|
28-02-2009, 19:54
|
|
|
|
חבר מתאריך: 11.09.06
הודעות: 1,860
|
|
אגודת הפיקניק- פרק ד': רשימת קניות
אחרי זמן ארוך, הנני מגיש לפניכם את הפרק הרביעי. כולי תקווה שתהנו .
ומי יקבל הצעקה?
מי איתן מספיק
לבוא לעזרת הגבירה?
זהו משרתה הנאמן,
אחיה מקדמת דנא-
הירח, מאיר הלילה.
הנופים הנשקפים מהאלפים השוויצרים הם מן היפים בעולם- ראשי הרים לבנים הנוגעים בשמיים; משטחים ירוקים של דשא ועצים למרגלותיהם; האוויר הצח ביותר ורוח קלילה המלטפת את פנייך.
אולם לנוכח כל היופי הזה חש בנג'ימין שנאה כלפי ההרים התלולים, תיעוב לאנשים החיים על המשטחים הירוקים הלא תלולים ובוז כלפי הרוח הקלילה שלא הצליחה ולו במעט לקרר אותו.
"בנג'ימין, אתה בושה לגברי אנגליה!" צועק רוס מעליו בעודו גורר את עצמו באיטיות במעלה המדרון.
"לעזאזל עם גברי אנגליה!" משיב בצעקה חנוקה ומתיישב על אבן, עייף מהעלייה. מה לעשות, משרת עיתונאי לא תורמת הרבה לכושר הגופני של אלה העוסקים בה, בטח במקרה שמשרדי העיתון נמצאים במרחק 2 דק' הליכה מכל מרכז שלטון בלונדון.
"מר ולסינגהם, סר רוס, הרשו לי להזכיר לכם שאם תמשיכו לצעוק ככה לא רק שגורם ההפתעה יילקח מאיתנו אלא גם שניאלץ לברוח מפני כלבי משמר" מציין היידר בקול מדוד. בעוד שפניו של בנג'ימין בגוון העגבנייה, וגם רוס מתחיל להאדים, היידר לא מראה ולו שמץ של מאמץ.
"למה אנחנו חייבים לקחת את המסלול הזה?", מתלונן בנג'ימין בעודו מתרומם באיטיות, "אמרת בעצמך שהטירה משמשת כמלון כשהטקס אינו מתקיים. ניתן היה לשכור כרכרה ולהגיע בדרך הקלה."
"שני דברים: ראשית, הטירה כרגע סגורה משום שעונת התיירים מתחילה רק בעוד חודש ושנית, הם מציבים מעקב אחרי כל אורח. רוצה לנסות ולהיכנס לאגפים הסגורים תחת מעקב ישיר?". היידר מחכה לתשובה מפי בנג'ימין אך זה, עייף מהעלייה, משלים עם ההחלטה בשקט, למעט אזכור העובדה שהם אפילו לא צועדים בכיוון הנכון.
הם ממשיכים במעלה הדרך, היידר בראש, רוס אחריו ובנג'ימין משתרך מאחוריהם. הצמחייה נהפכת לדלילה יותר ויותר עם עלייתם למעלה עד שלבסוף נעליהם מתבוססות בשלג המועט של הקיץ.
"אז, אחרי שעלינו לראש ההר, האם יוסבר סוף סוף מדוע אנחנו לא הולכים אפילו בכיוון של הטירה?" שואל בנג'ימין ומתיישב באיטיות על השלג הרך.
"מדוע באמת ריצ'ארד?" תוהה סר רוס ומוחה ממצחו זיעה.
"לפני הכול, אני מתנצל על המסתוריות. פשוט לא בטחתי שזה יישאר בינינו, עם כל האנשים שהיו בדרך." הוא מחפש סלע ועליו חרוט איקס, סימן שחרט מביקורו כאן לפני פחות משבועיים. הסלע נמצא. "מסלול בריחה." משיב היידר ומסיר שלג מעל דלת מתכת, נחה מוסתרת ליד הסלע. "הטירה הוקמה בסוף המאה ה16 בשביל הטקס, מתוך תקווה שהיא תהיה מספיק מבודדת בשביל לדאוג שלא יגלו אותו," הוא מוציא צרור מפתחות ישן."המלחמות שניטשו מסביב לשוויץ שכנעו אותם ליצור פתח מילוט."
