עד שתגובות יזרמו לעבר הפרק האחרון של "אגודת הפיקניק" החלטתי לפרסם עבודה קצת יותר ישנה שלי עם אחת הדמויות האהובות עליי ביותר, גם בשביל להוציא את המוח שלי מחשיבה רק בשביל יצירה אחת. תהנו.

פרופסור מצגר היקר,

מה שלומך? אני מקווה שבסדר, בהתחשב במה שמחכה לך בימים הבאים. אם לשלומי אתה דואג, תוכל לגלות די מהר מה מצבי על ידי הקשבה לצלילים בחוץ והרחת האוויר- קול הסירנות של מכבי האש וריח עשן אמורים כבר להגיע אלייך ולהצביע על העובדה ששרפתי את עצמי למוות. אגב, אין צורך לדאוג לשכני במעונות, ווידאתי שהשריפה תהיה נקודתית.

האם אתה מופתע מאדישות במכתב התאבדות? לכל הפחות מסוקרן מהמחסור בפתיחה מלאת רגש ותלונות, כמו איזה ילד בן 3 שמתעצבן מהקושי של משחק ולכן מפסיק לשחק בו. האמת שעצם הגדרת המכתב הזה כ"מכתב התאבדות" מחטיאה את מטרתו. אני חושב עליו יותר כ"הסבר פילוסופי לעלייתי השמימה במרכבת אש".

אם זכור לך, לפני כמה ימים דנו בכיתה ב"מדוע החברה אוסרת על בני אדם להתאבד". אתה טענת שהחברה מחויבת לשמור על הפרטים שלה ולא לאפשר להם לפגוע בעצמם, בכך שומרת על היעילות שלה. אני טענתי לעומת זאת שההתאבדות מייצגת את מוסר האדונים של ניטשה-ההתאבדות כביטוי הגדולביותר של האדם של שליטה על חייו, היכולת להחליט מתי לסיים אותם ללא שום קשר לדבר אחר חוץ מרצונו. החברה, משום היותה מושתת על מוסר העבדים, אינה יכולה להשלים עם האקט הזה.

אחרי השיעור הזה המשכתי לפתח את המחשבה והבנתי לבסוף מה מגלמת ההתאבדות, איזו מטרה- "הבה נמחא כף עוד פעם אחת אחרונה לעליבות האנושית, לפני שזאת תוחלף על ידי העל אדם". ההתאבדות היא מחיאת הכף כלפי העליבות האנושית, כלפי העובדה שמעולם לא הצלחנו לשבור את החוק האלוהי הבסיסי ביותר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", אך היא גם חלק בהפיכתנו לעל אדם (Übermensch) שמורד בערכי המוסר של החברה ומתריס כנגד האלוהים עצמו.

ההתאבדות הזאת פרופסור היא הפגנת הבוז שלי נגד החברה שלנו, נגד אלוהים ונגד אדם. גם ביצועה הוא חלק מהבוז-השאריות השרופות שלי אינן ישובו לעפר כפי שציווה הבורא אלא יתפזרו בעולם ויהיו בכל מקום, בדיוק כמוהו.

לצערי, הפגנת הבוז הזאת עדיין לא יכולה להיקלט בחברה של ימינו והבושה שתיגרם להוריי אם אוכתר כמטורף היא מעבר למה שאוכל לסבול גם במצבי החדש. לכן חשבתי שאם לא אוכל לחרוץ לשון אל מול החברה כך שגם היא תדע על כך, לפחות אוכל לחלוק איתך את הסוד המתוק הזה, סוד ההתרסה הסמויה...

אה, דבר אחד אחרון- אין לך צורך לדאוג בנוגע לדיווח על המכתב לרשויות. השארתי עוד מכתב לפי המבנה הקלאסי של מכתבי התאבדות- הלחץ באוניברסיטה הכריע אותי..

