|
סיפורים שנלחשו - 2: "אין לי כוח"
אז לפני שנתחיל מספר הבהרות:
כל הרשום בהודעה זו, שיך לי בלבד. כל הזכויות על הכתוב בהודעה שייך לי, ואין רשות לאיש להעתיקו במלאו ו/או חלקים ממנו בשום אמצעי שהוא בין אופטי ו/או מכני ו/או אלקטרוני ו/או אחר ללא אישור מפורש ממני בכתב יד.
אין לי כוח
שעת לילה מאוחרת. חשוך בדירה. לא נשמע קול, מלבד נשימה שטוח וחרישית.
לפתע, צלצול טלפון.
הוא שלח את ידו, מגששת, בגשמיות לעבר השידה. היד, בעוברה על פני השידה בדרכה לטלפון, השליכה אי אלו חפצים לרצפה. משקפיים. שעון. עטים. קול חבטת פלסטיק ברצפה ומשיכה של חוט, בישרו לו על נפילת הטלפון. הוא הרים את המכשיר, וניסה לזהות את המספר דרך הצג השבור.
"ה.. הלו. מי זה?" שאל בקול מנומנם מתוך שינה. מעולם לא הצליח להתעורר מהר. מלבד פעם אחת. אבל זה היה לפני הרבה זמן, אז מבחינתו זה לא קרה לעולם.
"מה מי זה," אמר הקול בחוסר סבלנות "אתה יודע מה השעה בכלל?"
"לא" הוא ענה. "שברתי את המסך של הטלפון ואני לא רואה מה השעה. אני גם לא מתכוון להדליק את האור כדי לבדוק". הוא ידע, שכאשר ידליק את האור,השינה, שבה ניסה לאחוז בחוזקה, תעלם.
"קום, קום כבר אדיוט. זה בעז. אמרתי לך שאני אעיר אותך חצי שעה לפני וכבר 5:30 בבוקר. תקום".
-"מה 5:30. על מה אתה מדבר". ואז הוא נזכר.
הם תכננו את זה כבר זמן רב. הוא, בעז ושימי שאמור לנהוג. כבר המון זמן הם מדברים על 'המכה' שתפטור אותם מהצורך בעבודה ודאגות למשך כל חייהם. אתמול, כשישבו בבית קפה, סוף סוף החליטו ללכת על זה. שימי לא היה אמור להשתתף. הוא לא בטח בו. אבל בעז התעקש. הוא אמר שהם יצטרכו מישהו שימתין באוטו. "ובכלל," הוסיף, "אני מכיר אותו. יהיה בסדר".
הוא הסכים. איזו ברירה כבר הייתה לו? הוא בסך הכל נגרר אחרי בעז.
היה זה בניגוד למנהגו. הוא בדרך כלל לא בטח באנשים. הם שידרו עבורו חוסר אמינות.
"טוב, טוב אני קם" אמר לטלפון לפני שניתק. "למה נכנסתי לזה בכלל" חשב. "יכולתי להמשיך לישון בכיף".
בשניות לפני שהניח את המכשיר בבסיסו, הספיק לשמוע את בעז צורח בפאניקה "תקשיב לי טוב, חת'כת דגנרט. אני מכיר אותך לא מהיום ולא מאתמול אז שלא תעיז לחזור לישון. שימי כבר אצלי בבית ואנחנו מוכנים."
"נו," חשב לעצמו. "צריך להתארגן מהר". הוא התלבש בזריזות. ציחצח שיניים ויצא בדרכו לבית של בעז. אפילו לשתות קפה הוא לא הספיק.
הוא ירד לרחוב כשסיים. בעז ושימי כבר היו שם, ממתינים לו.
"אה, אהלן חבר'ה" אמר, בקול מהסס. מה אומרים לשותפים לפשע שלפני שמבצעים אותו?
"סחטיין על הרכב, בעז" אמר כשנכנס. הוא לא ציפה להגיע לשוד במרצדס.
-"כן, איזה טמבל יצא לנשק את חברה שלו והשאיר את המפתחות בפנים". אמר בעז.
"אני מקווה שהיא לפחות הציעה לו לעלות לקפה" אמר שימי "זה לילה קר".
השלושה צחקו. הצחוק שחרר אותם והם הרגישו מוכנים יותר. כאילו הם מלכי העולם.
כשנפגשו, שאל את בעז "למה לא יכלנו לבחור בסניף קרוב יותר?" "כי אם נשדוד אחד רחוק, למשטרה תהיה עבודה קשה יותר לתפוס אותנו" ענה בעז בכעס. הוא עדיין היה עצבני שלא היה ער בזמן.
"אגב," אמר בעז "אנחנו צריכים לעבור אצל סמי".
"כן סמי" חשב לעצמו. סוחר הנשק שבעז הוציא מתחת לסלע. הם הגיעו למחסן מעופש למראה. "חכו לי, אני תיכף חוזר" אמר לשניים יצא מהרכב. הוא נכנס למחסן שם פגש את סמי.
"יפה, בוא נסגור את זה מהר" אמר בעז.
-"לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב" אמר סמי". הוא הוציא רובה וגליל והושיטם לבעז.
"מאיפה הרובה?" שאל בעז. "סיכמנו על שני אקדחים".
