יום שבת, 2 באפריל 2005, 8:55 מאת: רותי סיני, הארץ



המתנדבים מבינים ש"לעוני פנים רבות". הטרנד הוא עדיין מזון, הם מודים, אבל יודעים שיש כאלה שייהנו יותר מכרטיס ללונה פארק
בשנה שעברה תרמה התנועה ליהדות מתקדמת חבילות מזון למהגרי עבודה בתל אביב, בעיקר לאמהות לילדים קטנים שבעליהן גורשו מישראל. הקהילה הקטנה היתה אסירת תודה - אבל מרבית האוכל נזרק לפח. עורך הדין גלעד קריב, רב בתנועה הרפורמית, מספר על הפרשה, כדי להסביר מסקנה שאליה הגיעו הוא וחבריו בהנהלת התנועה: אין טעם לתרום לנזקקים בלי לברר את צורכיהם, שבמקרה זה היו חיתולים ומזון לתינוקות. לא סתם אוכל לכולם.

בשנתיים האחרונות מקיימים קריב וחבריו דיונים נוקבים, בניסיון לפתח מודל שיגשר בין שני ערכים דיכוטומיים שבהם דוגלת התנועה - צדק חברתי וצדקה. אחת התוצאות של התהליך היתה שינוי שמה של קרן המזון של התנועה ל"קרן בכבוד - קרן היהדות המתקדמת לאחריות חברתית". הקרן אמנם לא ויתרה לחלוטין על חלוקת מזון - השנה חולקו חבילות לכ-2,000 משפחות לכבוד פסח, חג הפסחא ועיד אל-פיטר - אבל בהתבסס על שיחות עם עובדים סוציאליים שמכירים את הצרכים מקרוב, הוחלט שהשנה קיים צורך גדול יותר בלבוש מאשר במוצרי מזון בסיסיים. לכן יוענקו שוברי הלבשה, סבון ומשחות שיניים ותצומצם כמות פחיות הטונה ובקבוקי השמן, אומר קריב.

קופה שנייה של הקרן מממנת פעילות תרבות והעשרה למשפחות עם ילדים - למשל לקבוצת נגמלי סמים במרכז מתדון, קבוצת עולים אתיופים בקטמונים, קבוצת אמהות חד-הוריות בבית שמש. מספקים להם כרטיסים להצגות וללונה פארק, שוברים לספרים ועוד. "הרגילו אותנו לדבר על עוני במונחים של רעב - עוני בא לביטוי גם בחוסר תרבות פנאי משפחתית, בכך שספרים נחשבים מותרות", אומר קריב. "מעט מדי ארגונים עושים את הקפיצה מבקבוקי שמן לחוגים".

אבל הצורך לשנות את מינון תרומות המזון מסך התרומות לנזקקים נובע לא רק מצורכי הנזקקים, אלא גם מיחסם של התורמים. "נוצרה תחושת רתיעה מההתעסקות הזאת בצדקה. בשנה שעברה היה קל יותר לגייס. השנה יש תחושת לאות מהמראות של חבילות מזון וידיים מושטות. הרבנים שלנו מדווחים שקשה לשכנע את הציבור באשר לצורך בצדקה ולאפקטיביות שלה", הוא אומר.

השאלה היא עד כמה חשבון הנפש של קריב וחבריו, שרבים מהם נמנים עם השכבות השבעות והמשכילות יחסית, משקף תמונת מצב כללית יותר, ואם בשבועות שלקראת פסח יופיעו פחות תמונות של מתנדבים שאורזים חבילות אוכל ושל תורים בכניסה למחסני מזון. התשובות על שאלה זו חלוקות. באופן צפוי, אלה שכל עיסוקם בגיוס תרומות למזון וחלוקתו משוכנעים, שדבר לא השתנה מבחינת הצורך במזון והביקוש לו; לעומתם, אלה שעיסוקיהם החברתיים מגוונים יותר, מצביעים על שינוי בהלוך הרוחות של תורמים ושל פעילים חברתיים, שנובע מהכרה בכך שלעוני פנים רבות ושחלק מהכלים שבהם השתמשו עד כה לטפל בו יצרו תלות ואף תובענות.

"הטרנד הוא עדיין מזון, הרבה מזון", אומר רן מלמד, המשנה למנכ"ל עמותת "ידיד". אבל הוא מודה שהביקוש אינו נובע רק מצורך. "החברות הגדולות יודעות שתמורת תרומה של 100 או 150 אלף שקלים הן מקבלות פרסום ששווה מיליון שקלים ולכן שווה להן לתרום אוכל או כסף לאוכל", אומר מלמד, שהעמותה שלו עוסקת בעיקר בהעצמת קבוצות מוחלשות. אבל גם עמותת "ידיד" מחלקת תלושי מזון לקראת החגים, מתוך הכרה שיש להם ביקוש. "אולי מה שמשתנה זה בכל זאת השיטות. עוברים מחבילות לתלושים ושוברים", הוא אומר.