שלך,

קארל ליאופולד הס

דוקטור מצגר הסיר את משקפי הקריאה שלו והאזין בשקט לקול הסירנה שבקע מבחוץ. זאת הייתה שעת אחר-צהריים ואור השמש שטף את המשרד והבליט את דמותו הישובה בכיסא לנוכח הרקע הירוק של חצר האוניברסיטה. הוא קירב את אפו לרגע לנייר וניסה לאתר את הניחוח הכול כך מוכר לו... כן, זה היה דם. הדיו החום היה דם שנקרש, מקורו בלי ספק בוורידיו של קארל.

"כמה עצוב קארל", לחש מצגר חלושות, "שלא הצלחת להבין מהי התרסה אמיתית ומהו באמת העל האדם." הוא הכניס את המכתב למגירה והוציא משם את צרור המפתחות שלו.

בעודו חולף על פני סטודנטים מפוחדים תהה הדוקטור האם לספר לחוקרים על תחושת הדיכאון שניכרה בסטודנט לשעבר או אולי להגיד שדבר לא העיד על הצעד הזה? האפשרות השנייה הייתה אטרקטיבית יותר, לאור השכיחות שלה בקרב מרצי העולם.

*בחיבור זה המטרה שלך הייתה לתאר שני דמויות במקום מסוים לדעתי איפשהו בבריטניה,סטודנט ומרצה והנושא קדושת החיים אני משער.

רצית לתאר איך האדם הוא אדון לגורלו,באקט מחאה של צעיר המבקש להתאבד במטרה להישתחרר מכבלי מוסכמות החברה,והאנושות.
אני אישית מאמין שאתה תומך נלהב של הדעה הזו.
אבל אתה מביע זו בצורה מסורסת,ואתה לא היחיד !
כך לדוגמא את דוסטויבסקי שמציג בספר שדים את קירלוב,דמות עם מניעים זהים למנעיו של קארל בסיפורך,"אם אין אלוהים הכל מותר","זה שינצח את הכאב והפחד,יהיה בעצמו לאלוהים.והאל ההוא לא יהיה עוד".

תיאור מערכת יחסים של תלמיד ומורה דרך מכתבים,כבר מעידה על הערצה של קארל למרצה שלו,מעין מכתבי חיזור שכאלו,שנובעת ממשיכה.
העובדה שהוא כותב לו בשם "פרופסור",מעידה על כך שהם עדיין בשיעור ושהוא חולק כבוד לפער המעמדות בניהם.
הוא תוקף אותו שואל לשלומו ואז מנסה להפילו מהכיסא,מציב את דעותיו של הפרופסור ראשונות ולאחר מכן מציב את שלו כחדשות יותר,כלומר נכונות יותר.
הוא מנסה לעורר את רחמי הפרופסור אליו,הוא מסביר כמה ההתאבדות הייתה מתוכננת וכי הסבל כולו שלו,ולא יחלוק בו עם איש(שרפה נקודתית).

בסופו של דבר לאחר שהוא מפגין את כל רגשותיו במכתב מוכתם מדם שכזה(אקט שמראה על יחוס חשיבות רבה למכתב),הוא מנסה לנטוע בפרופסור ניצן של אנושיות בדאגה לשמה הטוב של משפחתו ולבני האנוש הסובבים אותו.

בסופו של דבר הדמות שלך רק מחפשת צומת לב ואהבה,מהפרופסור שלה.
את דעתי שלי על הנושא לא כתבתי,ואולי אכתוב.

וכך גם ניטשה לא תמך בו מעולם.

קארל הוא עיוות, הוא אכן אותו "ילד בן 3" שבמקום להתאכזב מהמשחק, פשוט איננו מבין את אחד הצעצועים שקיבל.
אינני רוצה שהוא יביע בצורה הנועזת ביותר את שבירת כל המוסכמיות, שהוא יהיה ה"על-אדם". כל שאני רוצה ממנו הוא שיתן לי לראות איך הדוקטור עובד, כיצד הוא יגיב להתאבדות של תלמיד מבריק.

