|
אונגרפלד אשם כי החוק לא טוב
1
בתי המשפט
עפ 000143/05
בית המשפט המחוזי בחיפה
06/03/2005
תאריך:
כב' הנשיא מ' לינדנשטראוס (אב"ד)
י' דר
א' שיף
בפני הרכב השופטים:
יוסף אונגרפלד
בעניין:
המערער
ד"ר חיים משגב
ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
מדינת ישראל
המשיבה
פרקליטות מחוז חיפה
ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
השופט י' דר:
1. מבוא
1.1 "המעליב בתנועות, במלים או במעשים, עובד הציבור, או דיין או פקיד של בית-דין דתי או חבר ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968, כשהם ממלאים תפקידם או בנוגע למילוי תפקידם, דינו – מאסר 6 חודשים".
זו לשונו של סעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
1.2 האם יכול מי שהעליב את עובד הציבור, להתגונן בטענה שהדברים שייחס לעובד הציבור הם אמת ולהנות מהגנות אחרות המוענקות למי שנאשם בהוצאת לשון הרע, על פי חוק איסור לשון הרע?
לעניננו, האם רשאי המערער, שהורשע בכך שכתב על גבי כרזה כי יש לפטר חוקר המשרת בתחנת המשטרה בחדרה משום שזה משתף פעולה עם עבריינים והוסיף וכתב בכרזה "המשטרה לא צריכה תפוחים רקובים", להנות מהגנות אלו?
זו השאלה הניצבת בפנינו, לאחר שהמערער הורשע בעבירה זו בבית-משפט השלום בחדרה. הערעור הוא על ההרשעה בלבד וטענת הסנגור היא כי לא היה מקום להרשיע את המערער וכי זכותו לחופש הדיבור גוברת על זכותו של עובד הציבור להגנה.
1.3 נושא זה כבר נדון בפסיקה, ובמספר פסקי דין שניתנו בבתי משפט מחוזיים נקבע כי ההגנות של חוק איסור לשון הרע, ובכללן טענת "אמת דיברתי" (סעיף 14 לחוק) וטענת תום הלב (סעיף 15), אינן עומדות למי שנאשם בהליך.
בעבירה מקבילה של זילות בתי-המשפט, נקבע בבית-המשפט העליון שהגנות אלה אינן עומדות למי שמואשם בעבירות.
1.5 כבר בישיבת ההקראה של בית-המשפט, הודה המערער באישום זה. בית-המשפט (השופט גינות) שהיה ער לפסיקה והחליט לכוון עצמו על פיה, לא אפשר למערער להרחיב את שמיעת הראיות במשפט.
1.6 במהלך שמיעת הערעור הבהרנו לסנגור שאנו נכונים לדון בשאלה העקרונית, האם ההגנות מסוג אלו שבסעיפים 14 ו-15 של חוק איסור לשון הרע, עומדות למי שנאשם בעבירה על סעיף 288 לחוק העונשין, מבלי שנדון בשאלה אם יש יסוד שבעובדה לדברים שרשם המערער בכרזה ועניינם השוטר ממשטרת חדרה.
בנסיבות אלה, גם לא ראינו צורך לדון בטענות בדבר דרך ניהול ההליך, שאין בו כדי להצביע על עיוות דין.
לאור טענת הסנגור במבוא לסיכומים, כי "...(ש) טענות המערער כנגד עובד הציבור (אליהו אלוש) מוכחת, והן אכן, הוכחו, לכאורה, לפחות במהלך המשפט", נבהיר כי בהנחת היסוד שלנו אין רמז לקביעה כזו, והיא אינה רלבנטית לאור התוצאה עליה אני ממליץ לעמיתי.
2. הפסיקה
2.1 הפרשנות של סעיף 288 וההתנגשות שבהוראת הסעיף עם חופש הביטוי נדונה ברע"פ 3207/90 גדעון בן ישראל ספירו נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך יז, 100. השופט י' מלץ דחה בקשת רשות ערעור. בהחלטתו מאזכר השופט דברים שנכתבו בנושא זילות בית-המשפט ומביא מבג"צ 433/87 פ"ד מא(4) 610 את הדברים הבאים:
"שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת באמון במוסדות המשפט ומי שמבקש לשקוד על הכשרתו חייב גם להקפיד בכך שהביקורת על הפסיקה תהיה מכובדת, מרוסנת ועניינית ותתיחס לתוכנם של דברים ולא תפגע ללא הצדקה וללא צורך בתדמיתם של השופטים".