"למחוק מהמפה את בתי התמחוי"

על כך מעיד גם פרויקט חדש, "צלחת מלאה" שמו, המשותף לעמותות "מאיר פנים" ו"לשובע". בפיילוט, שיימשך חצי שנה, משתתפים כ-600 מטופלים של שירותי הרווחה. כל אחד מהם מקבל כרטיס מגנטי, שנטען פעם בחודש, בשווי 250 שקלים לקניית מזון - לא מוצרי טבק או אלכוהול - בכמה מרשתות המזון הגדולות. בימים אלה נועד דודי זילברשלג, מייסד "מאיר פנים", עם מנהלת פרויקט ויסקונסין, דורית נובק. זילברשלג הציע שמשתתפים בפרויקט הניסויי להחזרת מובטלים למעגל העבודה יקבלו כרטיסים מגנטיים לרכישת מזון כתמריץ ליציאה לעבודה. "נורא חשוב להעביר אנשים מפסים של קבלה, קבלה, תן לי, תן לי, לאפיקים אחרים. אנחנו מנסים לפעול כדי שכל אדם שמקבל אוכל גם יעשה משהו, יעבוד, יבוא לשמוע הרצאה או ייתן מזמנו לפעילות כלשהי", אומר זילברשלג, שהעמותה שלו מפעילה בתי תמחוי ומחלקת מזון.

"כל הראייה של חלוקת מזון צריכה לעבור מהפך. צריך למחוק מהמפה את בתי התמחוי", אומר זילברשלג. במקומם הוא מציע להקים מועדוניות - לקשישים, לילדים, לנשים - שבהן אמנם יוגש אוכל, אבל עיקר הפעילות תהיה תרבותית או חינוכית. זילברשלג מסכים עם קריב שתורמים נרתעים מתרומות מזון. "אם נמשיך כך, עם חבילות המזון והשנור במרכולים, כל העסק יגווע. זו פעילות שבכל מקרה אפשר למנף רק פעמיים בשנה סביב החגים", הוא אומר. "לאנשים רבים יש דחייה מכל העניין הזה של חבילות אוכל. זה מזכיר להם את הטראומה של השואה ומנפץ אצלם את החזון שהמדינה תדאג לרעבים".

זילברשלג מזהה שני סוגי עוני - זה של אנשים עובדים וזה של כאלה שאינם עובדים. אלה שלא עובדים זקוקים למזון, כי "חוץ מחמצן אין להם כלום", הוא אומר. אלה שעובדים ונקלעו למצוקה מסיבות שונות - פיטורים, מחלות - זקוקים יותר לכסף לתשלומי משכנתא או חשמל, הוא מוסיף.

ש"ו, אלמנה מחצור הגלילית, אינה זקוקה לאוכל או תשלומי משכנתה. כל זמן שבעלה היה בחיים, הסתדרה המשפחה עם משכורתו, קרן ההשתלמות שלו והטבות אחרות שקיבל. אבל מאז נפטר נאלצת ש"ו להתקיים מקצבת שאירים של 2,000 שקלים בחודש, שממנה היא גם מנסה לעזור לשתי בנותיה שלומדות באוניברסיטה. "מה שאני צריכה זה שיניים. אני חייבת לצאת לעבוד אבל יש לי רק שתי שיניים בפה. אני נראית נורא ואין לי ביטחון עצמי", היא אומרת. בכל זאת חיפשה ש"ו עבודה בטיפול בקשישים או בניקיון אבל לדבריה לא מצאה.

ש"ו השתייכה רוב חייה למעמד הביניים. קבוצה זו, של מעמד ביניים נמוך ובינוני, הולכת וגוברת בשנים האחרונות. קבוצה זו זקוקה להתייחסות שאינה קשורה לחבילות מזון, אומר עורך הדין יובל אלבשן, ראש הקליניקות המשפטיות של האוניברסיטה העברית, המעניקות סיוע משפטי חינם. "אנחנו רואים עלייה עצומה במספר המשפחות ממעמד הביניים שמתדפקות על דלתותינו", הוא אומר. "האנשים האלה לא צריכים אוכל. הם צריכים כסף שיעזור להם לשמור על המעמד שלהם - חוגים, ספרים, דיור".

הבעיה המרכזית הכרוכה בחלוקת המזון, שממדיה הולכים וגוברים בשנים האחרונות, היא יצירת התלות של הנזקקים, אומר אלבשן. "זה הפרדוקס של מדינות הרווחה. שירותים חברתיים טובים צריכים להיות מעצימים, לא ליצור תלות. בחמש השנים האחרונות השיח באירופה הוא כבר לא על רשת ביטחון חברתית אלא על טרמפולינה חברתית, על מקפצה שמאפשרת לאנשים לזנק מעבר לקו העוני".

