בת ים

הו שמש דגולה!
מה נוראים הדברים
שחזו עיניך בשעות הארה!

בכי עכשיו דמעות אש
ובדם צבעי את שקיעתך
על מה מר גורלך!

הדבר הטוב בנוגע למזג האוויר בלונדון הוא העקביות שלו. ובעקביות אני מתכוון לגשם בכל עונות השנה כשההבדל היחיד בין גשם באוקטובר לזה שביוני הוא החודש. אולם בעוד שרוב תושבי עיר הבירה התרגלו למזג האוויר, ז'ול בטיסט אנגרוויל תיעב אותו ומזג האוויר, כך נראה, הרגיש אותו הדבר כלפיו- הרוח כמעט והעיפה את מגבעתו וגשם ניטח עליו בחוזקה בעוד הוא רץ לאחת המסעדות ליד כיכר טרפלגר.
"בוקר טוב מיסייה אנגרוויל" מברך מלצר בכניסה למסעדה. "שאתלה את מעילך?" שואל .
"כן, כן" משיב בן האצולה בהיסח דעת ונותן למלצר את מעילו הרטוב והמגבעת, יחסו אליו כאילו היה מתלה. הוא מסדר את שיערו, מוציא עיתון מקופל מכיס בחליפתו ומתקדם לעבר השולחן בו ישבו חבריו לארוחת בוקר.
"בונז'ור" מברך אותו ידידו, בנג'ימין ולסינגהם ומחווה בידו לעבר כיסא.
גם שאר הסובבים מברכים אותו בבוקר טוב וכשסבב הברכות נגמר פותח ז'ול את העיתון בכתבת העמוד השני ומחל לקרוא: "בירת האימפריה הגדולה בעולם צועדת בראש מורם אל עבר העתיד המזהיר של המאה ה-20." המשפט היה לקוח מכתבה של סר ולסינגהם ל"דיילי טלגרף". "בנג'ימין, אולי תבהיר לי מה חיובי כל כך בעתיד בו המהפכנים הצרפתים עדיין לא נעלמו מן העולם?" שואל בן האצולה המודח ברצינות מהולה בהומור.
"ראשית, למה להגביל את זה רק לקיומם של צרפתים מהפכנים ולא של צרפתים בכלל?", מתחיל סר דיוויד רוס, "ושנית, אתה עדיין חושב שתומכי המלוכה עומדים להפיל את השלטון בצרפת?" הוא מודיע בגיחוך.
ז'ול עיקם את פניו בעלבון. למעלה מ- 100 שנה עברו מאז שאבותיו נאלצו לעזוב את האחוזות בריביירה ובחבל שמפן אך הוא עדיין החזיק את המפתחות החלודים, מחכה לרגע שבו ישובו בני האצולה הצרפתים למדינה שנלקחה מהם על ידי ההמון המלוכלך.
"די, די," מנסה להרגיע את הרוחות מרטין הייר, "שלטון המהפכה בצרפת הוא אחת הדאגות הקטנות שלנו. אל תשכחו את גרמניה."
"בגרמניה לפחות עדיין קיימים מעמדות האצולה," מציין אנגרוויל בקנאה, " שמקנים לה ערך מוסף. גם צרפת הייתה זוכה לכוח כמו זה הגרמני אם הייתה מועילה לשמור על המעמדות שלה ולא להרוס את כולם בזוועות נוראיות נגד נסיכים, דוכסיות, כמרים..."
"כמרים אתה אומר?", קוטע אותו סר רוס, "אתה לא מתכוון שהם תקפו את נציגי הכנסייה?" אומר בהפתעה.
"כן, כן! זה בדיוק מה שאני אומר!" מודיע ז'ול שמפרש לא נכון את התעניינותו של רוס הפרוטסטנטי בהתעללות באנשי כמורה קתולים. המרקיז המודח סבל מבעיה, שסר רוס העלה פעם השערה שנובעת מפגם אותו חלקו כל שכבת האצולה הצרפתית, של חוסר יכולת להתאים את דבריו לסביבתו. רבו הפעמים בהם היה נוהג לשבח את האוסטרים אל מול אנשי עסקים שוויצרים; מציין את אומץ הלב של הלוחמים האפריקאים בשיחה עם סרן זה או אחר שחזר ממלחמות הבורים; ואף חתם פעם על מכתב ברכה ליהודי ציוני מרוסיה ב"ומי ייתן ואלוהים ישמור על הצאר!". למזלו, הוא היה בעל יופי וקול מרשימים מספיק בשביל לדאוג שלא יבעטו בו מהאליטה הבריטית. לפעמים הוא אפילו היה בן שיחה מעניין.
"טוב, די עם סיפורי הזוועה" מודיע ולסינגהם בעוד מלצר מגיש לפני הצרפתי תקרובת של לחמניות טריות, ריבה ותה מהביל. "הלחמניות משובחות במיוחד היום ויל. האם זה משום התנור החדש שהותקן?" שואל בנג'ימין בחיוך.
"כן אדוני, עם התנור החדש הלחמניות עכשיו חמות בכל שעות היממה!" משיב בקול ובחיוך המלצר בגיל העמידה. שאר המסובים ממשיכים את השיחה כעוד מספר דקות, כולם למעט ז'ול שבשבילו המלצר היה עשוי אוויר.
הארוחה נמשכה עוד כחצי שעה עד שלבסוף הודיע המרקיז שעליו להתפנות לענייני יומו- ניהול הסניף הלונדוני של החברה המשפחתית.
כשהוא יוצא מהמסעדה שואל בפליאה מרטין- "אלוהים, איך הוא הפך להיות ראש סניף עסקי?".
"הוא גאון עסקי" משיב קול מאחוריו, קולו של דוקטור ריצ'ארד היידר. "אל תתסכל עליי ככה," אומר לעומת מבטו המופתע של מרטין, "הוא מנהל את הסניף 16 שנה ומעולם לא עשה טעות אחת בהשקעות. יש שמועות שהוא בעל חוש שבעזרתו הוא יודע איזו עסקה תצליח ואיזו לא". הדוקטור מתיישב עם כוס בירה גדולה, פניו אדומים מהחשיפה לשמש היבשת האירופאית.
"ושלום גם לך היידר," מברך אותו רוס, "איך הייתה הבדיקה הקטנה ביערות שוויץ?".
" יוצאת מן הכלל, במיוחד לנוכח העובדה שהתעשרתי ב-40 ליש"ט." מחייך הדוקטור לנוכח נצחונו בהתערבות. "אני מניח שיש אותם עלייך?".
"בכל רגע נתון," מודיע רוס ומוציא מארנקו את הכסף, "אך קודם אני רוצה הוכחה."
"כמובן," מהנהן היידר וגומר את הבירה, "אך לא פה."