באותו ענין נדון, כאמור, האיסור על זילות בית-המשפט אולם מחמת הדמיון בהוראות החוק, מביא אותם השופט מלץ בהחלטתו שבה הוא דוחה את בקשת רשות הערעור.
2.2 הנושא של זילות בתי-המשפט עלה גם ברע"פ 3817/97 סובול דב נ' מדינת ישראל פ"ד נב
(3)247 (רע"פ סובול). באותו ענין התייחס בית-המשפט לשאלה
"אם ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק אישור לשון הרע חלה על עבירת הזילות לפי סעיף 255 לחוק העונשין".
ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) ענינה פרסום בבית-המשפט אולם השאלה שבפנינו רחבה יותר, ומתיחסת לכל ההגנות שבחוק איסור לשון הרע.
השופט קדמי כתב שיש להבחין בין הוראת סעיף 13 לחוק לשון הרע שתכליתו "... לאזן בין זכותו של הפרט לשמו הטוב לבין זכותו של פרט אחר לחופש הביטוי", לבין סעיף 255 (ולעניננו, סעיף 288), שאיננו עוסק בזכותו של השופט (בסעיף 255) או של עובד הציבור (בסעיף 288) כפרט לשמו הטוב
"... אלא בזכותו של ה'מוסד השופט' להגנה בפני פגיעה במעמדו. כאשר מדובר בהגנה על תפקודו של 'המוסד השופט' בתור שכזו, יש עניין לציבור בהגבלת הזכות לחופש הביטוי...".
השופט קדמי התיחס גם לקושי בקביעת הגבול בין מותר לאסור לנוכח זכות היסוד לחופש הביטוי, אבל סבר שבאותו ענין "חצה" המערער את הקו בין המותר לאסור.
2.3 הנושא עלה בפנינו בהליך קודם (ע"פ חיפה 2098/02 עו"ד אעלימי נזאר נ' מדינת ישראל). באותו ענין נדונו ביטויים שהטיח המערער בפני רשם בית-המשפט. דעת ההרכב היתה שיש לדחות את הערעור, שכן המערער אינו נהנה מן ההגנה של חוק איסור לשון הרע. גם שם עלה הנושא של סעיף 13(5), שכן הדברים נאמרו בבית-המשפט.
השופט ברלינר אימץ את דעת המיעוט של השופטת ברמן בע"פ 1181/83 מאיר זיו נ' מדינת ישראל, פס"מ מח(1) 224 שדנה בעניין דומה. הזכרנו שם גם את עמדת הרוב בבית-המשפט המחוזי בתל אביב בע"פ 1021/95 סובול נ' מדינת ישראל שאושרה ברע"פ סובול, שם אמנם נדון סעיף 255 לחוק העונשין אבל לעניננו הדברים דומים.
2.4 השופט עמית הזכיר ביקורת מלומדים על האיסור הרחב של זילות בית-המשפט והעלבת עובד ציבור מול המשקל שיש לתת לחופש הביטוי.
ראוי להביא פסקה מדבריו של השופט עמית
"אכן, העבירות של זילות בית-משפט והעלבת עובד ציבור מנוסחות באופן רחב וגורף, אלא שהפתרון לאותם ליקויים... אינו על ידי עירוב של עבירות שונות שלהן יסודות וערכים מוגנים שונים, ככל שהחוק נדרש לתיקון ולעיגון, ענין הוא למחוקק לעמוד בו. עד לאותה עת, יש להעמיד את רשויות החוק בחזקתן כי ידאגו לאכיפה מושכלת של עבירות אלה, תוך שימוש בהגיון בריא, חוש פרופורציה, ומתן משקל לחופש הביטוי, כל מקרה ונסיבותיו".
2.5 ב"כ המערער מבקש בסיכומים להבחין בין סעיף 288, המדבר בהעלבת אדם לבין סעיף 255, המתיחס לפגיעה במוסד (ההדגשות במקור).
שני הסעיפים מדברים בפגיעה באדם. כך מדבר סעיף 255 על "האומר או כותב דבר על שופט או דיין לענין כהונתו... או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין..." וסעיף 288 מדבר בלשון "המעליב... עובד הציבור, או דיין...".
הקביעה שההגנה המוענקת בסעיפים אלה נתונה למוסד ולא לאדם, היא פרי פרשנות של הפסיקה. הדמיון בפרשנות הראויה של שני הסעיפים עולה גם מן הפסיקה שהובאה כאן.