אבל עמוס בארט מקיבוץ סעד, שמקיים רשת צדקה ענפה באמצעות עמותות שונות, חושב שכל הדיבורים על העצמה, ספרים וחוגים אינם רלוונטיים לקבוצות גדולות באוכלוסייה. "משפחה ממעמד הביניים, שבה האמא מרוויחה 6,000 שקל, האבא עזב את הבית והילד חולה שצריכים לקנות לו תרופות בשווי 10,000 שקל בחודש, רוצה לשמוע על ספרים ובגדים?" הוא שואל. "יש הרבה אנשים שמדממים. אני שם תחבושת. כשיפסיקו לדמם אדאג להם גם לחינוך והצגות".

עם זאת, גם בארט מצביע על רתיעה של תורמים מחבילות מזון. "תורמים רוצים לתרום לדברים שמקדמים את החברה. הם רוצים שהילד שתורמים לו יגדל להיות אזרח פרודוקטיווי. הרבה יותר יוקרתי לתרום לחינוך וחברה מאשר למישהו שאין לו אוכל", הוא אומר. "התרומות לאוכל גם הוכתמו על ידי סיפורים על שרלטנות וגניבות ואנשים נבהלים מזה".



מזון ל-270 אלף נזקקים

גם בעמותת "לתת", שמגייסת מזון לעשרות עמותות ברחבי הארץ, משוכנעים שהצורך במזון גובר על הצורך בביגוד או תרבות. בפורים חולקו משלוחי מנות בשווי מיליון שקל לכ-10,000 משפחות. לקראת פסח יחולקו חבילות מזון בשווי 3 מיליון שקל ובכמות של 1,000 טונות יותר מאלה שחולקו בשנה שעברה, אומר מנכ"ל העמותה, עורך הדין ערן ויינטרוב. את המזון מגייסת העמותה ברשת מרכולים גדולה.

נחום עידו, דובר משרד הרווחה, אומר שמספר הפניות שהתקבלו השנה מעמותות שמבקשות מימון לחבילות מזון במסגרת תקציב "קמחא דפסחא" כמעט זהה למספר שהתקבל בשנה שעברה - העמותות מעריכות שיחלקו מזון ל-270 אלף נזקקים. אבל ויינטרוב אומר שמבדיקות עם עמותות שפועלות בשטח, נראה כי הצורך במזון רק גדל. "המזון משחרר לאנשים קצת כסף לצרכים אחרים - קניית תרופות, תשלום חשבונות חשמל", הוא אומר. אבל גם ויינטרוב מדגיש שחשוב למנוע עומס על התורמים. "בגלל זה אנחנו לא עושים טלמרקטינג ולא עוברים מדלת לדלת. חשוב מאוד גם לתאם בין העמותות כדי שלא כל אחד ירוץ לגייס תרומות וליצור מינון נכון של דרישה מול התורמים", הוא אומר.

קריב מסכים שדרוש תיאום - בקרב הארגונים עצמם וגם בינם לבין הרשויות ודמויות מובילות בקהילות. זאת, כדי לברר את צורכי האנשים שהכסף נתרם להם. הוא מספר שקיבל תרומה לחימום לקשישים, אבל במקום לקנות תנורי חימום הוחלט לברר אם יש לקשישים כסף לשלם את חשבון החשמל או שמא עדיף לקנות להם שמיכות. התברר שלא לכולם יש כסף לחשמל, אבל הרבה ארגונים לא היו מבצעים בדיקה כזאת, אומר קריב. "הרמה המקצועית של חלק מהארגונים נמוכה, משום שהחשיבה היא שצדקה זה דבר וולונטרי ולכן לא צריך שזה ייעשה באופן מקצועי", הוא אומר.



בנוסף לתרומה לצדקה, או במקומה, לאלה שמתנגדים לתרומות מזון, רותמים הרבנים את התורמים למחויבות חברתית באמצעות עשייה. למשל, קהילה מאמצת מועדון קשישים או קבוצת סיוע לאמהות חד-הוריות ומבצעת פעילות התנדבותית למענם. קריב מספר שהתנועה מייצרת "בנק פרויקטים" לעשייה חברתית - למשל, לזוגות שמתחתנים אצל רבני התנועה מוצע לקיים מסיבת רווקים חברתית, שבה החתן לוקח את חבריו ובני משפחתו לעבוד כמה שעות בבית האכלה של עמותת "לשובע".

קריב גם סבור שנחוץ קוד אתי כדי לקבוע מה מותר ומה אסור במתן צדקה, והוא קורא לכל הארגונים שעוסקים בתחום לשבת יחד ולנסח מסמך מחייב. "זריקת חבילות מזון ממשאית רק לצורך תמונה בעיתון פסולה בעיני", הוא אומר. הוא גם מוטרד ממה שהוא מכנה "תרבות יום-טוב", של הפקות טלוויזיה לגיוס כספים לנזקקים. "יש משהו לא לגיטימי בשילוב של סטנד-אפ קומי עם סיפורי מצוקה. זה יוצר הגחכה של העוני. צריך לבחור - או מצוקה או סטנד-אפ. כל אחד מהם יכול להיות יעיל בפני עצמו".