שלום לכולם,

שיר שכתבתי ברגע של הארה.
אשמח לשמוע דעתכם האישית והמקצועית.
תודה.

התעוררות

בעיניים בוהקות וחיוך מקודש

יודע כי זכיתי להיוולד מחדש

עומד עירום באור שמש הבוקר

מברך את האדמה, הציפור והשלווה

בוהה בנחל הזורם בשתיקה...




רוח בין ערביים נושבת

דרך אשנבי המקדש

עוטפת ומחממת את

גופי הנרגש




טפטופי גשם קל

על אזובי המגדל

ריחו של סתיו באוויר

ממרחקים אשמע מזמורים ושירה

וליבי יודע כי אהבה היא התפילה




מתעורר משנתי מתחת לעץ האלה

מסיר מגופי את בגדי היוקרה

עוטה גלימה אדומה, פשוטה

ורוקד לצלילי הזריחה והשקיעה


לפתע תודעתי מוכת הארה

ליבי מוצף סליחה וחמלה

חשבתי כי ידעתי אן דרכי מובילה

אך עתה אסתפק ברקפת הפורחת לצידה




בעיניים בוהקות וחיוך מקודש

יודע כי זכיתי להיוולד מחדש

עומד עירום באור שמש הבוקר

מברך את האדמה, הציפור והשלווה

בוהה בנחל הזורם בשתיקה...




ויושב לידה באפס מעשה,

שקט ונוכח כפרחי השדה

שיר נהדר, החריזה השלווה מלווה באופן נאה את הרוגע והאהבה של הדובר לטבע.
אולם אני חושב שיש משפט אחד מיותר- "ליבי מוצף סליחה ומחילה". אינני חושב שברגע כזה של הארה של הטבע, דווקא סליחה ומחילה. אולי "אהבה ופליאה" יתאימו יותר.

תודה רבה ידידי היקר.
אני מעריך מאד את דעתך על השיר שכתבתי.
מקבל את המלצתך.

שיר נהדר!!
במיוחד שתי השורות האחרונות:

"ויושב לידה באפס מעשה,
שקט ונוכח כפרחי השדה"

אהבתי

תודה רבה חבר