2.6 נשוב לעניננו. החוק אינו מיועד להגן על אותו חוקר של משטרת חדרה המואשם בקשר עם עבריינים. הכרזה פוגעת במשטרת חדרה בפרט ובמשטרת ישראל בכלל, נגדה נטען כי פועלים בשירותה שוטרים מושחתים.
בנסיבות אלה, ההגנה על חופש הביטוי צריכה להדחות בפני ההגנה על הערך של שמירה על המוסד.
נזכיר כי המערער פנה למח"ש בתלונותיו והנושא נבדק על ידם. לא ניתן, לכן, להסכים עם הדרך שבה בחר כדי לנסות ולשנות את המצב.
אני מציע לעמיתי לדחות את הערעור. לא היה ערעור על העונש ולפיכך אין צורך להתיחס לענין זה.
השופט א' שיף:
אני מסכים לתוצאה אליה הגיע עמיתי השופט י. דר.
ב-רע"פ סובול הנ"ל, ציין ביהמ"ש העליון, מפי כב' השופט י. קדמי, כי:
"תכליתו של סעיף 13 לחוק לשון הרע הינה לאזן בין זכותו של הפרט לשמו הטוב לבין זכותו של פרט אחר לחופש הביטוי; בעוד שסעיף 255 אינו מדבר בזכותו של השופט - כפרס - לשמו הטוב, אלא בזכותו של ה"מוסד השופט" להגנה מפני פגיעה במעמדו. כאשר מדובר בהגנה על תיפקודו של ה"מוסד השופט" בתור שכזה, יש ענין לציבור בהגבלת הזכות לחופש הביטוי ל"בקורת כנה ואדיבה" בלבד".
דברים אלו יפים גם לעניינם של סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע וסעיף 288 לחוק העונשין נשוא דיוננו. ניתן אף לגרוס שהלכת רע"פ סובול ישימה לענייננו מקל וחומר. הרישא של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובעת: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי...". ניתן היה איפוא לסבור כי ההגנות המנויות בסעיף 13 הנ"ל חלות בכל משפט פלילי, לרבות במשפט בגין עבירה לפי סעיף 255 לחוק העונשין ולא רק בעבירה לפי חוק איסור לשון הרע. אלא שבקביעתו, בפס"ד סובול צמצם ביהמ"ש העליון את תחולתן של ההגנות, לפי ס' 13 לחוק איסור לשון הרע, למקרים בהם פגיעת לשון הרע היא באדם להבדיל ממוסד המוגן ע"י סעיפים 255 ו-288 לחוק העונשין. הרישא לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע הנה כהאי לישנא: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי".עינינו הרואות כי לשונו של סעיף 14 היא מפורשת ולא כללית כלשונו של ס' 13 הנ"ל. ברור איפוא כי גם לעניינו של סעיף 14 הגנת "אמת דיברתי", חלה רק על פגיעה באדם ולא על פגיעה ב"מוסד הציבורי" - המשטרה. סעיף 288 נועד בעיקרו להגן על המוסד ולא על עובד הציבור כפרט.
הפרשנות דלעיל מתבקשת, הן לאור לשונו המפורשת של סעיף 288 לחוק העונשין והן לאור פסיקתו של ביהמ"ש העליון בפרשת סובול (וכן ראו רע"פ 3207/90 גדעון ספירו נ. מדינת ישראל, תק-על 90(3) 1353).
מסיבה זו ומהנימוקים בפסיקה אליה אליה הפנה עמיתי השופט דר, אני מסכים כי יש לדחות הערעור.
דא עקא, שפרשנות כה גורפת, השוללת הגנת "אמת דיברתי" והגנות נוספות, מהעבירה נשוא דיוננו, היא בעייתית ומתנגשת עם עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.
