 |
28-04-2009, 18:27
|
|
|
|
חבר מתאריך: 24.04.09
הודעות: 73
|
|
|
|
התחלתי לפחד
[font='Arial','sans-serif'] א[/font]
[font='Arial','sans-serif']התחלתי לפחד[/font]
[font='Arial','sans-serif']בששת הימים גייסו אותי לחטיבה חדשה. הגענו למבטחים כפר קרוב לרצועת עזה והתמקמנו מאחורי הלולים. קיבלתי פיקוד על כיתה, שמעולם לא התאמנתי עמה קודם. היינו במצב כוננות ובמשך שבועיים של המתנה לא נערכו שום אימונים . ידעתי שכיתה אחת שייכת אלי וזהו, ואפילו לא הכרתי את האנשים. אחד החיילים, בזמן הארוחה, התיישב ליידי ושאל אם אני יכול להעביר אליו כמה מלפפונים טריים שקטפתי מהשטח. כמובן שהעברתי אליו. קטיפת המלפפונים היוותה מאין הכנה לקראת המלחמה העתידה להתרחש. בכל שטח הלולים והמלפפונים שרצו נחשי צפע. כך שעל מנת לקטוף כמה, השתמשתי במקל, בו חיטטתי בין העלים. משפחת הנחשים שמחה מאוד אחרי שבועיים שעזבנו, בגלל אהבתי למלפפונים, הקטנתי את המשפחה באזור, וגם הקטנתי את האפשרות שאחד מהם יכנס לשק השינה, לא היו לנו מיטות, ושכבנו על האדמה, ליד או בתוך הלולים העזובים.[/font]
[font='Arial','sans-serif']הבחור שישב לידי היה חסן אליעזר, בחור גבוה ויפה, שסיפר לי שהוא מתגורר באשקלון, וכי הוא קבלן בניין. וככה בזכות המלפפונים הכרתי לפחות אחד מהכיתה. עברו שבועיים. ויום אחד מגיע משאית כזו כמו שמעמיסים חציר וקש, שבצידה סולמות, והכיתה שלי ועוד כמה מגויסים, טיפסנו ועלינו על המשאית, הכנסנו מחסניות לנשק, כאשר האנשים עומדים עם הקנים החוצה, ויצאנו למלחמה. חצינו את הגבול, היה שקט כמו בטיול הגנה לטבע, רק בלי דיבורים, וכולנו חיפשנו היכן המלחמה ? בצומת לפני בוסתן שהיה מרוחק כמה מאות מטרים ירדנו מהמשאית, שם היה כל הגדוד. התברר לי מאנשים שקומנדקר לפנינו על מוקש והיו כמה הרוגים. המגד החליט כי לפני שמתקדמים לדיר אל בלח, שהיה היעד של הגדוד, הוא רוצה לבדוק את הבוסתן. המגד פקד על אחד המ"כ ללכת עם הכיתה ולבדוק. משום מה המ"כ סירב בטענה שיש מוקשים. גם פנייה לקצין לא עזרה המגויס התעקש שיש מוקשים. נראה ממש לא אמיתי כאשר גם המ"כ השני סירב בטענה שהכיתה הקודמת קיבלה את הפקודה ולא הוא. אני אמרתי שאני מוכן לגשת לבדוק. לשמע דברי המגד שאל מי זה? מעניין שבמשך שבועיים, המגד לא טרח לדעת שיש מפקד כיתה חדש. אחד הקצינים הסביר לו, ולאחר שהמגד אישר יצאתי בראש הכיתה. הלכנו בטור עם רווחים, ובדרך ראיתי חפירה במרכז הדרך. ולאחר שסימנתי את המקום העבירו פקודות על מקום החפירה. כאשר הגענו לבוסתן בכניסה היו חושות בנויות מחמר ובוץ, צמודות זו לזו. בדקתי ולא ראיתי או שמעתי שום רחש. הקצין אמר לי לזרוק רימון, וגם הוא זרק אחד . גם לאחר מכן לא באה תגובה. המשכתי להתקדם עם הכיתה עד למרכז הבוסתן. במרכז עמד בית גדול ובנוי מבלוקים עם דלתות עבות, ולידו חנתה חיפושית. דלת הבית הייתה פתוחה, ביקשתי מהחיילים לא לנגעו במזון שהיה על השולחן או לחטט בדבר מה מחשש למלכודת. לאחר שיצאנו, הגיח מתוך הפרדס הסמוך, ערבי קטן קומה, וגיבן שנפנף בגופייה. לאחר שהקצין לקח את הגיבן לחקירה, החזרתי את הכיתה למקום המפגש. בינתיים התקדמנו פנימה רגלית, עד שהגענו לחורשה שלידה חנו כמה טנקים ישראלים. לא ראיתי שמגיע מזון או משהו בדומה. וביקשתי מאחד הטנקיסטים מצייה. זו המצייה שהייתה הארוחה היחידה עד לאחר עשרים וארבע שעות הכניסה לדיר אל-בלח. לדעתי כולל הזמן ארבעים ושמונה שעות. לפחות מיכל מים היה ליד הטנקים. המשכנו להתקדם עד לכביש הראשי עזה רפיח, מצרים. בינתיים ירד הלילה וחושך, ללא אור ירח, וקיבלנו פקודה לשכב בשדה מילונים ליד הצומת, כאשר דרך עפר רחבה החוצה את הכביש הראשי. התברר בדיעבד, שבסוף הדרך לכוון הים, שוכן בסיס צבאי ערבי.[/font]
