אל הראש.
אני מחזיק את הנשק הדרוך ביד. אני פותח את הנצרה. הגיע הזמן להחליט.


אויי למה מחשב , לא שיש לי משהו נגד טכנולוגיה אבל הסיפור נקרא עם טעם ישן בפה, ולדעתי המחשב קצת הורס מהאפקט של זה (או די הורס :\) זה לא הכרחי לשנות אבל לאלה שכמוני אוהבים דברים ישנים מעדיפים מכתב עם נייר ועט.

אני יודע שלכתוב מכתב התאבדות על נייר זה נשמע כסגנון ישן וכול הסופרים משתמשים בזה (אבל לדעתי אם זה מחשב \ או מכתב זה לא מהווה כלום בהתרחשות חוץ מטעם ומסגנון ).

במשפטים האחרונים של פסקה זו חסרים לדעתי קצת מילות רגש שמתארות את המצב של הסופר, לשמל: היד הזיעה בעודה מחזיקה במתכת הכבדה והקרה \ הלב פתאום מתחיל לדפוק בחוזקה וכו'...

השאר מצויין כקודמיו .

---------------------------------------------------------------------------

ציטוט:
ואני יודע שאני לא עתיד לעשות זאת. מאותן סיבות ישנות. ההורים, הדת, וחוסר הרצון לברוח. אני מרגיש שאני רוצה להתמודד עם המצב שלי. בעצם טוב לי עם זה שרע לי.
אני חוזר למחשב, ותוהה על המוות. מדוע אנו כואבים? מדוע אנו מגעגעים? מדוע אנו חשים צער?
אני מעלה מספר תובנות, וכותב:


הכחול זאת לא קלישאה ? סתם הערה.

למשל אתה רואה פה איך המחשב גורע קצת מהדרמה, אם זה היה מכתב היית יכול להתעמק יותר בדרמטיות במראה המכתב (אולי בדמעות שזלגו מעיניו של הסופר בעוד הוא כותב את המילים (אף על פי שהוא נשמע כדמות קשוחה קצת כלפי החיים).

-----------------------------------------------------------------------

ציטוט:
"ברור לי כי המעשה הזה עתיד להשאיר בנפשותיכם, ובנפשות כל מי שאני יקר לו, צלקת שאין למחותה למשך שנים רבות, וזמן רב תהיתי מהו הדבר שקושר בקשר חזק כל כך בני אדם. בתחילה חשבתי כי אנו מצטערים בעת מותו של אדם קרוב אילו- על ההחמצה של חייו, על הדברים הגדולים שהוא היה עתיד לעשות ולחוות, אולם הרגשתי כי דבר זה אינו אלא חלק מהעניין כולו. לאחר מכן סברתי כי אנו בוכים על עצמנו- על הגעגוע שבפרידה הסופית הזו, על הבדידות ועל כך שלא נזכה לראות את מושא אהבתנו לעולם. הרגשתי שזו סיבה אמיתית יותר מהראשונה, אולם חשתי שלא היא שגורמת את הקשר הזה, אלא היא תוצאה שלו. בסופו של דבר הגעתי למסקנה כי בני אדם, באופן טבעי, קושרים בנפשם את עצמם ואת הסביבה המוכרת שלהם, זו שעימה הם מבלים שנים רבות, או חולקים בה אירועים מכוננים של חייהם. ברגע שסביבה כזו נכנסת אל עולמו הנפשי של האדם היא הופכת לחלק ממנו, וכשהוא נפרד ממנה הוא בעצם נפרד מחלק מעצמו, וחווה מעין מוות אישי של חלק חשוב של אישיותו, ומכאן תחושת הצער העזה שהוא חש."


פה הכותב שופך את הדעה ולא את הרגשות (לא כמו שהרוב מצפה) זה נותן גוון מיוחד לקטע שזה מצויין.
רק אם תוכל לחלק את זה לשתי פסקאות לפחות, כי רצף המשפטים קצת סוחף ואם לא מתרכזים הקורא עלול לאבד קצת את קו המשחבה של הסופר (בסופו של דבר הוא מדבר על נושא שהוא מסובך לכול מי שחי -מוות).

---------------------------------------------------------

ציטוט:
אני כותב זאת כשהחיים מפעמים בי, הרבה מעבר למה שחשתי אי פעם. אני מתנשם עמוקות, משתעל בגרון צרוד, ופונה מהמחשב. אני מביט על המיטה שבחדר, יוצא. חייב לנשום אויר, לבטא את החיות(החיים?חירות? לא כולך מובן) הזאת. אני מוצא את עצמי בסלון, מול החלון שמשקיף על ההר. הראש פועם בכאב, העיניים כבר מטושטשות. אני משעין את הראש על הזגוגית, מניח לקרירות לנסות ולהקל על הכאב, ואז אני מתפרק, מניח לדמעות לצאת, לסמא אותי ולהסתיר אותי מעיני השמש העולה.


הסוף משובח כמו ההתחלה, אבל עניין של המשפט: לבוא את החיות הזאת. לא מובן בשבילי (Tשמח לתשובה )

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בכללי וכמו שאמרתי מקודם קטע משובח, כול הכבוד על הכתיבה הנהדרת
ונשמח לשמוע ממך עוד ,

שיהיה לך ערב\ לילה\ יום נעים,
אמיל .
חזרה לפורום
  #3  
ישן 13-11-2009, 06:03
צלמית המשתמש של yishain11
  yishain11 yishain11 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 07.08.05
הודעות: 5,850
כבר אמרתי פעמים רבות
בתגובה להודעה מספר 2 שנכתבה על ידי Mnemosyne שמתחילה ב "בראבו ! פשוט משובח :) טוב..."