"גבוה יותר מהטירה עצמה?". בעיני רוס לא היה זה הגיוני.
"אולי יותר מאמץ לעלות אולם זה גם מקשה את המרדף." היידר מכניס את המפתחות השונים למנעולים, מלווה על ידי נקישותיו של המנגנון המכאני. "רק חשוב על זה- עם הגעתם לראש ההר הם פנויים לברוח לעמקים, ליערות או לגבול, בלי לעבור דרך יישובים." עם הנקישה האחרונה מבקש היידר את עזרתם של השניים במשיכת דלתות המתכת.
בחריקה איטית זזות הדלתות ומגלות מדרגות לולייניות מכוסות אבק.
"זה נראה קל מידי" מעיר בנג'ימין.
"רק נראה," מושיט לו ריצ'ארד נייר מצהיב עם שרטוטים, " אלה שרטוטים ששמר האדריכל שתכנן את כל המבנה המדהים הזה. המסלול למטה רצוף מלכודות." בנג'ימין, וסר רוס מעל כתפו, מתבוננים באיורים מפורטים של חניתי מתכת הנחים מתחת לרצפה, פטישי אבן מהתקרה, ועוד אמצעי הגנה. אם קודם הזכיר בנג'ימין עגבנייה, הרי שעכשיו דמה לשלג.
"אל תדאג," טופח רוס על שכמו, "כל עוד לא נדרוך על שום דבר שיגרום למותנו אנחנו נהיה בסדר."
"אני חושש שיש כאן גם כמה מלכודות שמופעלות על ידי חוטים" מחזיק היידר את השרטוטים אל מול השמש בשביל בחינה מדויקת יותר. בנג'ימין מתחיל לצעוד אחורה ברם תופסים אותו חבריו ומובילים אותו אל תוך בטן ההר.
בשלב הזה בטח ציפיתם לתיאור מסעם הסוער במעבר הבריחה הזה, רווי המלכודות. טוב, להפתעתם של גיבורינו המעבר לא היה בדיוק בשימוש בחצי המאה האחרונה- מאז ששוויץ הפכה לאי של שקט שיכול גם להבטיח את השלווה הזאת המעבר נזנח ואיתו המלכודות שיצאו מכלל שימוש.
כמה זמן מאוחר יותר יוצאים החברים, מכוסי אבק, מתוך גזע עץ עתיק. מסביבם יער עבות וקולות ציפורים. היידר מסמן להם להיות בשקט ולעקוב אחריו.
בדממה חרישית הם נעים בין העצים, היידר בראש ורוס מאחוריו, עסוק בלדאוג שבנג'ימין לא ידרוך על ענפים יבשים. עצי היער מלאי חיים וארנבות שמנמנות מקפצות בין הגזעים. בנג'ימין מבחין בהן וכשהוא נעמד ליד היידר עולה השאלה- "ריצ'ארד, נוכל לצוד כמה ארנבות בדרך חזרה?".
"לא" משיב בקרות בעודו בוחן את הסביבה.
"נו, רק כמה ארנבות קטנות", מנסה לשדל, "זה יהיה בזריזות".
היידר מתנשף, כהורה המדבר עם ילד עקשן. "למה לטרוח ולצוד? גם ככה הולכים לצוד בשבילנו" אומר ומחייך.
באותו זמן, בטירה, יורד האדון בגרם מדרגות ארוך אל הטרקלין המרכזי. הוא לבוש במעיל וכפפות עור חומות, לרגליו מגפיים גבוהות והדבר היחיד שנראה משונה בתלבושת הזאת הוא כובע בוקרים לבן. בעל הטירה חשב שזה מהפכני ומאוד אופנתי. הרוב חשבו שזה וולגרי ומעיד על טעם גרוע, אך הוא מזמן קבע בינו לבינו שהם לא באמת מבינים את הגאוניות האופנתית שלו.