על חשיבותו של חופש הביטוי בהקשר דומה עמד היועמ"ש לממשלה (כתארו דאז) א. רובינשטיין, בסכמו את הפסיקה ואת עמדתו, במאמרו "על חופש הביטוי ועל מדיניות התביעה בעבירות של הסתה לאלימות", הפרקליט מ"ד, חוברת א', עמ' 5:
"ראשית, עקרון מרכזי המנחה את פעולתנו הוא הקפדה על שמירתו וביצורו של עקרון חופש הביטוי. במשפט הישראלי מוכר חופש הביטוי כזכות בעלת ערך וחשיבות מיוחדים, הן בפני עצמו והן כתנאי למימושן של חירויות אחרות. מעמד מיוחד זה מוכר בפסיקתנו, ויש הגורסים כי הוא עולה עתה מחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. בפסק הדין בענין קול העם, מעטו של השופט אגרנט, המהווה פסק דין מנחה בענין זה, הוגדר חופש הביטוי כ"זכות עילאית". בפרשה אחרת אמר השופט שמגר, כי: "אפיו המתואר של חופש הביטוי כזכות בין זכויות היסוד החוקתיות מעניק לו מעמד על משפטי". עקרון חופש הביטוי מבוסס בשיטתנו גם על עקרונות מורשת ישראל. כדברי השופט אלון: "נביאי ישראל ונבואותיהם שימשו ומשמשים כאב טיפוס לביקורת זועמת וחסרת פשרות המופנית כלפי השלטון המשתמש לרעה, בכוחו ובעצמתו, וכלפי הציבור או היחיד המשחיתים את דרכם"; וכן, ואנו מזכירים זאת על דרך האנלוגיה, אמרו חכמים "אלו ואלו דברי אלהים חיים" (ערובין, י"ג, ב')".
דבריו דלעיל של היועמ"ש לממשלה דאז, נאמרו בעיקר באשר למדיניות התביעה באכיפת החוק בעבירות של הסתה לאלימות, אך בדבריו מאזכר היועמ"ש לממשלה, בהקשר דומה, גם את העבירה של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין.
ספק בעיני אם העלבת עובד ציבור, במקרים בהם נמתחת ביקורת אמיתית ונכונה פוגעת, בהכרח במוסד הציבורי, בו מועסק העובד. אפשר שדווקא מניעת הביקורת המעליבה והאמיתית, היא היא שעלולה לפגוע במוסד הציבורי.
בהקשר זה ראויים לציטוט דבריו של ראם שגב, בהנחיית פרופ' מרדכי קרמינצר, בספרם "חופש הביטוי נגד רשויות המדינה", בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה:
"אחת המסקנות המרכזיות שעלו בפרק הקודם היא, שככלל, האינטרס הלגיטימי באמון הציבור ברשויות השלטון מוגבל לאמון המוצדק, המבוסס על מידע אמיתי בלבד. לכן, איסור לגיטימי שמטרתו היא הגנה על אמון הציבור ברשויות השלטון עשוי לכלול במישור העובדתי כנקודת מוצא רק ביטויים שקריים. רק ביטויים כאלה עלולים לפגוע באמון המוצדק של רשויות השלטון, אשר קידומו עשוי לתרום לתפקוד נאות. לעומת זאת, אין מקום להגן על האמון הקיים בפועל, שלא תמיד יש לו הצדקה. כאשר האמון הוא אכן חסר ביסוס, כלומר, כאשר תפקודה של הרשות אינו נאות, הוא (האמון) [צ"ל עלול - א.ש.] אף חסר ביסוס, כלומר, כאשר תפקודה של הרשות אינו נאות, הוא (האמון) אף להוליך לפגיעה עקב קידום תפקודה הבלתי נאות של הרשות. התגובה הראויה כלפי ביקורת אמיתית אינה ענישת המבקר אלא תיקון הפגמים עליהם מצביעה הביקורת, למשל, על ידי העברת בעל התפקיד עליו נמתחה הביקורת מתפקידו" (שם, בעמ' 239).
דברים אלו יפים במיוחד כאשר מדובר בהטחת ביקורת מעליבה ומוצדקת כלפי שוטר האמור להיות אמון על אכיפת החוק. הנזק שעלול לנבוע מהשתקתה של ביקורת כזו, שעניינה אופן מילוי תפקידו של שוטר בהקשר לטוהר המידות, עלול לעלות על התועלת הנובעת מטיפול פלילי במבקר, לצורך "הגנה" על המשטרה.
אם לא די באמור לעיל, אזי העמדתו לדין של מי שמטיח עלבונות נכונים ומוצדקים בעובד הציבור עלולה להביא לכלל מצבים אבסורדים. טלו לדוגמא את המקרה נשוא דיוננו. בהנחה שהיה מדובר בדברי עלבון נכונים, היה הנאשם מנוע מלהוכיח את אמיתות תוכן דברי העלבון, שכן הגנת אמת דיברתי אינה חלה. לאחר הרשעתו, קשה למנוע מהנאשם להביא ראיות לאמיתות תכנם של דבריו, שכן אמיתות התוכן רלוונטית לענין גזר הדין.
