בימים האחרונים פורסמה החלטה על חילופי קרקעות לבנייה ברמת גן, בין כיכר רמב"ם במרכז העיר ובין אזור תל השומר.

בין היתר, נכתב בידיעה "שימור המבנים הקיימים בכיכר כמו "בית האזרח" ותחנת האוטובוס ההיסטורית שתועתק ממקומה ותשולב בכיכר."

מהי אותה תחנת אוטובוס היסטורית? אף פעם לא שמתי לב למבנה/אלמנט כזה בסביבה. אשמח לתמונות ומידע כולל המיקום הנוכחי של התחנה האמורה.

http://www.calcalist.co.il/real_est...3278702,00.html

כבר שאלתי בפורום תחבורה ציבורית בתפוז, וגם המומחים שם לא מכירים דבר כזה - לדבריהם כל תחנות האוטובוס באזור מודרניות.

מדובר בתחנת האוטובוס לשעבר, שבפינת סמטת לבבי ורח' ביאליק.
ממש מול חנות הספרים 'פורת'.

לפני כשבועיים נעשו שם עבודות שיפוץ ברחוב במטרה ליצור מקום לבית קפה,
שאמור להשתמש במבנה (הקטנטן, יש לומר) של התחנה לשעבר.

בפעם הבאה שאעבור באזור אשתדל לצלם (זה כנראה יהיה כבר אחרי שיקימו את בית הקפה..).

https://2009-uploaded.fresh.co.il/2...15/37372058.jpg

https://2009-uploaded.fresh.co.il/2...15/78816923.jpg

https://2009-uploaded.fresh.co.il/2...15/53935987.jpg

בדיוק.. זו התחנה..

אהה.. איפה שנמצא מגרש החנייה הקטן.. מה היסטורי בה? מדובר רק מבחינת גיל, או שקרה שם גם משהו? כי היא לא ממש מצטיינת ביופי או ייחוד כלשהו.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

מה שיותר היסטורי הוא המתחם שמאחריה המשמש כיום כמגרש חניה. על מתחם זה נבנה בית הספר היציב הראשון בר"ג [אחרי שהצריף הראשון באמת שנבנה על 'הר שאול' = גן הקופים התגלגל לו למטה כמה מאות מטרים בליל סער]. על המגרש נטע מנהל ביה"ס עץ היסטורי לא פחות [שכונה כמדומני 'עץ חיים' על שמו]בהמשך שימש הצריף שהיה צמוד למגרש 'מכבי ר"ג' כבית המשפט של העיר עד שהועלה באש לפני כשני עשורים. את התוכניות לשקום המקום החליף מגרש חניה מכוער ואת העץ שנטע המנהל עקר מאן דהו למען תוספת מקום חניה וכיום מוצב שלט זכרון על גזעו. יום יבוא והשלט יעקר ואז יוצב שלט אחר אשר יציין את 'השלט ההיסטורי' וכו'.

ועוד מספר פרטים 'היסטוריים': בצילום אוויר של הRAF מ12/44 איני מצליח לזהות את תחנת האוטובוס. היא גם אינה מסומנת במפה ב1944 המופיעה בספר 'זכרונותי מר"ג' של מילנר. לעומת זאת,שני עמודים לפני סוף הספר, מופיעה שם תמונה מ1946 אשר מצויינת כמופנית 'לכיוון תחנת האוטובוסים' במיקום אשר עם לא מעט רצון ניתן אולי ליחסו למיקום האמור. עם פחות רצון ויותר מעשיות מצויה 5 עמודים לאחר עמוד 64 - תמונה מ1939 המייחסת את התחנה הראשית כסמוכה למגדל השעון שניצב היה באיזור המזרקה ופסל ביאליק של היום.

בסקירה שבספר מצויינים בית האזרח, דביר ביאליק ובית הספר ומיד לאחר מכן בית אלברסון המשמש את חנות הספרים של פורת כיום. אף מילה על תחנת האוטובוסים.

מתחקור של רמת גנים מוסמכים מראשית שנות החמישים - זכורה הנקודה 'המשומרת' כ'תחנה של קו 55''. היו שם זקנים וגם קיוסק' כך נמסר לי מהרשויות.

אז אם נסכם:תחנת האוטוביסים הספק היסטורית, עשתה היסטוריה מקומית ולא נאה במיוחד לכל היותר בעשור שבין 1945 ל1955. מבין שלל המבנים שבעיר - ספק אם היא זו שראוי להאבק על קיומה ולמרות שאני נטול סימפטיה לקבלנים - הייתי מעוניין לצפות בחיוך הרחב שיעלה על פני אדריכל השימור בעת שיפקח על העברת המבנה 'ההיסטורי'.

