22-07-2009, 10:29
|
|
|
חבר מתאריך: 15.07.09
הודעות: 117
|
|
על מאורע ברנר וספיחיו.
בסוף שנת (תרע"א) 1910 פרסם ברנר מאמר שעורר סערה ופולמוס בכל עולם הספרות העברי וגרם למשבר עמוק ביחסים בין סופרי א"י ובין ועד התמיכה האודסאי וסופרי אודסה. המאמר והפולמוס שבא בעקבותיו ידועים בשם "מאורע ברנר". במאמר, "על חזיון השמד" שמו, התייחס ברנר (שחתם על המאמר בשם י. חבר) לסוגיא שהעסיקה את העולם היהודי באותן שנים, סוגיית ההתבוללות והמרת הדת. בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 היה זה חזיון נפוץ לראות צעירים יהודים ממירים את דתם לנצרות. בעיתונות התנהלו ויכוחים סוערים על היחס הראוי לנצרות. ברנר ניסה לטעון שהמרת הדת עליה התריאו כל העיתונים איננה הבעיה העיקרית של העם היהודי. בניסיון להוכיח את טענתו השתמש ברנר באמירות רדיקאליות קיצוניות ביחס בין הלאום לבין הדת. ברנר ניסה להגדיר את דמותו של העברי החופשי המתנתק מכבלי הדת הכובלת. אליבא דברנר אין שום הבדל בין היהדות לנצרות. את שתי הדתות הוא דוחה מכל וכל.
...כן, הברית הישנה. הברית הישנה והחדשה. גם בזה יש באים ומפחידים: הברית החדשה עליכם, בני בניהם של בעלי הברית הישנה!... אולם אני, העברי החפשי, עונה על הפחדה זו לאמור:כשאני לעצמי אין בשבילי גם לברית הישנה אותו הערך, שהכל צועקים עליו בתור "כתבי הקודש'' , "ספר-הספרים",""הספר הנצחי" וכו' וכו'. מן ההיפנוז של עשרים וארבעת ספרי הביבליה נשתחררתי זה כבר, כבר... הרבה ספרי חול מן הדורות האחרונים יותר קרובים אלי, יותר גדולים בעיני ויותר עמוקים. אך אותה החשיבות שאני מכיר ומוצא בתנ"ך, בתור שרידי זכרונות מימים רחוקים ובתור התגלמות רוח עמנו ורוח האנושי שבנו במשך של הרבה דורות ותקופות – חשיבות זו אני מוצא ומכיר גם בספרי הברית החדשה (בכוחם הספרותי של אלה ואלה איני נוגע). גם ה"ברית החדשה" – ספרנו הוא, עצם מעצמנו ובשר מבשרנו. ואת זה, מה שאני מכניס בשבילי (לא כל חברי יסכימו לי – אני יודע!) את "הברית החדשה" לתוך ירושתו הרוחנית, אין אני חושב כלל לאיזו מהפכה ברוחי, שצריך אני לפחד ממנה או להינבא ולהכריז עליה, הואיל ולמרות כל הפלפולים והחקירות התיאולוגיות אין אני רואה שום הבדל יסודי בין השקפת העולם הסגפנית והנכנעה לפני אלוהים של הנביא מענתות ושל הנביא מנצרת – ממקור אחד יהלכון.שאלת חיינו היהודית היא לא שאלת הדת היהודית, שאלת "קיום-היהדות". את רעיון-התערובת הזה צריך לעקור משורש. אחד-העם עשה זה פעם והתחרט. אבל אנחנו, חבריו היהודים החפשים, אין לנו וליהדות כלום, ואף על-פי כן הננו בתוך הכלל בשום אופן לא פחות ממניחי תפילין וממגדלי-ציצית. אנחנו אומרים: שאלת חיינו היא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשׁבילנו היהודים... אנחנו, היהודים החיים, בין אם אנחנו מתענים ביום-כיפור ובין אם אנו אוכלים בו בשר בחלב, בין אם אנו מחזיקים במוּסרה של הברית הישנה, בין אם אנו בהשקפת עולמנו תלמידים נאמנים לאפיקוֹר – אנחנו איננו חדלים להרגיש את עצמנו בתור יהודים, לחיות חיינו היהודים, לעבוד ולברוא אָפני עבודה של יהודים, לדבר בשפתנו היהודית, לקבל מזוננו הרוחני מספרותנו, לעמול בשביל תרבותנו הלאומית החפשית, להגן על כבודנו הלאומי וללחום את מלחמת קיומנו בכל גילוי, שמלחמה זו מקבלת.