יוצא איפוא, כי נאשם עלול להיות מורשע בהטחת דברי עלבון, שבשלב גזר הדין, יוכח כי הם נכונים ורלוונטיים לאופן מילוי תפקידו של עובד הציבור. מציאות שכזו היא אבסורדית ונזקה למוסד הציבורי "המוגן" עלול להיות רב.
אין באמור לעיל משום קביעה כי דברי העלבון של הנאשם כלפי השוטר היו מוצדקים. עובדה זו לא בוררה, כאמור, בהליך הפלילי, שנוהל כנגד הנאשם.
במציאות המשפטית הקיימת, ניתן אמנם למזער את הנזק הנובע מפרשנותה המרחיבה של העבירה הנדונה. מזעור זה אפשר שיתבצע במדיניות קפדנית של העמדה לדין, לאמור, רק במקרים חמורים וחריגים יש להגיש כתבי אישום. דברים אלו אמורים במיוחד כאשר הביקורת המעליבה מייחסת לעובדי הציבור עבירות להבדיל מעלבונות שהנן קללות, נאצות וניבולי פה. יחוס עבירות לעובדי ציבור, כאשר מסתבר שאין לטענות אלו כל בסיס, אכן ראוי לעיתים לתגובה עונשית אך כאשר הטענות לא נבדקו יש להזהר מאד בהגשתם של כתבי אישום בנסיבות שכאלו.
כעולה ממאמרו הנ"ל של א. רובינשטיין, המתייחס כאמור לאכיפת החוק בעבירות של הסתה לאלימות, התביעה אכן מקפידה ונזהרת גם בהגשת כתבי אישום בעבירה של העלבת עובד ציבור:
"יצוין, כי בעבירות מסוג זה אין הפרקליטות מסתפקת בהוכחה לכאורה טכנית של יסודות העבירה, וההחלטה להעמיד לדין נבחנת ברמות שונות, עד לבכירות ביותר. גם בעבירות לפי סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע (לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו) והעלבת עובד ציבור (סעיף 288 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). בנסיבות מעין אלה מוגש כתב אישום רק במקרים קיצוניים" (ההדגשה שלי א.ש.)
דא עקא, שבסיכומי התביעה, במענה לשאלתנו נאמר, כי:
"בפתח הדברים וכתשובה לשאלת בית המשפט, ההחלטה אם להגיש כתב אישום בעבירה של העלבת עובד ציבור מתקבלת על ידי התביעות כבכל תיק אחר לאחר שהתובע בשלב הראשון בוחן את חומר הראיות ובשלב השני בודק האם קיים ענין לציבור קרי, סוג העבירה, מצב רפואי, גיל, הרשעות קודמות, תיקים נוספים.
במקרה שלפנינו נתקבלה ההחלטה על הגשת כתב האישום על ידי התובעת החתומה על כתב האישום".
נראה איפוא, כי אפשר שמדיניות היועמ"ש לממשלה לא חלחלה עד לכל דרגי התביעה. ראוי איפוא, שתחודד מדיניות התביעה הן באשר למקרים שבהם מוגש כתב האישום והן באשר לרמות המחליטות על הגשתו.
במדיניות תביעה במקרים כגון אלו, ראוי גם לשקול הרחבתה של הגנת זוטי הדברים, לפי סעיף 34יז לחוק העונשין (ראו בהקשר זה את פסק דינו של השופט א. זמיר מבימ"ש השלום בק. גת בת"פ 397/98).
כאשר מיוחסת לעובד הציבור עבירה פלילית או חריגה בוטה מכללי האתיקה המקצועית, כמו במקרה שבפנינו, ומתגבשת החלטה להעמיד את מפרסם הדברים ("המעליב") לדין, ראוי שרשויות התביעה ישקלו העמדה לדין בעבירה לפי חוק איסור לשון הרע. או אז, יוכל "המעליב" להתגונן כדבעי. אם יסתבר כי שיקר, יתן על כך את הדין. אם יסתבר כי דבר אמת בפיו וכי היה אינטרס ציבורי בפרסום הדברים, יזוכה והמערכת הציבורית תוכל לטפל בעובד הציבור שהסתבר כי חטא. במקרים מסוימים יתחייב טיפול מערכתי בעובד הציבור גם אם יסתבר שלא היה אינטרס ציבורי בפרסום הדברים.