הימור שלי: המדובר בדרך מעשית שמצאה העיריה בכדי לסגת מתוכנית בנוי במרכז העיר.

ואם מישהו מבני 'מילנר' מעלעל בפורום [לאור זרזיף פירסום שצץ באשכול שהעלתי בעבר על הספר ] - אנא הצטרפו אלינו והעניקו פתרון מוסמך לחידה.

וגם צריך לציין עוד, שהתחנה היתה בשימוש
עוד כשביאליק היה רחוב דו-סיטרי, ולא חד-סיטרי כבימינו...

גילוי נאות: אני גר כ 300 מטר משם ..

אני עוברת שם באופן קבוע כל פעם שאני באה למרכז, והדבר היחידי שהמקום הזכיר לי זה: "המקום הזה ממש מתאים לאנסים". בחיים לא שמתי לב לגזעי עץ הסטוריים, או לתחנה (העלובה, אם יורשה לי להוסיף כפי שנראת מהתמונה).

תודה על התשובה המפורטת, אז אני מבינה שהתחנה ההיסטורית לא כזו הסטורית. בתור צבי בר לא הייתי טורחת אפילו להעתיק את המבנה המכוער של התחנה P:

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

http://www.mynet.co.il/articles/0,7...3728879,00.html

מתוך הכתבה:

"תחנת האוטובוס הראשונה של רמת גן הוקמה בשנת 1936 ב"כיכר העמק". כמו היום, גם אז הייתה "כיכר העמק" לב העיר ושימשה כנקודת ציון בדרך לפתח תקווה, לחיפה וליתר ערי הארץ. "

והאם עמוד החשמל שברקע הינו מסוג שהיה קיים ב1936? והאם רחוב 'צומת לבבי' לא הפך לחד סטרי רק לאחר קום המדינה? ומדוע בכל זאת עולים הספקות לגבי עיתוי ההקמה כפי שפרטתי באשכול? והאם בכל פעם שרוצים להעניק ניחוח יוקרתי לאתר ב'אינקובטור של הטרור' [זה אנחנו 'הרמתגנים' ] מציינים כי שימש לאימוני נשק או כסליק של לח"י/אצ"ל/הגנה ואם לא הוא אז זה שלידו? והאם לא הגיע הזמן להחזיר את שלט הנחושת המשעשע שהיה מוצב ברחוב הרא"ה בסמוך לרחוב נגבה שעליו היה כתוב כי 'באיזור זה שכן הבית בו הסתתר יצחק שמיר לאחר בריחתו ממחנה המעצר' - ואם לא להחזיר את השלט אז לפחות לתרום גם את העמוד לגנבי המתכות..



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.mynet.co.il/PicServer2/02022009/2014800/yTIK011137_wa.jpg]


הלו! בית קריניצי האם שומע? מישהו מוכן לתעד ברצינות את ההסטוריה של העיר הזו ולסרוק את שפע החומר לרשת?

from wiki

מויקי

אולי העמודונים שבתחנה מצדיקים את הגדרת הסגנון.

חנות הספרים פורת, יש לידה חניון מכוניות ואת השעון, לא?

לא זכורה לי שום תחנת אוטובוס היסטורית, ואני מכירה את המקום די טוב (לא היסטורית, מרחבית).. מה הסיפור שלה?
ביום רביעי אני באזור.. יהיה מעניין לראות על מה מדובר..

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

מאז יוון הקדומה, היה בעצם רק סגנון לגיטימי אחד - הקלאסי. הרומאים פיתחו אותו קצת על בסיס האסתטיקה היוונית, ומאד - במשך מאות שנים, רק העתיקו. בימי הביניים, כשכולם היו בורים וטפשים, הם גם לא הבינו בסגנונות, ואז התפתח בעצם סגנון אסתטי שאנחנו קוראים לו הים "גותי", ואחר כך "גותי נעלה". ברגע שהבינה חזרה לשכון בקדקודי האנושות, הסגנון הזה נזנח, והמערב חזר לסגנון הקלאסי. לעוד כמה מאות שנים.

כשהגיעה המאה העשרים היתה הרגשת רוויה עצומה. "די כבר", ו"נמאס", ו"עד מתי???" הפכו להיות מילות המפתח. בתחילת המאה העשרים, ממש בשנים הראשונות, התפתח בכמה מוקדים סגנון בשם "ארט נובו", שקצת נשען על הסגנון הגותי, ובעיקר על הטבע. במקום לצייר טריגליף ומטופה (קישוטים קלאסיים, שמקורם בסדר הדורי של היוונים) התחילו לצייר פרחים, ועצים וכו'. הכל היה רך, וזורם, ועבודת יד (זו היתה ההשפעה הגותית) ולא ממש התאים לעולם התעשייתי. היה בזה גם משהו פושתי, לא מכובד. לא היסטורי. הקלאסיקה בת אלפי השנים הכניסה בכיס הקטן את הארט-נובו (או "סגנון הנעורים", או "יוגנדשטיל") בכל הקשור למכובדות. נדמה לי - ואולי אני טועה - שגם אז, לפני מאה שנה בדיוק, היה משהו שנתפש כבר אז כ"הומואי" בסגנון החדש, וגם זה פגע במכובדות שלו.

כל העסק נרגע קצת כשהעולם היה עסוק בלשחוט זה את זה, ואחר כך ניסה לשרוד את מגיפת השפעת הספרדית, אבל התסכול שב ועלה עם תום המלחמה והמגיפה. לשמחת כולם, ובראשם האמריקאים, נמצאו אוצרותיו של תות אנך אמון, אי שם בתחילת שנות העשרים. איזה יופי - יש סגנון! מה, אם כך, מאפיין את הסגנון הפרעוני? צורות גיאומטריות בסיסיות למדי (אליפסות, משולשים, מלבנים, עגולים וכו'); חזרתיות אובססיבית של צורה, שוב ושוב ושוב, כשהיא מייצרת כאילו "הד"; חומרים אציליים (בשונה מהקלסיקה הלבנה, האמנות הפרעונית היתה מאד צבעונית, עם הרבה עץ, זהב, שנהב, אבני ברקת ועוד); השענות על תרבות קדומה (בניגוד לארט-נובו); נקיון רב, המנעות מקישוטים (הצורות עצמן הן הקישוט, והיופי גלום בחזרתיות שלהן); והכי כיף - מכונות ידעו לעשות זאת.

מכאן התפתח סגנון שקל לטעות בו ולחשוב שהוא מודרני. הוא נקי ונטול קישוטים כמו המודרני, אבל הוא מאד אסתטי (המודרני לא ייחס לאסתטיקה חשיבות רבה); הוא עשיר בצבעים וחומרים; הוא מייצר צורות "סתם", כדי להשוויץ בהן, ולא בגלל שיש בהן צורך; הוא מאד זורם ורך.

מה מכל אלה יש בתחנה "שלכם"? הגגון, המסתיים בעיגול, איננו דווקא פונקציונאלי. זה "קישוט". הגג הלבן והעמוד הכהה (שחור? צבע כהה?). האוירה הקצת שחצנית. קצת "שופוני". קצת "תראו כמה אני מיוחד ויפה ויודע לעשות נעים בגב". כל אלה גרמו לכתב של YNET לטעון שזה ארט-דקו, והוא לא בהכרח טעה.

איזה קטע.. עברתי שם היום, ותהיתי ביני לביני לגבי סגנון הבניה,
ואז אני נתקל בדיון שהתפתח כאן.

לי זה דוקא נראה כמו באוהאוס. גם מתאים מבחינת תקופת הבניה
( השערה: שנות ה 30 או תחילת ה 40).
קוים נקיים, סגנון מעוגל ( כמו הרבה מרפסות באוהאוס שרואים בתל אביב ),
בניה בבטון צבוע בלבן. מבנה פונקציונלי, ולא מקושקש..

של מרפסות ומעליהן גג, קיימת גם בהרבה בתי באוהאוס בחיפה. לכן אני התייחסתי רק לעמודונים שנראים לי יחודיים.

1.בר גיורא 25

2.בר גיורא 35

3.בר גיורא 37

4.בר גיורא 34

5.כנרת 4

6.כנרת 6

7. תל חי 32

ובנייה אחרת להשוואה

8.מלבן וקשת. חשמונאים 11

9.מלבן. חשמונאים 7

10.מלבן בנייה מלפני שנים מועטות. בועז 10.

אם כך, בהסברי לגבי הארט דקו, לא הדגשתי מספיק את מה שהיה ראוי להדגשה.

האדריכלות עוסקת בין היתר (עם דגש די חזק) במציאת פתרונות אסתטיים. היא מגדירה מחדש, בכל בנין, את המושג "יפה". לשם כך היא נשענת על הגדרות נפוצות, "אופנתיות", למושג הזה. כך זה היה כמעט תמיד.

