שיחררתי בחריצות את חליפת ההצלה הצהובה שהייתה תלויה על הקולב משמאלי, והשחלתי את ידי ההווה בשרוולי החליפה.
הידקתי אותה עליו חזק מאוד, גילגלתי אותו בסלוטייפ מכל הצדדים, עטפתי אותו בשמיכה מלאת נוצות ולבסוף ניפחתי בועה גדולה ואטומה במיוחד בשבילו, כדי שחס וחלילה לא ייפגע.
עמדנו על מזח עשוי מעץ לבן שחורק מתזוזות הרוח החזקות, ומתחתינו העתיד היווה מערבולת מסובכת, ענקית ומאיימת.
ההווה נשם עמוק, אולי הוא פחד בדיוק כמו שאני פחדתי.
לא הייתי מוכנה לקחת שום סיכון שההווה שלי יגיע לעתיד לא בטוח ולא מוגן.
זהו, הגיעה השעה.
ערכתי בדיקות אחרונות להווה, לראות שהוא מוגן לגמרי.
הוא צעד כמה צעדים אחורה, לקח נשימה, וקפץ ישר אל תוך מערבולת העתיד.
לא הורדתי את מבטי ממנו אפילו לשנייה, והשתדלתי לא למצמץ, כדי לא לפספס אפילו שנייה אחת שבה ההווה שלי יכול להיפגע.
נשמתי עמוק. איזה כיף, עוד קפיצה מוצלחת של ההווה.
העתיד מתחת לרגליי נראה מרוצה, ועוד לפני שהספקתי לנוח, עוד הווה הגיע.
ושוב, הכל מהתחלה; חליפת ההצלה, הסלוטייפ, השמיכה, הבועה, והפעם החלטתי להוסיף גם סירת הצלה מתנפחת בקצה הבועה, למקרה שמשהו ישתבש, כמובן.
לפתע נזכרתי בפעם הראשונה שבה שיחררתי הווה לעתיד, באותו זמן שהעתיד עוד לא נראה כל כך מאיים. כמה רחוק זה נראה. ההווה הראשון שקפץ לעתיד היה מצוייד רק בחליפת הצלה, וזה היה בסדר.
'חסרת אחריות!' קול קורא לי בקצה הראש. איך לשנייה יכולתי לחשוב על שיחרור ההווה בלי כל הציוד שנדרש כדי שיהייה בטוח?
חייכתי לעצמי. לרגע הייתי בטוחה שהגנת יתר עדיפה על ללא הגנה בכלל.
מעניין אילו אמצעי הגנה אחרים אני אוסיף להווה הבא שיגיע.
Next!


----------------
אני מאוד אוהבת את הקטע הזה, הוא מאוד מבטא את הרגשות שלי. רק שהסוף לא טוב במיוחד. יש הצעות?