הדמות החביבה עלי כאן היא הקצב, לא הכבש התועה.

נ.ב- ניתוח מבריק! אתה עוסק בזה?

בתשובה לשאלתך כן אני עוסק בזה,שנינו סוטדנטים אני מניח ?
אבל בשונה מימך אני נכנסתי לעניין הכתיבה הרבה יותר מאוחר,ההתמקדות שלי היא בנפש האדם ובפסיכולוגיה.

בנוסף הדמות האהובה עליי בחיבור הזה הוא דווקא הכבש הטועה,אני לא מסתקרן מאנשים פשוטים אנשי החברה היומיומית שלא מוכנים לקחת צעדים קיצוניים,הם באים והולכים ורבים במספר.

באשר אלי אינני יודע אם אני ניהיליסט אבל אחד האחים ממשפחת קרמזוב אמר בכמה שורות את תמצית האמונה שבי:
"אני זקוק לגמול,שאם לא כן,אשמיד את עצמי.
וגמול לא באינסוף,אי-שם ואי-פעם,אלא כאן על פני האדמה,ושאראה אותו בעיני.
האמנתי ובעיני אני רוצה לראות,ואם כבר איהיה אז בין המתים יקימו נא אותי לתחיה,מפני שאם הכל יתרחש בלעדי,יהיה זה עוול רב מידי.
הן לא סבלתי כדי לדשן למישהו את ההרמוניה העתידה שלו בגופי,במעשי המרושעים ובסיבלותי,במו עיני אני רוצה לראות כיצד נמר עם גדי ירבץ,וכיצד יקום הטבוח ויתחבק עם רוצחו.
אני רוצה להיות כאן,כשיוודע פתאום לכל,לשם מה היה כל זה.
על שאיפה זו עומדות כל הדתות עלי אדמות,ואני איש מאמין."

אשמח פעם לשמוע את דעתך בנושא

ואולי בזמן הקרוב אוציא מהמגירה עוד כמה סיפורים שכתבתי עליו (על הדמות שלו עבדתי שנים רק בתחום של להגות אותה.)

בנוגע לניהיליזם- את "שדים" מעולם לא קראתי, אך ממה ששמעתי שניים מהניהיליסטים מתאבדים והשלישי מומת בידי חבריו, כחלק מתפיסה שהכול פרוץ עם היעלמות האל. הניהיליזם האובדני הזה הוא מה שמדרדר רבים להוציא משמעות מכל מה שבחיים ופשוט להתאבד, להפסיק לחיות משום שאין לחיים שום טעם.

אל מול התפיסה האובדנית בא ניטשה (שעליו אני חולק בנקודות רבות) ומציע את הגמול, את המשמעות שהבן לבית קרמזוב מבקש- אתה הוא הגמול של עצמך, אתה הוא הצידוק היחיד, המשמעות היחידה לחייך. ניטשה דורש מהאדם להסתכל אל החיים בעיניים, אל חוסר המשמעות שלהם, ודורש מהאדם שמתוך הכלום הזה הוא יגיד כן לחיים! זו היא אחת הנקודות היחידות בהן אני מסכים עם ניטשה- האדם והלאום צריכים לראות בעצמם אמות מידה, צידוקים בשביל הפעולות שלהם.

על הפילוסופיה של ניטשה אני עוד יכול להרחיב רבות אך אני חושב שאין זה המקום. אשמח להרחיב את הדיבור בפרטי אם תרצה.

נה, ניטשה לא עושה לי את זה, ואני ממש לא אוהב את העל-אדם שלו, ונראה לי כי ההיסטוריה הראתה מי הוא העל אדם הזה באמת.
אם כבר אכזיסטנציאליזם, ועוד בנושא ההתאבדות, אני מחבב את דבריו של אלבר קאמי בספרו "המיתוס של סזיפוס", גם אם הוא נופל לאותו משגה שסארטר נופל בו ב"אכזיסטנציאליזם הוא הומנזים"- הגדרה של ערך עליון, אחרי האמירה שהקיום קודם למהות. גם אם זה לא תקף לוגית, אני חושב שהאמירות של השניים תקפות מוסרית.
שלא לדבר על פתרונות אחרים לסוגית חוסר המשמעות של החיים, כמו של האכזיסטנציאליסטים הדתיים.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

אבל אם תועיל בטובך להרחיב על האכזיסטנציאליסטים הדתיים אני ישמח לשמוע...