בשנות העשרים המאוחרות, ובעיקר בשנות השלושים, התפתחה אדריכלות אחרת. יש לה המון שמות, ואני מעדיף "מודרנית". לימדו אותה בבית הספר באוהאוס, בפריז, בנורבגיה, במילאנו, בסן פרנציסקו ועוד. העקרון היה זה: צורך צר צורה (Form Follows Function). הצורה הארכיטקטונית (הצורה התלת מימדית, החזיתות) איננה מטרה בפני עצמה, אלא תוצר של צרכי המשתמש. או במילים אחרות - האסתטיקה איננה מעניינת יותר, אלא רק המענה הנכון והמדוייק ביותר לצרכיו של מי שגר בבנין. ומכאן, טענו הוגי הגישה הזו - תצמח אסתטיקה חדשה: אסטתיקה של יושר. של אמת. של הגינות. כלומר - לא רק שאין צורך לקשט את הבנין, אלא אפילו אין יותר צורך לדאוג בכלל לאסתטיקה שלו. היא תעלה ותצמח מעצמה, כביטוי נאמן לשירות הטוב שמקבלים הדיירים.

זה מה שלימדו אז. גם בבאוהאוס. שימו לב, למשל, שהתלמיד המוכשר והנאמן ביותר של הבאוהאוס ששב לארץ היה אדר' אריה שרון, שתכנן את שיכוני העובדים הרבים. ללא שום מרפסות מעוגלות, גגונים "קישוטיים" או מקצבים נאים. בניה נאמנה לצרכים חברתיים, ותו לא. כך נראה גם ביה"ס באוהאוס עצמו. כמו מכונה.

אלא שמאות (אלפי?) שנות הוראת ה"אדריכלות כאסתטיקה" לא יכולות היו להימחק במחי יד. הארכיטקטים הבינו ש"יעיל זה היפה החדש", אלא שקשה היה להם לקבל את זה. כאן נכנס הארט-דקו לתמונה. אם כך, אמרו לעצמם הארכיטקטים שלא למדו בבאוהאוס (הרי שם הלמו להם בראש חזק ש"יפה זה לא חשוב") - אולי נעשה בתים ללא קישוטים, אבל נעדן אותם קצת בסגנון החדש הזה, הפרעוני? כך נוצרו הכותרות של העמודים בתחנת האוטובוס, הצורות המעוגלות, הרכות והזורמות (של הגגון, של המרפסות), שימוש בחמרים מענינים, מקצבים, ועוד.

כך למשל, הבית ברח' הגלבוע 1 (פינת שינקין) הפך את ה"פישרים" המנקזים החוצה את מי המרפסות לאלמנט עיצובי מודגש, הרבה יותר אסתטי מאשר פונקציונאלי. הרבה מבנים אחרים ציירו על עצמם צורות שונות באמצעות הגגונים - כאשר לעיתים קרובות הגגונים הללו אינם מצלים על כלום, ולפעמים הם בכלל מאונכים. שוב - דגש על אסתטיקה ולא על פנקציונאליזם.

בניגוד למה שלימדו בבאוהאוס.

חידשת לי. משום מה חשבתי שהארט דקו והארט נובו קדמו לבאוהאוס.

אגב, חלק גדול מהבתים שנמצאים בגוש שבין: בן גוריון - ארלוזורוב - יהושע בן נון - דיזנגוף
בתל אביב, נבנו בסגנון הארט נובו. מבואות גדולות ויחסית מפוארות,
עם מוטיבים קישוטיים, גרמי מדרגות מעוגלים, מראות (!!), דלתות גדולות ומעוצבות וכיוצ"ב.
שווה סיור.

תודה על הסקירה.!

הסיגנון התחיל בסוף המאה ה19. ואילו שני הסגנונות האחרים התחילו פחות או יותר במקביל.

תחנת האוטובוסים המדוברת אינה התחנה הראשונה ששירתה את תושבי ה'עמק'. קדמה לה תחנה ולצידה עמוד ובראשו שעון (מעניין מה היתה רמת הדיוק של התחבורה הציבורית באותה עת). בכל מקרה, הנקודה אותה רציתי להעלות נוגעת לחשיבותו של המרחב - ככר רמב"ם. מעטים הן הערים היכולות להתגאות במרכז עיר הכולל את כל מרכיבי העירוניות- הפורמליים והציבוריים. בככר רמב"ם מרוכזים מבני השלטון המקומי, מבני ציבור מרכזיים, מבני פנאי ובידור, מבני ושרותי דת וכמובן- כיכר עירונית רחבת ידיים המאפשרת כינוסים וארועים רבי משתתפים. זהו ערכו הרב של המרחב וחלק מעושר זה בהחלט מיוצג בתחנת האוטובוסים הישנה והחיננית ובהקשר זה יש לראות אותה. הרעיון לשמר את המרחב העירוני של הככר בהחלט ראוי ובימים אלה אני שוקד על הצעה מסוג זה. תודה לכל מרחיבי הדעת באתר ממצטרף חדש.