אני מאוד אוהב שאנשים נותנים פרשנות שונה לחלוטין לזו שהתכוונתי אליה בנוגע לדברים שאני כותב, ואתה אף פעם לא מאכזב.
אני לא ממש כתבתי את הסיפור הזה בצורה מטאפורית. הסיפור הזה מורכב משלושה אירועים אמתיים שקרו לי, ולכן אין לי כל כך מה לשפר או לשנות בתוספת לתיאור הדברים. זו הסיבה שבחרתי לכתוב זאת בצורה די מינימליסטית, יחסית לדברים אחרים שלי, אותם אני בדר"כ מציף במטאפורות כדי להכניס את הקורא להלך הרוח המתאים וכדי להבהיר לו מהם הרגשות של הדמויות.
ובכל זאת, יש כמה הבהרות שאוכל לספק לך: הבכי על מות ההורים בפסקה הראשונה הוא לא על המוות שלהם בתור אירוע, אלא על המוות שלהם בתור רעיון. היום הזה, בו הפנמתי לראשונה את הרעיון שההורים שלי יעזבו אותי יום אחד, ולעולם לא יחזרו, היה אחד מהמכוננים שהיו לי בחיי.
לגבי הימים במספרים: זה קטע מאוד צבאי. בצבא אתה עובד לפי לוז המחושב על פי שעות וימים- לסוגר 21 יום בבסיס, לשמור שעתיים, לנוח שעתיים, לשמור ארבע ולנוח עוד שעתיים (2-2-4-2) ואותו דבר עם (4-4-8-4). אומנם לא התנסיתי בזה במשך זמן רב, אבל גם המעט הזה השפיע את שלו, ושחק אותי לא מעט.
ה"חיות" שכתבתי היא הטיה של "לחיות".
_____________________________________
And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


נערך לאחרונה ע"י yishain11 בתאריך 13-11-2009 בשעה 06:10.
חזרה לפורום
  #4  
ישן 06-11-2009, 08:17
צלמית המשתמש של הקרדינל
  הקרדינל הקרדינל אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 11.09.06
הודעות: 1,860
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי yishain11 שמתחילה ב "טעם החיים"

חוסר הזמן לכתוב יצירות ידוע ומוכר... אני בעצמי סובל מיובש כזה אך בכל זאת- כתיבה בנקודה מסויימת הופכת מתחביב לצורך ואז כבר לא ניתן להתחמק . אז קודם כל- ברוך שובך .

שנית, לעניין היצירה- היא מלנכולית יותר ממה שבדרך כלל כתבת אך אני חושב שמדובר כאן ביצירה נהדרת: תיאור זורם יצירת עניין ואני חייב לחלוק על אמיל בעניין סצנת ה'כמעט-התאבדות'- אותי הצלחת ללכוד בתיאורים, דווקא משום שהם קצרים יותר ולא יורדים עד פרטי פרטים.

אולם אם יש משהו לשנות, אני חושב שזו הפתיחה- משפט כמו "הייתי בן שבע כשבכיתי על מות הורי." ראוי לשורה רווח, בכדי שהקורא יקדיש מספיק תשומת לב לדרמטיות בצהרה.
_____________________________________

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

חזרה לפורום
  #5  
ישן 06-11-2009, 17:33
  משתמש זכר Mnemosyne Mnemosyne אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 07.01.07
הודעות: 3,397
בתגובה להודעה מספר 4 שנכתבה על ידי הקרדינל שמתחילה ב "חוסר הזמן לכתוב יצירות ידוע..."

ציטוט:
במקור נכתב על ידי הקרדינל
ואני חייב לחלוק על אמיל בעניין סצנת ה'כמעט-התאבדות'- אותי הצלחת ללכוד בתיאורים, דווקא משום שהם קצרים יותר ולא יורדים עד פרטי פרטים.

אולם אם יש משהו לשנות, אני חושב שזו הפתיחה- משפט כמו "הייתי בן שבע כשבכיתי על מות הורי." ראוי לשורה רווח, בכדי שהקורא יקדיש מספיק תשומת לב לדרמטיות בצהרה.


אז ככה, בנוגע לקטע של הכמעט התאבדות אני לא נגד פשוט חסרים לי כמה מילות רגש, בסופו של דבר זה הוא הולך למות והוא צריך לתאר את זה קצת יותר לעומק ולא רק מצד של פעולות ומחשבות (אבל אולי כך רוחו של הדמות מתמקדת יותר בכיוון הפעליות מאשר הרגשות)

הסופר נשמח להבהרה למה בחרת בתיאורים קצרים בקטע שהוא אמור להיות יותר עמוק?

ומשפט הפתיחה אתה טוען שהוא צריך להרחיב אותו או שיתן לו שורה ורווח ואז להמשיך בכתיבה?

אם כן תקרא את נקודת המבט שלי, שבגללה אני נגד ההצעה:

ציטוט:
כתוב הייטב, זורם ממילות של מישהו בעתיד אל מקרה שמתרחש בעבר, מסתיים עם טרגידיה שמשתלבת הייטב, ואם רק אני הבחנתי:

הייתי בן שבע כשבכיתי על מות הורי
נדתי בראשי, והדמעות צרבו את דרכן במורד פני.

שני המשפטים שהם תחילת וסיום הפסקה ממשכים את עצמם בצורה מצויינת שמסכמת את הנושא של הקטע (אפשק מצויין וראוי לשבח )


אבל זה רק טעם או נקודת מבט .

שיהיה לך יום טוב ,
אמיל.
חזרה לפורום

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 12:46

הדף נוצר ב 0.04 שניות עם 12 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר