בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי G_Zhukov שמתחילה ב "סיירת חרוב - מרדף בבקעת הירדן"
מפגש פסגה\ מאת רותם קארו ויצמן
http://qa-dover.scepia-sites.co.il/...1-he/Dover.aspx עשרות שנים אחרי שסיימו את שירותם הצבאי, חזרו חברי סיירת חרוב של מחזור פברואר 72' אל פסגת ההר שהותירה בהם זיכרונות רבים וטובים – הסרטבה שבבקעת הירדן. בין הגמלים, האבנים, הזריחה והבדיחות, הקדישו חברי הפלוגה גם רגע לזכרם של החללים
בבוקר יום שישי האחרון, החליטו חברי מחזור גיוס פברואר 72 של סיירת חרוב לעשות משהו שהיה לאגדה בסיירת ולא קרה כבר יותר משלושים שנה. הסרטבה, הפסגה הגבוהה ביותר ברכס ההרים בבקעת הירדן - או "הכותל שלהם", לדברי חלק מהם - נכבשה על ידם פעם נוספת. הפעם ללא מדים, בלוויית נשים וילדים, עם קצת פחות שיער וקצת יותר כרס - אבל עם המון המון חיוכים, על הגמלים והנוף שבדרך ובעיקר על האיחוד המרגש. "את המסע הזה היינו עושים בליל חמישי לפני שהיינו יוצאים הביתה, והיינו רואים את הזריחה", נזכר אחד מחברי מחברי הפלוגה. בנו, אורי, הצטרף גם הוא למסע וזכה לשחזר תמונה שכבר הצהיבה באלבומיהם של חברי הסיירת: החיילים בסרטבה בשעת הזריחה. לצדו של אילן יושב גידי קופרשטיין, אחיו של אבי קופרשטיין, מחברי הפלוגה, שנפל במוצאי מלחמת יום כיפור. "אני יודע שיהיה לי קשה לראות את כל החברים של אבי ואת המפקדים שלו, זה מחזיר אותי לשנים קשות. הזמן לא מרפא, הוא רק משכיח קצת. אבל אני יודע גם שאחר-כך זה יעשה לי טוב", אומר גידי. גידי הוא חלק מקבוצה מיוחדת שהצטרפה למסע: המשפחות של חללי הפלוגה. "כשהיו מרביצים לו כשהיה קטן הוא היה קורא לי, ופה לא יכולתי לשמור עליו, פשוט לא יכולתי", אומר גידי בכאב ומוסיף על המשמעות של היום הזה,"זה חשוב שהחברים מהפלוגה שומרים על קשר. גם העובדה שביום הזיכרון ממשיכים אנשים לפקוד את הקבר של אבי מאוד מחזקת אותנו, וגם החיילים יוצאים מחוזקים ולומדים", הוא מציין. "עכשיו, כשמדובר על חבר'ה שישרתו איתו, זה יותר מיוחד. הם כולם מחזקים אצלי דברים שידעתי על אחי".
זה לא הגיל, זה התרגיל
כל הקבוצה הולכת יחדיו, מתבוננת בנוף עוצר הנשימה – שאולי נעצרה גם בגלל העלייה התלולה – ובעיקר מעלה זיכרונות מימים שחלפו ומשרידי בסיס גדי שלהם, שנגלה למרגלות ההר. נראה שיותר מפרץ הנוסטלגיה האדיר התרגשו חברי הפלוגה ממיכה, שהיה קצין בפלוגה וכיום הוא רוכב אופניים מיומן. את הדרך הארוכה שכולם עשו בזהירות ובקושי בג'יפים וברגל, עשה מיכה באופניים ונראה כבן 20 זריז ואנרגטי, רוכב בקלילות בדרך האבנים הפתלתלה והצרה. גבי פוליצר, שהיה מ"פ הפלוגה והוגה רעיון המסע הקבוע של ימי חמישי, שמח לראות את כולם. "לא עשיתי את זה כבר 40 שנה. מאוד מרגש לראות את הפנים, ההבעות והעיניים שעדיין נראות אותו הדבר. אני שמח לראות את הרצון של כולם להיפגש", הוא אומר וצוחק, "כולם הגיעו הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי". בין החבר'ה אפשר לראות גם דמות יוצאת דופן: סמדר חנקין, פ"פ (פקידה פלוגתית) ולפי השמועות - גם אגדה בפלוגה. בשירותה החליטה סמדר להצטרף לפלוגה למסע של 100 ק"מ, ולא התייאשה לרגע, ואף זכתה לרגע התהילה שלה בכתבה בעיתון "במחנה". גם כיום מראה סמדר נחישות יוצאת דופן בהגיעה למסע הנוסטלגי בכיסא גלגלים וברגל שבורה. "היה לי ברור שאני חייבת לבוא", היא אומרת בחיוך ענק וניצוץ בעיניים. "גם אז היה לי ברור שכל מסע אני עושה עם החיילים, 10 ק"מ או 100 ק"מ. הייתי חלק מהם גם בתפיסת העולם שלי. אני נועדתי להיות בפלוגה הזאת, ולקחתי אתי חבר'ה מדהימים מהשירות והמון חברות", היא מספרת. "חלק מהאנשים האלה לא ראיתי 40 שנה וזה פשוט מרגש".