אתה שואל מי הם או מה ההגות שלהם?
המפורסמים הם הרב יוסף דב סלובייצ'יק ואברהם השל, אבל יש עוד כמה.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

וההגות ?

בקצרה, כי נושא האשכול הוא בכל זאת היצירה של הקרדינל ולא פילוסופיה, ההוגים הקיומיים הדתיים מגדירים את הבעיה של הקיום האנושי ומשמעותו באופן שונה מההוגים החילוניים. ההוגים החילוניים מרגישים שהחיים הם חסרי משמעות, וההוגים הדתיים טוענים כי הם בעלי משמעות ומטרה- אבל זו מטרה שלא ניתן להשיג. המטרה היא, כמובן, קרבת ועבודת אלוהים, אבל אלוהים הוא (מעצם מהותו) נשגב ומרוחק, ואף אדם לא מסוגל לגשר על פני המרחק הזה.
הפתרון של הרב סולובייצ'יק לבעיה הזו היא שגם ההיגיון הוא דבר שלפעמים עובד האלוהים צריך להקריב, ולכן על האדם להתגבר על התנגדותו לעמוד באתגר בלתי פתיר זה ולחיות בכל זאת. אחרי שהוא עושה את ההתגברות הראשונית הזאת, הוא מסוגל להשיג את קרבת האל, תוך קושי ומאמץ מרובים.
יש על זה הרבה חומר קריאה, אם אתה מתעניין.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

הוא לא פילוסוף במלוא מובן המילה, לא הוגה דעות שכותב בצורה מסודרת את הנימוקים שלו, משרטט את הדרך בין הנימוק למסקנה ומשיב באופן ענייני לטיעוני המתנגדים. במקום זאת הוא מציג טיעונים לפעמים כחלק מסיפור, בבלאגן ובלהט רגשי יותר מבכללים תבונתיים ולכן גם הפילוסופיה שלו היא כה בעייתית.

אני באופן אישי לא חסיד של ניטשה, או בכלל של הפילוסופיה הקיומית החילונית. אני חסיד של עמדת הרמב"ם- מטרת האדם לנסות ולתפוס את האלוהים, להתקרב אליו עד כמה שניתן. ולמרות זאת ניטשה הוא עדיין מעניין- טיעוניו בנוגע לכך שהאדם הוא הנימוק היחיד לעצמו ואזהרותיו מפני רידוד הפרט והניהיליזם שיתקוף את החברה מקנים לו לכל הפחות מעמד של פילוסוף שראוי לבחינה.

חסיד של הפילוסופיה של הרמב"ם??? זה אומר שאתה מקבל לא מעט תפיסות אריסטוטליות מיושנות, שלא לדבר על דברים אחרים. הפילוסופיה של הרמב"ם לא כוללת בתוכה רק את התארים השליליים ואת הנובע מהם (ההתקרבות לדרכו של האל).
לא אמרתי שניטשה הוא לא פילוסוף מעניין, אמרתי שהפילוסופיה שלו ממש לא עושה לי את זה, ונראה לי שכבר ראינו מה המודל הפילוסופי שהוא אימץ לעצמו גרם, כך שאפשר לומר בבירור שאנו לא מאמינים בפילוסופיה שלו.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

אני חסיד של עמדת הרמב"ם בנוגע לסיבת הקיום, לא של כל הפילוסופיה שלו שאכן כוללת יסודות מדעים מיושנים ואולי כמה בעיות פילוסופיות שנובעות מהתפיסה האריסטוטלית.