המאמר החריף והבוטה עורר סערה עזה. מהצד הדתי התגובות היו צפויות. אולם התגובה החריפה והמשמעותית ביותר הגיע מכיוונו של אחד העם. אחד העם שלא ידע שברנר הוא מחבר המאמר, תבע מחברי הוועד האודסאי שתמכו כספית ב"הפועל הצעיר" להתנער מכתב העת ולהפסיק את התמיכה בו. זמן קצר לפני שברנר כתב את מאמרו הפרובוקטיבי התפלמס אחד העם עם חוקר דת יהודי בשם קלוד מונטיפיורי. מונטיפיורי כתב ספר בו קרא לשלב בין היהדות ובין הברית החדשה. הוא פירש את הברית החדשה, רומם את ערכיה הנעלים לעומת ערכי תורת ישראל וקרא להחשיב את ישו כנביא היותר גדול בישראל. אחד העם יצא בתוקף כנגד מונטיפיורי ובמאמר שפרסם "על שתי הסעיפים" מוכיח שהיהדות אין לה שום דבר עם הנצרות, ושילוב של שתי הדתות אינו עומד במבחן המציאות. הוא ראה במאמרו של ברנר כמתריס כלפיו, ולכן הגיב בחריפות רבה כל כך.
חברי הוועד האודסאי ובראשם ביאליק, קלויזנר ואוסישקין החליטו לקבל את תביעתו של אחד העם. הם הודיעו על הפסקת התמיכה ב"הפועל הצעיר" עד אשר ישנה העיתון את אופיו ותכניו. החלטת הוועד עוררה סערה בקרב חברי האינטליגנציה העברית בארץ. ביפו נערך כינוס של סופרים ע"מ לדון בהחלטת הוועד. הכינוס הסוער ערך 6 שעות ובסופו נתקבלה ההחלטה הבאה: "סופרי א"י שהשתתפו באסיפה מיום יג' שבט תרע"א מוצאים, שאפי' אם מאמרו של מר י.ח. ברנר מכאיב לרבים בתכנו ובצורתו, הנה הפסקת התמיכה של "הפועל הצעיר" בגללו, הוא מעשה שלא כהוגן מצד הוועד האודסאי...".
חשיבותה של האסיפה הייתה גדולה. האסיפה מסמלת את התנתקותם של סופרי א"י מכבלי תמיכתם האדנותית והשולטת של המרכז הספרותי המזרח – אירופאי בו שלטה חבורת הסופרים האודיסאית בראשותו של אחד העם. באסיפה התגבשו אנשים בעלי תודעת תרבות מקומית ויצאו כנגד האפוטרופוסות התרבותית האירופאית. יש כאן מעין הכרזת עצמאות של סופרי הדור הצעיר הארצישראלי המודרני המשתחרר מכבליו הרוחניים של דור הסופרים הגלותיים. באסיפה נתברר מעמדו המיוחד של ברנר בתרבות הארצישראלית. סופרים וכותבים מכל קצווי הקשת התרבותית תמכו בו תמיכה גורפת. אפי' סופר דתי כאז"ר, מקורבו של הר' קוק, שלמרות הסתייגותו מתוכן המאמר, תיאר את ברנר כאחד מל"ו הצדיקים המקריב את חייו לאחרים. איש שכולו רוח. אחת מתוצאות הפולמוס הייתה שברנר הפך לסמלה של התרבות הישראלית החדשה המתהווה בארץ ישראל.
|