כשהיינו ילדים והכל היה תמים
לומר "אני אוהב אותך" לא גרם לריגושים
מהגן ועד כיתה ח' את הלכת והשתנית
גבהת,יפית והתפתחת
ופתאום משהו השתנה
היה קשה לדבר שאת בסביבה
היה קשה להסיר את המבט ממך
ועוד יותר היה קשה לראות אותך רוקדת סלואו עם מישהו אחר
את היית חברת ילדות שלי
היינו מספרים הכל אחת לשניה
אבל עכשיו אני חייב להתוודות
לא סיפרתי לך הכל כי לא הייתי מסוגל
להגיד לך מה שהרגשתי זה יהיה מוזר
אז עזבתי את העיר והמשכתי בחיי
עד שפגשתי בך אתמול במקרה
את לא זיהית אותי אך אני כן זיהיתי אותך
היית עם שני ילדים בערך בגיל שלנו שהכרנו
הגיל שבו היינו ילדים והכל היה תמים

לא רע, אבל קשה לי לבקר את זה ולתת הערות, מאחר שזה מזכיר לי יותר מדי שיר דיכאון מזרחי- מה שמיד מדכא אצלי כל פרץ של יצירתיות.
מצטער, אלו הסטיות שלי.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

מילא לא לבקר אבל למה להעליב?

ממש לא התכוונתי להעליב
זה לא בגלל שאין חרוזים, או בגלל שהתוכן ירוד (והוא לא!), אלא פשוט הוא מתאר סיטואציה שמזכירה לי שיר דיכאון מזרחי (החברה שועזבת, החבר שבוכה נורא וכו').
אני לא אומר שזה דומה אובייקטיבית לשיר דיכאון, כי זה לא. לא סתם הכללתי את זה תחת השם "סטיה".
מצטער שלא הייתי לעזר...

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

למען האמת אני אתוודה שזה נכתב בערך באותו זמן שלוקח לנ"ל לכתוב "שיר"
כי ראיתי אותה לפני שעה בערך
(כמובן שלא הכל מציאותי אבל הסוף כן)