זה בהחלט המקום הפורום אמנם מוגדר ככתיבה וספרות- אבל יש בו בהחלט מקום לדיונים אינטלקטואליים בנושאים שונים- הלא גם זו כתיבה!

יצירה יפה.
לי אישית מפריע (אבל אלו הסטנדרטים האישיים שלי, ולא אמירה אובייקטיבית) הדיון הפילוסופי הישיר שמוזכר בסיפור. אני אישית חושב שסיפור לא צריך להיות מאמר בפילוסופיה, ואם אני רוצה לשלב אמירה פילוסופית אני בדר"כ עושה זאת בצורה מאוד מאוד עקיפה.
אבל שוב, זה רק אני.
אם נחזור לסיפור עצמו, מצאתי כמה נקודות לא ממש אמינות- אני מרגיש שעשית את הדמות של הסטודנט קצת ילדותית מדי. אדם אמיתי שהיה טוען שהוא רוצה להתאבד כדי למרוד בסטנדרטים של החברה ושל אלוהים היה מקבל מיד אישפוז, או לחלופין, מוגדר כבעל אינטיליגנציה של ילד מתבגר. נראה לי שקצת ויתרת על העומק והמורכבות של הדמות לטובת אמירה פילוסופית חזקה יותר, ואני מרגיש שזו לא בחירה מוצדקת.
בנוסף, הסוף יצא קצת מפוספס, כי בעוד שהקטע המתאר את המכתב הוא חד, מדויק ורציני, הסיום קצת מחליק בין האצבעות ומותיר את הקורא במין תחושת החמצה. היה טוב יותר עם קטע הסיום היה מהוקצע וחד יותר גם הוא.
אבל מאחר שרוב הביקורת שלי היא פחות על איך אתה עשית את זה ויותר על איך אני הייתי עושה את זה, אני מבקש שתיקח אותה בעירבון מוגבל. בסך הכל זו יצירה נאה ומושקעת, ואני בהחלט אשמח לקרוא כל דבר שתרצה לכתוב בהמשך.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

דיון פילוסופי בולט מדי ביצירה ספרותית אכן צורם אולם זה מה שהתאים לדמות שיצרתי- לא הרכבתי פה בחור משוקל בדעתו, שמבין בהתרסה (וזכור שגם מצגר בעצמו אומר שאין הוא הבין) אלא אידיאליסט קיצוני מדי שבהילקח המעצור להתאבדות ובהינתן נימוק גם מדוע לעשות כן הוא מבצע זאת. הוא ילדותי, שלא הבין את ניטשה וכמו ילד קטן מתגאה במעשיו אל מול הפרופסור שלו, כאילו שהוא צריך איזה חיזוק לאגו גם כשהוא מת.

בנוגע לסוף- באמת התלבטתי. מצד אחד נראה לי שסיום רגוע, בניגוד לחדות המכתב, מתאים לדמותו של מצגר שאני יוצר: אדם קר, שאיננו מזועזע או אף עצוב בנוגע למות תלמיד אלא רק תוהה כיצד יחמוק מהנושא. מצד שני אולי סוף יותר צורם היה יכול לעבוד.
יש לך במקרה הצעות לשינוי? אשמח לשמוע אותן

טוב, זה שוב ייפול תחת הקטגוריה של "איך אני הייתי עושה את זה". אני הייתי מסיים את הסיפור ככה- המרצה חושב על עד כמה הסבלנות והתבונה של הסטודנטים שלו קטנה, ואולי מוסיף הרהור על ירידת הדורות וירידת אהבת הדעת. אחרי ההרהור, הייתי מתאר תמונת טבע שתמחיש את מה שהמרצה מרגיש- הבניין הבוער, שמעלים את המבנה הישן ומשאיר ריק שאין אחריו כלום.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

תמיד מגיעים איתך להערות על סיום מה יהיה?

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

ביקורות וביקורות עד שאצליח לכתוב סיום מוצלח או שהגיהנום יקפא!