"דויד, יש לנו בעיה" הכריז יוני ונכנס בסערה בעוד דויד ניסה לעכל את הופעתו הפתאומית.
"איזו בעיה?" שאל דויד.
"אני שומע קול". יונתן התיישב על ספת העור ונאנח. דויד מצידו הושיט בעדינות את היד לאקדח שהיה בכיס על המעיל על המתלה.
"אקדח? מה יש לך לעשות עם אקדח?". דויד נעצר. כיצד הוא ידע מהחדר ליד? "בגלל הקול!" השיב יוני בכעס. דויד ניסה מחדש להוציא את האקדח בתקווה שיצליח; הוא ציפה לרגע הזה. "ציפית לרגע שאשתגע? דווקא ממך ציפיתי להבנה" נאנח שוב.
דויד עזב את האקדח והחליט להבין מה עובר על חברו. "אז אתה שומע את המחשבות שלי?" הוא התיישב בכיסא מולו.
"לא, לא קריאת מחשבות..." יוני ניסה למצוא את המילים המתאימות אך... "אכפת לך?! אני מנסה לחשוב!" צעק בגסות. "זו לא גסות, זו עייפות" ניסה לתרץ. "אתה מאוד חד-צדדי בנושא" הטיח באוויר. דויד ישב נדהם.
"אתה סובל מסכיזופרניה?". חישוב מהיר הבטיח לו שיוכל להגיע לאקדח לפני שהסכיזופרן יפעל.
"אני לא סכיזופרן והוא לבטח לא ייתן לך לרצוח אותי. הוא נהנה מדי מכל זה." יוני עיסה את מצחו, ניסיון להסדיר את הכאוס בראשו.
"מי זה 'הוא'?". כל הידע הנרחב שצבר לא עזר לו בדבר. דויד חש כמי שעומד מול משהו חדש, מסעיר ומפחיד באותו זמן.
"אני שמח שאתה מסוקרן" חייך באירוניה. "'הוא' מתכוון למספר של כל מה שקורה."
"מספר? כמו בסיפור?".
"בדיוק כמו בסיפור. הוא מספר על מחשבות, מתאר, מפרש... כאילו שאת חייך מלווה קריין". את המילה "מזויין" השמיט, אולי בתקווה שלא אגלה. "אתה יודע מה, רק בשביל הפרוטוקול- אתה קריין מזויין!". לומר זאת למישהו ששולט בחייך אינו דבר חכם במיוחד, למרות שמה שצריך לטרוד את מנוחתך כרגע הוא דויד והאקדח.
"אתה לא מאמין לי" הטיח בו.
"מה פתאום, בטח שאני מאמין לך..." ניסה דויד לשקר.
"או.קיי, אני אוכיח-בקש כל דבר."
"מה?"
"בקש כל דבר, כל מה שעולה בראשך. אתה יודע מה- אפילו אל תגיד אותו והוא יקרה" אמר בביטחון מופרז.
דויד נענה להצעת חברו וביקש בסתר לבו שלושה גמדים שיקפצו מן הרצפה. "שלושה גמדים? זה הדבר השאפתני ביותר שחשבת עליו?".
"רציתי משהו שסותר לחלוטין את ההיגיון".
"כרצונך. מספר- אם תוכל". יונתן ציפה לגמדים שיצוצו מן הרצפה אולם כל שקרה הוא שיבת האקדח לראש חברו. "לעזאזל איתך, אתה נהנה מזה?!" אני כותב בשביל הקוראים והם לבטח מסוקרנים. "לעזאזל עם הקוראים! אני הדמות הראשית ועד עכשיו לא היית נחמד במיוחד". ספרות של המאה ה21 היא די דיכאונית. "אם כך", קרא ושלף מכיס המעיל את האקדח, "בוא נסיים בצורה דיכאונית" הוא כיוון לרקה. בחוסר רצון נאלצתי להסכים, בשבילכם הקוראים, ולתת לו את הגמדים שריקדו במעגל מסביב לדויד לכמה רגעים ואז התנדפו.
"אז המספר קיים" קבע בתדהמה.
"כן ובלי שום סיבה הוא החליט לנהל את חיי, פשוט צץ לו". אתם מבינים קוראיי, אני צצתי פתאום ולא הוא. "אני הייתי כאן הרבה לפנייך מר 'מספר מסתורי שצץ משום מקום'!". אתה באמת צריך לעבוד על הזעם שלך. "לך לעזאזל!" הטיח בי.
"למה אני לא יכול לשמוע אותו?". דויד שקע בספה וניסה למצוא היגיון במצב.
הו, יש לו היפותזה בנושא, לקריין הדגול-", העובדה שיש לו חברים עם מידה כזו של ציניות היא מדהימה, "אכפת לך? הוא חושב שרק הדמות שנמצאת במרכז הקטע יכולה לשמוע את המספר למרות שאין הוא יודע כיצד אני שומע אותו." האמת שהצעתי שאתה בכל זאת סובל מסכיזופרניה והכול הזיה.
"כלומר הוא כתב עוד סיפורים?".
"כן והדמויות מעולם לא הבחינו בו. גם כאן יש מחלוקת: הוא חושב שכל מה שמתחולל כאן הוא פרי מחשבתו או לחילופין סכיזופרניה שלי", יפה מצידך שהוספת את זה, "ואני חושב שלקחתי יותר מדי ל.ס.די ופתחתי קשר." ציני מסומם; אתה אחת הדמויות הפחות מוסריות שכתבתי. "אתה יודע לאן אתה יכול לדחוף את ההבחנה הזו" הציע בחיוך.
"והאם יש לו איזה רעיון כיצד לסיים את כל מה שמתחולל כאן?". האמת שכן, אך אתם לא תאהבו את זה.
"מה זאת אומרת 'לא תאהבו את זה'? אתה מתכנן לסיים את הכול במוות? כי אם כן אתה סופר גרוע." אתה דמות ספרותית, אין לך זכות לבקר אותי ואני יכול בהינף אצבע למחוק אותך. "אני חוזר על עמדתי הראשונה- לך לעזאזל!".
"מה הוא אמר?" דויד חש כמי שעד לדיאלוג חשוב אך שומע רק צד אחד.
"הוא מתכנן לסיים את הסיפור ואני חושב שאם הוא יהרוג אותנו זה יוכיח איזה סופר גרוע הוא." יוני הוציא סיגריה, ללא ידיעה עד כמה המשפט "סיגריה הורגת" יהיה נכון לגביו. "מה זאת אומרת?" הוא החזיר את הסיגריה. מה? שום דבר, באמת כלום, רק רציתי להזכיר לקוראים שסיגריות זה רע. "אז אתה מתכוון להרוג אותי עם סיגריה בשביל ללמד אותם?" יוני לקח את החפיסה והוציא מצית. "אם כן אני לא אתן לך". ברגע בו הניצוץ הראשון נוצר הבית, שהתמלא בגז מהכיריים הפתוחים במטבח, עלה בלהבות.
אולי להרוג אותם לא היה הסוף המתוחכם ביותר, אך עם ציורו בצבעים פילוסופים הפכתי אותו לדיון בדטרמיניזם ובחירה חופשית! ובכל מקרה, המסר הראשי הועבר- סיגריות הורגות ילדים, זכרו זאת.