שונה המצב כאשר ברור כי המדובר בעלבון גרידא. כאשר עובד ציבור מכונה למשל נאצי או מקולל בקללות נוראיות אחרות, ברור כי המעליב אינו מתכוון לציין עובדה המחייבת הסקת מסקנות מטעם המוסד הציבורי בו עובד העובד. ברור, במקרה שכזה, כי הדברים נאמרים רק על מנת לפגוע ולהעליב. או אז, ניתן לשקול, במקרים המתאימים, נקיטה בצעד החריג של אישום בעבירה של העלבת עובד ציבור.
אילו דעתי היתה נשמעת, היינו דוחים איפוא את הערעור אך מעבירים עותק מפסק דיננו ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שיחדד מדיניותו באשר להעמדה לדין בגין העבירה נשוא דיוננו ויבהיר מי הם הגורמים הרשאים להעמיד לדין בגין עבירה זו.
לנוכח הבעיות שבשימוש בעבירה של העלבת עובד ציבור, ראוי אף לשקול תיקון חקיקה שיצמצם את תחולתו הרחבה של הסעיף.
הנשיא מ' לינדנשטראוס [אב"ד]:
1. אני מסכים לפסק דינם של עמיתיי השופטים י.דר וא. שיף, אך ברצוני להוסיף מספר מילים משל עצמי.
2. ערעור זה מעלה סוגיה אשר נדונה מספר פעמים בפסיקה והיא, האם ניתן להחיל את ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") על עבירות מחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), של זילות בית המשפט (סעיף 255 לחוק העונשין) או העלבת עובד ציבור (לפי סעיף 288 לחוק העונשין), בדומה למקרה שבפנינו.
3. ההגיון העומד ביסוד הגישה הדוגלת באי החלתן של ההגנות הקבועות בפרק ג' לחוק איסור לשון הרע על עבירות אלו, הוא הערך המוגן שביסודן של העבירות, דהיינו, ההגנה על רשויות החוק כמוסד ורצון לאפשר את תפקודן התקין ולמנוע את ביזויין. ההבחנה בין "מוסד" ל"פרט", היא זו שמצמצמת את ההגנות שניתן יהיה להחיל על עבירות מסוג זה ולמעשה ההלכה הנהוגה בפסיקה כיום היא כי הפטורים וההגנות הקבועים בחוק איסור לשון הרע לא יחולו בעבירות שמטרתן להגן על הרשויות השלטוניות.
מטרתן של ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע הוא במציאת איזון בין חופש הביטוי של הפרט, מצד אחד, לבין זכותו של הפרט האחר לשם טוב, מהצד השני, כלומר: עניינן באיזון בין זכויות של פרטים, ולכן הן אינן ישימות בהקשר של סעיפים 288 ו- 255 לחוק העונשין. מסיבה זו, אני מקבל את עמדת עמיתיי השופטים י.דר וא. שיף, כי יש לדחות ערעור זה. עם זאת, גם אני בדומה לעמיתי השופט א. שיף, סבור כי ישנו מקום "להגמשת" מדיניות רשויות התביעה בעניין העמדה לדין במקרים כגון דא או להתערבות המחוקק בקבעית סייגים לעבירות אלו.
יצויין כי עמדה זו באה לידי ביטוי גם בפסק דינו של השופט י. עמית בע"פ (חיפה) 2098/02 - עו"ד אעלימי נזאר נ' מדינת ישראל תק-מח 2002(2), 11231 (עמ' 11236).
בהקשר זה אציין, כי בעבירת "זילות בית המשפט" בסעיף 255 לחוק העונשין, העניין מעט פשוט יותר שכן בסיפא של אותו סעיף קבועה הגנה שלשונה: "...אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו עניין ציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה". הגנה מעין זו לא קיימת בסעיף 288 לחוק.
4. האינטרסים המונחים על כפות המאזניים במקרים בהם הערך המוגן הוא "מוסד" הם שמירה על הזכות לחופש הביטוי, מחד, ורצון לשמור על כבודה של מערכת החוק ועל אמון הציבור בה, מאידך.
בפסק הדין בע"פ 364/73 זיידמן נ. מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620 (בעמ' 634-635) כתב השופט עציוני, בהקשר של סעיף 255 לחוק העונשין, אולם הדברים ישימים כאמור גם לעניננו, את הדברים הבאים:
"ברור שלעתים קרובות מתנגשים בענין זה שני עקרונות. האחד עקרון ההקפדה על כבוד המערכת השיפוטית. והשני עקרון חופש הביטוי והבקורת, בין היתר, על המערכת השיפוטית ועל השופטים. לא קל תמיד להחליט איזה עקרון יש להעדיף בכל מקרה ומקרה. ואם יוצא לפעמים שהשופט סובל מבקורת בלתי-מוצדקת הרי זהו מחירה הבלתי-נמנע של הדמוקרטיה בה אנו חיים. רק בארצות טוטאליטריות אין האזרח מעז לבקר את השלטון ואת בתי-המשפט.