"מה זה משנה?" סינן סמי דרך שיניו. הוא לא אהב לקוחות ששאלו שאלות "חייל אחד נרדם באוטובוס".
בעז שילם לו. סמי שם לב, שלמרות התשלום נשארה בידו של בעז כמות מכובדת של שטרות. "אני רואה שאתה נותן לעצמך עודף" אמר סמי בטון מתעניין. "זה לא עניינך מה יש לי ומה אין לי" אמר בעז. הוא לא גילה לאחרים, שהוא משאיר לעצמו קצת מהכסף שהם חסכו כדי לממן את המבצע. הוא קרא לזה עמלה.
בעז חזר לאוטו ופתח את הרדיו "כדי שנדע על פקקים" הפטיר. הם התקדמו בנסיעתם לעבר ירושלים. שם שכן סניף הבנק שהם עמדו לשדוד ללא חשש ומבלי לדעת מה צופן לו אותו יום.
לאחר נסיעה מעייפת, שבמהלכה גם שימי נרדם - והוער בעזרת סטירות ע"י בעז - הם הגיעו סוף סוף לירושלים. שימי גר בעיר בילדותו ולכן הכיר את הדרך. הם התקרבו אל סניף הבנק. כבר ממרחק זיהו את השלט המבשר על תוכנית חיסכון חדשה. הוא החליט לפתוח חשבון בבנק הזה בהזדמנות. לשם הצחוק שבדבר.
כאשר היו קרובים לבנק, האט שימי את מהירות נסיעתו עד לעצירה מול דלת הבניין.
"אל תשכח, תשארי את המנוע דלוק ותהיה מוכן. אם אתה רואה או שומע משהו שמרמז שעלו עלינו צפור ואנחנו נרוץ החוצה" אמר בעז.
הוא ובעז יצאו מהרכב והגיעו לשומר. לאחר דין ודברים קצר שוכנע השומר, שיהיה זה לטובתו ולטובת כולם, אם המוח שלו לא יעטר את קירות הזכוכית של הבנק.
הם נכנסו לבפנים, בעז ירה 2 יריות מהרובה באוויר ואמר "בדבריהם של אלפי אנשים שעשו זאת לפני - זה שוד. אנ ימאוד מקווה שאף אחד לא יעשה משהו טיפשי" אמר וירה באחד הלקוחות.
"מה עשית?!" הוא צעק כלפי בעז. "למה אתה מכניס אותנו?! עכשיו זה רצח!"
"-אל תדאג, זה כדי שהם יבינו שאנחנו רציניים. ושלא תעז לצעוק עלי, או שנוכל לחלק את הכסף לשניים במקום לשלושה".
"טוב חמודה," אמר בעז לפקידה "מלאי את התיק הנחמד הזה בכל מה שיש לך". הוא שלף צ'ימידן בלוי למראה. בינו לבין עצמו תמיד חשב שיהיה שימוש לתיק הצבאי הענק הזה.
הוא בינתיים, עמד מאחוריו ומלמל לעצמו בפניקה "אוי מה עשינו; אוי מה עשינו" אך למראה התיק ההולך ומתמלא, התחלפו תמונות הדם והמוות במוחו לתמונות יותר משמחות. לתמונות המראות את תוכניותיו לכסף.
לפתע, שמעו צפירה חדה.
"שיט" אמר בעז. "יאללה חייבים לעוף מכאן". הוא משך את התיק מידיה של הפקידה ושניהם רצו למכונית.
"שימי! גז! עכשיו!" צעקו שניהם והם החלו בנסיעה מטורפת, מנסים לחמוק מהסירנות ששמעו מתקרבות. הם המשיכו בנסיעתם הפרועה, מנסים לחמוק מהשוטרים - אך אלו צימצמו את הפער. נראה כאילו כל המכוניות בעולם הפכו לניידות משטרה.
מפלס הלחץ ברכבם רק עלה ועלה. שימי החל להתבלבל בדרך. לבסוף, מצא את מה שנראה לו כדרך הנכונה והמשיך לנסוע. הרעש במכונית ומחוצה לה היה מחריש אזניים. ביאוש, בעז החל לירות לעבר השוטרים.
לאחר מספר דקות של נסיעה, השתרר שקט פתאומי.
שימי, שלא גר בירושלים כבר מספר שנים, לא ידע על מסילת הרכבת החדשה.
הניידות תהקרבו למה שנשאר מהשלושה. שוטר אחד יצא מניידת והתקרב אל הרכב המחוץ ולחלקי הגופות שהתפזרו בכל מקום.
"ססעמאק" אמר לעצמו שוטר, כשדרך על משהו שהשמיע קול מחיצה דוחה. הוא ניסה לגרד את החתיכה האדומה מהסוליה.
הוא חזר לניידת כדי להזמין אמבולנסים למקום.
הוא החליש את הרדיו, שניגן ללא הפרעה שיר, ששיקף יותר מכל את יחסו לעבודתו.
"הו, אין לי כוח"
_____________________________________
Cheers,
Joe Doe.
נערך לאחרונה ע"י chatulim בתאריך 09-02-2009 בשעה 07:43.
|
ראשי
צ'אט
08-02-2009, 14:38
מצב כלאיים