במורד המדרגות, לבוש בחליפה בגוון סגול עם מגבעת צילינדר עטורת נוצה, ממתין לו משרתו האישי. האיש הזקן, כבן 70, היה כבר רגיל לשטויות של אנשי אצולה ובשבילו, להתלבש כמוקיון, היה אחד הדברים הפחות גרועים שביקשו ממנו לעשות.
"הרובה שלך אדוני" מגיש לו העוזר את רובה הציד הישן.
"תודה לך צ'רלי" מחייך האדון. צ'ארלס בולע את העלבון הנוסף. הוא זקן מדי בשביל להרעיל את המעסיק שלו ולחמוק מהאשמה.
חמושים ברובה ולבושים בגדים בעיצוב ייחודי, יוצאים השניים אל עבר היער הקרוב בשביל לצוד כמה ארנבות לארוחת הערב. בצעדים דרוכים הם מתקדמים לתוך היער, העצים מסוככים מעליהם ויוצרים תבניות אור מגוונות על הקרקע. כשצ'ארלס ואדונו צועדים אל תוך האור נשלחים החצים.
ירי חצים מקני נשיפה מסוכן וקשה הרבה יותר ממה שזה נראה. ראשית, יש לדאוג לנשוף מספיק חזק בשביל שהחץ בכלל יעוף ושנית, אם במקרה אתה שואף כשהחץ כבר בפנים אתה יכול לבלוע אותו.
משום הסיכונים האלה הוחלט שהיידר ירה את החצים בעוד רוס וולסינגהם יכו ויעלפו את אלה שלא יורדמו.
היידר יורה חץ מדויק לעורפו של אדון הטירה ואז לזה של המשרת, בלי שהוא אף ראה מה קרה לאדונו. רגע אחרי ששתי הגופות נוחתות בעילפון חושים, עטים דיוויד ובנג'ימין עליהן כאוכלי נבלות. במהירות הם מוציאים את צרור המפתחות מכיס האדון ומניחים בידו מטבע זהב. ביד המשרת הם מניחים מטבע נחושת.
מאותו רגע הכול מתנהל במהירות- תיקי הגב נפתחים ומהם מוצאים חליפות שומרים; התקדמות בטור עורפי של השלושה, לבושים במדים בצבע שחור-כחול, לעבר הכניסה האחורית; הנהון של ראש לעבר שומר אחר, שאינו מספיק להתעמק בפניהם כשהם נכנסים; ולבסוף העלייה במדרגות השיש הגדולות אל עבר דלתותיו של האגף הסגור.
"תשגיח אם מישהו מגיע מהמסדרון" מורה היידר לבנג'ימין. רוס מתלווה אליו בשביל פתיחת דלתות העץ הכבדות. היידר מתחיל לנסות את המפתחות השונים לשני המנעולים, שלושים מפתחות מתכת שמצטלצלים בכל ניסיון.
כשלבסוף הוא מוצא את המפתח למנעול הראשון, נשמעת חריקתה של דלת מאחוריהם.
מתוך דלת נסתרת בקיר יוצא שרת, נושא דלי מים ומגב, שמזמזם לו איזה שיר לא ידוע. אישוניו של ריצ'ארד מתרחבים לנוכח המחשבה על כישלון התוכנית רק משום שפספס כמה מעברים ארורים.
"מה אתם עושים?" שואל השרת בגרמנית ומתבונן בזוג השומרים בחשד. "האגף הזה לא אמור להיפתח" מצביע על הדלתות וידו אוחזת בחוזקה במגב. מחשבותיהם של רוס והיידר אצות בחיפוש אחר תירוץ שישכיח את החשד אולם דבר לא עולה. או שאולי לא היה גם צריך לעלות?
ולסינגהם מגיע מאחורי השרת ואוחז בגרונו בלפיתת ברזל. אל תטעו- מתחת לאדם העגלגל למראה מסתתר האלוף במשקל כבד לשעבר של אזורי הכפר.
השרת מנסה לשחרר את הלפיתה, משקיע כל טיפת חמצן שעוד נכנסת לריאותיו ונכשל. לאט הוא מפסיק את המאבק עד לעילפון. ולסינגהם משחרר אותו.