כפי שאמרתי לעיל, בקורת זו צריכה להיות הוגנת, מרוסנת וענינית, אך למרות זאת אין להשתיקה בקלות כאשר היא עוברת לעתים את גבולות הטעם הטוב. המקרים בהם יינקטו הליכים פליליים צריכים להיות מקרים יוצאי דופן, שבהם הזדון והרשעות בהטחת דברי העלבון הם גלויים לעיני כל" (ההדגשות שלי- מ.ל).
עוד נאמר בעניין זה ברע"פ 3207/90 גדעון בן ישראל ספירו נ. מדינת ישראל, תק-על 90 (3) 1353 (השופט י.מלץ):
"לעתים הקו המבדיל בין ביקורת "מרגיזה וסוטה" על בית משפט הנמצאת מהעבר האחד ומוגנת על ידי עקרון חופש הביטוי, לבין העלבה של שופט הנמצאת מן העבר האחר ואיננה מוגנת על ידי עקרון זה משום שהמחוקק קבע שזו עבירה, הוא קו דק ובלתי ברור. במקרים כאלה של ספק הובעה הדעה שיש להעדיף את השמירה על עקרון חופש הביטוי על פני הבאה לדין. אני נוטה להסכים לדעה זו...." (ההדגשות שלי- מ.ל).
ביסודו של עקרון חופש הביטוי עומדים רציונלים אחדים: שמירה על ההליך הדמוקרטי, גילוי האמת, הגשמת ה"אני" ואיזון בין רציפות לבין שינוי (בג"צ 606/93 - קידום יזמות ומו"לות נ' רשות השידור, פ"ד מח(2) 1 בעמ' 13-14).
על ביטויים פוליטיים המבקרים את רשויות השלטון חלים במידה הרבה ביותר כל הרציונלים לחופש הביטוי. על כן, בדרך כלל, לביטויים כגון אלו ניתנת הגנה רחבה וזאת בשל הצורך לשמור על תקינות המשטר הדמוקרטי.
המחוקק מצא לנכון להגביל את חופש הביטוי ככל שהדבר נוגע להגנה על רשויות השלטון כאמצעי לשמור על כבודן, תפקודן ובכך גם על תקינות המשטר הדמוקרטי. אך יש לזכור בהקשר זה את הערך הרב שיש להתרת חופש הביטוי, בייחוד בהקשר לביטויים המבקרים את הרשויות השלטוניות במשטר הדמוקרטי ולכן, מסכים אני כי יש להבחין בין מקרים בהם מטרתה של הביקורת ה"מעליבה" כלפי עובד ציבור לייעל, לשפר ולהיטיב, למשל כאשר הדברים נאמרים בכדי להתריע או להסב תשומת לב לעובד ציבור שסטה מדרך הישר או סרח בעבודתו, לבין אמירת ביטויים שברור כי אין להם כל ערך ביקורתי וכי כל מטרתם לפגוע ותו לא, למשל: ביטויים גזעניים, קללות, גידופים ועוד.
כיום, ניסוחן של העבירות הקבועות בסעיפים 255 ו –288 לחוק העונשין מנוסחות בצורה רחבה וגורפת ואינן מחילות אבחנה מעין זו.
5. לאור האמור, ישנו מקום להתערבות המחוקק בקביעת סייגים לעבירות אלה. כפי שציינתי בפתח דבריי, לגבי עבירת זילות בית המשפט מצב הדברים פשוט יותר שכן בסיפת הסעיף קבועה הגנה ומכאן, שנאשם שיבקש לטעון כי ביקורתו היתה גם כנה וגם אדיבה (שני היסודות צריכים להיות מוכחים גם יחד), וכי יש בה עניין לציבור יוכל להיכנס בגדרה של ההגנה (ועדיין, סעיף זה מוגדר בצורה רחבה למדיי ויכול שיכלול גם ביטויים תמימים ולגיטימיים - ראם שגב "חופש הביטוי נגד רשויות המדינה- הצעה לביטול האיסורים על ביטויים הפוגעים במעמדם של שופטים ועובדי ציבור" המכון הישראלי לדמוקרטיה). לא כך באשר לעבירה שבפנינו, עבירת העלבת עובד ציבור. בעבירה זו לא קבועה כל הגנה ומרגע שנפסק, ובצדק, כי אין להחיל את ההגנות של חוק איסור לשון הרע על עבירה זו, אין לנאשם כל דרך להתגונן וזאת גם אם דבריו אמת וישנה תועלת באמירתם.