[font='Arial','sans-serif'] ב[/font]
[font='Arial','sans-serif'][/font]
[font='Arial','sans-serif']לאחר זמן מה ששכבנו בין המילונים עם הפנים לכוון דרום, כביכול כוון מצרים, התחילה הפגזה מדויקת על שטח המילונים. למזלנו הפגזים כולם היו עקרים. היה הבזק שבא מהמחנה, ולאחר מכן עפר שאף בפגיעה. בתוך ההפגזה אני שומע את חסן אליעזר צועק מוטי. מייד צעקתי לו שישכב וכי כולם ישכבו יש הפגזה. כנראה בגלל שלא היו התפוצצויות, לא שמו לב למצב המסוכן. לצערי חסן המשיך לצעוק מוטי, ואני ממשיך לצעוק שכב. ומשום מה הוא לא נשמע לצעקות החזקות שהחזרתי. לפתע שמעתי זעקה של כאב. וצעקתי יחד עם כמה חיילים חובש יש פצוע. התברר כי חסן קיבל את הפגז ישיר לראש, והפגז ניתקע כמו יתד בקצה העמדה שחפרתי עם הידיים. ידעתי שאסור להתחפר בצומת. ולאחר שהזהרתי את הכיתה לא לזוז או לקום, חיפשתי את המגד. היה קשה לדעת היכן הוא. ראיתי טנק בודד שעמד מצד שני של הדרך. שמעתי את מכשיר הקשר של המגד שמנסה ליצור קשר. ולידו כנראה ישב הקצין שהיה עמי בבוסתן. אמרתי קצרות שחייבים לזוז מהמקום המקום מדווח, ויש סיכוי שכולנו נהרג. לשמע דברי המגד אמר לקצין תירה בו. הקצין אמר רגע, הוא מ.כ. והוא בשלו ,הוא שיעביר לי פקודות? אני בכל מקרה החזקתי את העוזי מכוון בהיכון, חששתי מניסיון העבר הרע בגולני, ופחדתי שאני הולך לאכול אותה שוב. בסופו של דבר הקצין הרגוע שישב לידו אמר לי, תחזור לכיתה שלך. לפני שהלכתי, עמדתי רגע לצד הטנק, ושמעתי את המגד מבקש אשור מהמח"ט לסגת. האידיוט לא הבין היכן הוא נימצא וביקש אישור לסגת. ובכלל מלכתחילה מי אמר לו למקם אותנו בצומת? אני משוכנע שלא המח"ט. כנראה לאחר שקיבל אשור נענו לאחור ק"מ אחד. וכך המגד נתן פקודה להתחפר עמוק. ובילינו את הלילה מתחפרים ועובדים כמו חמורים לשווא. על הבוקר בתום העבודה לאחר שבשטח היו הרבה בורות, התחלנו לנוע לעבר הכניסה הראשית של דיר אל-בלח. דווקא אותי המגד שם אחרון בשורה הנכנסת פנימה, לאורך הכביש הראשי, והמגד צועד במרכז הכביש, קצת מאחורי, עם מכשיר הקשר שנימצא על רץ או חייל לידו. התקדמנו בצד הכביש ליד העצים והשיחים. שמעתי בקשר של המגד כי יש מקלען שהתמקם ליד המשטרה של דיר אל-בלח. המגד נתן פקודה כי הג'יפ עם הטולר יצא לעבר המטרה. באותו הרגע עדיין לא קלטתי את הטעות האיומה השנייה שעשה בפקודה הנ"ל. אני הייתי עסוק עם חייל מהכיתה שלי שצעד מאחורי, והעוזי שלו מכוון ישירות אלי , ולא ימינה לעבר השיחים. לאחר שהערתי לו על כך ולא עזר, אמרתי כי יצעד לפני. שמתי לב ששוב הוא מכוון את העוזי ישירות לכוון החיילים, וכי ידיו רועדות. ניגשתי אליו וביקשתי את העוזי. פירקתי את המחסנית, והחזרתי לו את העוזי ריק מתחמושת. המגד ששם לב למהומה שיצרתי שאל מדוע לקחתי ממנו את העוזי, והסברתי כי החייל רועד. הפעם למזלי הוא לא איים לירות בי. כאשר הגענו לעקול הכביש מול העמדה של החייל המקלען שעצר את הגדוד, ראיתי את הג'יפ, תקוע על הכביש כאשר שלשת החיילים תלויים ונוטפים דם, כאשר חיל אחד תקוע עם ראש למטה ורגליו תפוסות בג'יפ. האידיוט המגד שלח ג'יפ למרכז כביש מול מקלען בעמדה, שממטיר אש ללא הפסקה. מעניין כיצד בוחרים את המגדים בצה"ל. רק לפי ההשכלה.? אין גם קצת שדאות.? קצת אומץ לב.? קצת הגיון.? למזלנו מגדים כאלו הם מטי מעט, אך גם את המעט היה צריך היה למנוע![/font]