"אז מה נעשה בו?" מתבונן בנג'ימין.
"טוב, בתור התחלה בוא נכניס אותו לאגף. לא יהיה חכם להשאיר אותו פה" מציע דיוויד. מאחוריהם נעלם היידר בארכיונים. בנג'ימין מרים את הגוף הנפול לתוך האגף, שם כבר היידר עובר על המסמכים במהירות בחפשו אחר רשימת האורחים של הטקס האחרון.
"ריצ'ארד, מה אנחנו נעשה...".
"שקט!" משסע אותו היידר בעודו מוציא כמה דפים מהודקים יחדיו. "זה חייב להתנהל במהירות. כרגע פשוט תדאג שהוא לא יתעורר" מורה ומתחיל לעבור על הרשימות במהירות, מחפש את אלו שדרושים לטקס שלהם.
הטקס נועד לטהר את העולם מחטאיהם והחלקים היו בהתאם- 4 אנשים שקיבלו זוג ידיים וכפות רגלים, אחד שקיבל את הלב ואחד שקיבל את המוח. 6 החלקים לשינוי המציאות, 6 אנשים כנגד ימי הבריאה; ריצ'ארד אהב את המטאפורות שאבי סבו פיתח.
"רוס, עלה למדף השלישי, צד שמאל", מצביע היידר על ארון עמוס דפים וניירות, "והוצא את הדפים על אליזבת קורצ'בק, ג'ונס קרופורד,אוסמן אפנדי, רודולף פון ווטין ופרימו אסאניה." דיוויד מתבונן בו כלא מבין. "הניירות מסודרים לפי חשיבות במדפים ומימין לשמאל לפי שנת הטקס. עכשיו זוז!".
בעוד גיבורינו בארכיונים, מתעורר אדון הטירה במעבה היער. האדון פותח את עיניו וגורף מעט אדמה בידו.
"אני מת?", תוהה. שיעול מהאבק מערער את העמדה הזאת. "לא, אני עדיין נושם." הוא מתיישב על הקרקע בשיכול רגליים ומתבונן מסביב- מאחוריו שכוב משרתו, סגול כנגד חום הקרקע, ובידו... "מטבע ברזל?". בעודו מתקרב לעבר החפץ המתכתי, חש האדון שגם הוא מחזיק במטבע, הפעם מזהב. הוא נעצר להתבונן במטבע הזהב שבידו, עוקב באצבע מכוסת כפפה אחר הסימנים עליו.
בעודו עושה כן, צ'ארלס מתעורר ובאיטיות מתרומם מהקרקע. האדון עדיין מחזיק במטבע ובוחן אותו לנוכח אור השמש. "מה זה אדוני?".
"זה...", שוקל האדון את מילותיו, "זה סימן צ'ארלי, סימן מהעולם האחר." צ'ארלס מהנהן. האדון לא ממשיך להסביר והמשרת לא שואל, אולם בעודם מתחילים לחזור לטירה, ריח שריפה עולה באפיהם.
"אדוני!" צועק אליהם שומר המתקדם בריצה. הוא נעצר לידם, מנסה לדבר בעודו מסדיר את נשימתו. "האגף הסגור... דלקה..." הם קטעי המילים היחידים שיוצאים מפיו, אך זה מספיק. האדון גומע במהירות את המרחק עד הטירה, אשר מחלונות אגפה המזרחי פורצות לשונות אש ומתחיל לחלק הוראות לנאספים סביבו.
"תביאו דליים! קחו מים מהאגם המלאכותי! קדימה, קדימה!" קולו מהדהד מעל רחש צעקות האנשים והם מתחילים לבצע את פקודותיו. "בנייה מחדש", חושב האדון בעודו מפקח על העברת המים, "זה הסימן. הוא רוצה שאני אבנה מחדש את האחווה." תחושת שליחות מפעמת בו, בדיוק כמו בקבוצה האנגלית ששמה פעמיה חזרה ללונדון ומשם לאירלנד האפורה.
_____________________________________
|
|