הזדמנות חד פעמית
אבי גוטמן, המארגן של היום, נראה להוט ושמח בכל רגע נתון ושמח לספר איך הגה במוחו את רעיון האיחוד המרגש. "אני מוביל קבוצת חבר'ה מבוגרים על טרקטורונים והייתי בסרטבה הרבה פעמים. לאחרונה החלטתי לבקר בגדי והלב נחמץ, כי לא נשאר ממנו כלום", הוא נעצב. "אז החלטתי שכולם צריכים להגיע לפה והתחלתי לאסוף שמות ולהזמין את כולם. הסרטבה עבורנו היה משהו קדוש, כל בוקר היינו רואים את הפסגה הזאת וזה היה החלום והסיוט שלנו", הוא אומר ומוסיף, "הקטע האחרון היה כל כך תלול שהיינו קושרים את האלונקות ועושים אותו על הברכיים. בעוד פלוגות אחרות בסיירת היו עושות את המסע הזה כדי לקבל את כנפי הסיירת, גבי פוליצר היה לוקח אותנו לכאן כדי לראות את הזריחה". לאחר העלייה לסרטבה, שחזור התמונה המפורסמת ושמיעת הסבר קצר מצביקה צוק - עוד אגדה פלוגתית, כיום הארכיאולוג הראשי של רשות הטבע והגנים – מסיימים החברים את היום בביקור בבסיס, שעל אחד מהקירות שנותרו בו כבר הספיקו לרסס "ברוכים הבאים לגדי מחזור פברואר 1972".
משם ממשיכים לחדר ההנצחה, בו עיניהם של חברי הפלוגה הנופלים מביטות לאלו של החיים מתמונות שחור לבן. אחד החברים עוטף את כתפו של גידי בחיבוק חם בעוד כולם מזילים דמעה על אלה שלא זכו לשחזר את המסע. "אני רואה פה את כולם, מבוגרים וחיים חיים עשירים, ואילו אחי יישאר צעיר לנצח", אומרת אחות שכולה. אבי מסכם את היום באומרו, "יש לנו פה המון זיכרונות, ולגדי למשל קשה להיכנס, אבל זאת הייתה הזדמנות חד פעמית. אם לא היינו עולים לסרטבה ביחד עכשיו, אני לא יודע מתי היינו עושים זאת שוב". ("אתר צה"ל", 18.03.2011 )
שחזור התמונה בפסגת הסרטבה. צילום: אורי שיפרין, דובר צה"ל
חיפוש מהיר אחר גבי פוליצר ברשת העלה את הקישור הזה: "בשנת 1969, עם סיום התיכון בפרדס חנה, התגייס לצה"ל ושירת בסיירת חרוב, כמפקד פלוגה ושירת במשך עוד כ-12 שנים במילואים בצנחנים בתפקידי פיקוד. עם שחרורו מצה"ל, החל לעבוד כמדריך חבורות רחוב ביישובים באזור נתניה. במקביל, שילב לימודי עבודה סוציאלית באוני' ת"א, ובתום לימודיו לתואר ראשון בעבודה סוציאלית, השתתף ביוזמה להקמת מסגרת לשנת שירות של בני מושבים "חזקים" למען מושבים "מוחלשים" ואף שימש רכז ארצי של התוכנית במשך 3 שנים. עם המעבר צפונה, גידל כלניות לייצוא, לצד עיסוקו כרכז הביטחון ביישוב מגוריו. לאחר שובו בשלום ממלחמת "שלום הגליל",שם איבד רבים מחבריו, התגייס לצבא הקבע כדי להקים את יחידת מקא"מ (חיילי רפול ז"ל) ושימש כשנתיים כמפקד היחידה בפיקוד הצפון."
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92) "סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי) "המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010) "אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 15-09-2013 בשעה 18:39.
ניסיונות חדירה מהגבול עם ירדן הפכו לשגרה בסוף שנות ה־60, וכך נולדה "ארץ המרדפים" • 50 שנה אחרי, נפגשו בוגרי סיירת חרוב להיזכר במארבים הנועזים, במחבלים שראו מטווח אפס ובאותו מפגש עם חיים חפר לפני אחת הפעולות, שממנו נולד ההמנון האלמותי "יש לי אהוב"
ראשי
צ'אט
15-09-2013, 15:29
מצב כלאיים