[font='Arial','sans-serif']במשך היום עשינו סריקות בתוך בתים, חיפשנו נשק. ולעת ערב סוף הגיע הארוחה . התמקמנו על גג של המשטרה, והקצין ראה שבבית ממול יש חלון ואור, וחשש שמשם יכולים לירות עלינו. ונתן לי פקודה לירות לעבר החלון. ובאמת האור נחבא. כאשר שאלתי מי חיסל את המקלען האמיץ, נאמר לי שסמל הדת בא מאחורי העמדה, וירה בו עם העוזי. לא צריך [/font]
[font='Arial','sans-serif'] ג[/font]
[font='Arial','sans-serif']טולר ולא תותח, רק קצת תושייה ואומץ. לאחר שהלכנו לישון ולא הספקתי להירדם ולו שעה אחת, הקצין החל מנער אותי כי אצא לסיור עם קומנדקר. אינני יכול לשער כמה זמן הקצין ניער אותי, אבל כנראה שהמוח שלי היה חכם יותר מהלב, שאמר לי אל תקום, יש לך עניין עם מגד טיפש אל תקום. והקצין מנער, ושמעתי מישהו אומר, עזוב אותו הוא לא ישן הרבה זמן. בבוקר שמעתי כי הקומנדקר ניתקל במוקש, וכי כמה חיילים נפצעו. מתברר שהם מיקשו את השוליים, ושמו לאורך הכביש מכוניות של האו"ם. כאשר נכנסנו לדיר אל-בלח ראיתי כי כל המכוניות של האו"ם דרוסות ושטוחות כמו פלטה, ורואים למעלה את הצלב. סיפרו לי כי רפול בדרכו לתעלה, לאחר שנקרא לעזור בעזה, עבר עם הטנק שלו ודרס את כולם, וברב חוכמתו לא ירד לשוליים. אבל מפקד הקומנדקר של הגדוד שלי, היה פחות חכם מרפול, ורצה לעקוף את המכוניות הדרוסות, ועלה על מוקש. לאחר שהגדוד אסף את כל הנשק, שברובו היה נשק מקולקל, קיבלתי משימה לשמור על מתקן מסוים. ומאחר שהיינו אמורים לשמור בלילה בתורנות, החלטתי שהחייל שרעדו לו הידיים יהיה פטור. החיילים אמרו לי שאני מעליב ומתעלל בו נפשית. לכן החלטתי לבחון את יכולתו לעיני כולם. הנחתי חבית גדולה כעשרה מטר ממנו, ופקדתי עליו לטעון ולירות אוטומטי בחבית. ליתר ביטחון עמדי ממש מאחוריו. החייל ירה והעוזי התחיל לרוץ ימינה , כאשר אף כדור לא פוגע בחבית. מייד תפסתי אותו עם העוזי בכוון החבית. לאחר שלקחתי את העוזי שמתי לב שכולם אינם, מאחר שפתחו בריצה לעבר החדר. יותר מאוחר הבחור עזב ללא הודעה כי נעלב וחזר לביתו בדרום. החיילים אמרו שאני צריך לדווח עליו כנפקד, כי בגללו הם צריכים לשמור יותר זמן. לכן הצעתי כי אני אשמור במקומו. לאחר שערכו התייעצות, אמרו כי אני בתור מפקד פטור משמירה. בהחלטה שלהם קיבלתי מין הרגשה של עדנה שכך הם החליטו, ובעצם ראיתי שיש בכיתה חיילים הגונים וטובים, ואותו חייל בודד שפחד, היה החריג, כולל המגד. בעניין החייל למרות בקשתם לא דווחתי, ואיני יודע את הקורות עמו כי לאחר מכן עזבתי את הגדוד. גייסו אותי כנהג סמי טריילר, להביא את השלל של אחרי המלחמה. שמחתי על כך שנהיתי נהג, כי מאותו רגע התחלתי לפחד שלא אפול שוב עם מפקד כמו מפקד הגדוד בכניסה לדיר אל-בלח. כנהג יכולתי להחליט בהגיון מתי לעצור. היכן לחנות. ומתי לנסוע. ומתי לשתות קפה...למרות שגם בתור נהג היו זמנים של מלחמת ההתשה. והבאת מזון למוצבים. לעתים מזומנות המצרים היו יורים. או במלחמה יום כיפור בתחילתה בהבאת ק פגזים ישירות לטנקיסטים שהיו פורקים פגזים מהסמי לתוך הטנק, ורצים חזרה להלחם, לכוון המצרים שחצו את התעלה.[/font]
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