6. לב לבו של העניין שבפנינו הוא השאלה המתעוררת לגבי זכותו של המערער להפגין ולמחות בדרך לא אלימה, כאשר המערער רואה את עצמו בפרשה זו כחושף שחיתות, וסבור כי זכותו של עובד ציבור, ששמו לא יפגע, היא זכות הכפופה לזכותו של אדם לחופש הביטוי, ובכל מקרה עמדתו היא כי צריך לשקול, בהתייחס לעבירה עפ"י סעיף 288 לחוק העונשין, אם יש אמת בהאשמות שמטיח האזרח בעובד הציבור.
אני מסכים עם עו"ד ד"ר חיים משגב, כי יש צנורות מקובלים לקבול כנגד עוול שנגרם, ואחד מהם הוא הזכות למחאה לגיטימית, כאשר חופש הביטוי אינו נסוג מפני כבודו של עובד הציבור.
יחד עם זאת, אנו פוסקים בתיק זה על פי המצב הקיים כיום בהגדרת העבירה בסעיף 288 לחוק העונשין. כפי שצויין לעיל, על פי הפסיקה הקיימת אין מקום להחיל את ההגנות שבחוק איסור לשון הרע תשכ"ה – 1965 על עבירה של העלבת עובד ציבור לפי ס' 288 הנזכר.
אולי הייתי מעדיף באופן אישי, כי הגנות מעין אלו המצויות בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע יחולו גם כ"קו הגנה" על ס' 288 לחוק העונשין, היינו: שתהא זו הגנה טובה, אם הדבר שפורסם היה אמת, ואם היה בפרסום עניין ציבורי.
עם זאת, כפי שקבעתי לעיל, ההגנה שבחוק איסור לשון הרע לא הוחלה על ידי המחוקק על סעיף 288, ועל כן נותר הנאשם ללא ההגנה האמורה. אין בודאי חולק, כי רק הכנסת תוכל להוסיף את ההגנה האמורה, באמצעות חקיקה. כדאי, לכן, שהמחוקק יתן את דעתו בעניין, הראוי להיות מובא בפניו.
יתכן גם יתכן, שהייתי אפילו מרחיק לכת ובודק אפשרות של "אימוץ" הסיפא של ס' 255 (זילות בית המשפט) כהגנה ראויה גם ביחס לס' 288 לחוק הנזכר.
במקרה כזה ההגנה של הנאשם העומד לדין בעבירה לפי ס' 288 לחוק העונשין, תקבע, כי במידה והביקורת כלפי עובד הציבור היתה כנה ואדיבה, ובדבר שיש בו עניין לציבור, לא מתקיימת כל עבירה.
במילים אחרות: כאשר "העלבון" נעשה ע"י "המעליב", תוך ביקורת כנה ואדיבה על עובד הציבור בדבר שיש בו עניין לציבור, לא תתקיים העבירה של העלבת עובד ציבור עפ"י ס' 288 לחוק העונשין. אולם, לא זה המצב החוקי המצוי, אלא, אולי, המצב החוקי הרצוי.
הדרך הנכונה, לכן, היא התערבותו של המחוקק. עם זאת, כפי שציין חברי השופט א. שיף, עד אשר יתערב המחוקק בשינוי נוסח העבירה, על רשויות התביעה לנהוג בריסון ולבחון היטב כל מקרה לגופו, ורק במקרים בהם מוצדק הדבר, על פי ההגיון הבריא, להיגש כתב אישום.
אני מצטרף, לכן, לעמדתו כי יש להעביר עותק מפסקי הדין ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שייקבעו הנחיות מדויקות יותר למקרים מעין אלה.
מ' לינדנשטראוס, נשיא
[אב"ד]
אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור.
המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לב"כ הצדדים וליועץ המשפטי לממשלה.
ניתן היום כ"ה ב אדר א, תשס"ה (6 במרץ 2005) בהעדר הצדדים.
א. שיף, שופט
י. דר, שופט
מ. לינדנשטראוס, נשיא
אב"ד
הקלדנית: מאשה א.
|
ראשי
צ'אט
08-03-2005, 11:30
מצב כלאיים