הגשם ממשיך לתופף בקצב אחיד על שמשות המרכבה בעוד זו מתקדמת מחוץ ללונדון ומקפיצה מפעם לפעם את הנוסעים משום הדרך הלא ישרה.
"רבותיי, ההוכחה" מכריז דוקטור רוס ומוציא מתוך מעילו שקיק עור קטן ועליו מוטבע האיש המקולל.
"אני מפספס כאן משהו?" תוהה בנג'ימין ולוקח מידיו את השקיק. הוא ממשש אותו וחש בנוכחות של מיכל קטן מזכוכית אך כשהוא פותח אותו הצחנה מכה בו בכוח כזה שהוא סוגר אותה מיידית. "אלוהים ישמור," הוא פולט בעודו מנסה להחזיר לעצמו את הנשימה, "מה יש שם?".
"חלק מ 'כלת השמש'. אתם זוכרים את החלק הזה?".
"אז זה בן אדם?" מחוויר בנג'ימין.
"בן-אדם? נו באמת," מתערב רוס בספקנות, "תן לי להריח את זה." בנג'ימין ממהר להרחיק את המטען ממנו ולא עוברות שניות מספר לפני שרוס סוגר אותו וגם הוא מנסה להסדיר את נשימתו. "זה בהחלט היה בן-אדם, אני מכיר את הריח הזה." סר דיוויד רוס כבר פגש פעם את הניחוח המרקיב של גופות- שדות הקרב באפריקה, שם שירת כקפטן, היו מכוסים אנשים מרקיבים.
"ריח נורא, הלא כן? ניסיתי במשך שעות לשטוף אותו אך שום דבר לא עזר. לפחות הצלחתי לשמור את החתיכה עצמה בתוך מיכל זכוכית כדי להחליש את הריח" מחייך ריצ'ארד בהתנצלות.
"אז היומן של סבא רבא שלך אמיתי? כלומר הטקס שמתואר בו הוא נכון?" שואל מרטין, שמח מזה שלא זכה להריח את חתיכת הגופה.
"עד הפרט האחרון. הכול היה שם: המשתה, הריקודים, ההטפה וההקרבה. ראיתי במו עיניי איך הם לוקחים את מאור עיניה של האישה שנבחרה." ניתן לשמוע בקולו של הדוקטור זעזוע קל, אולם זה זניח לעומת חיוורונם של שאר הנוסעים. הרעיון עצמו היה מזעזע- טקס שכול כולו מוקדש לתאוות בצע ועוצמה.
"האם...", רוס מתקשה להמשיך את השאלה, "האם ההרכב המשתתף היה כמו שמתואר ביומן? אנשים בעלי עוצמה?".
"לא הספקתי לזהות את כולם אך כמה לא היה ניתן לפספס- אנשי עסקים בריטים, יועצי הצאר, בני מלוכה שונים ואפילו פקידים בכירים בממשל האמריקאי." ההודעה הכבידה את אבן הידיעה על ראשיהם ותחושת הזעזוע רק העמיקה. הדוקטור חש זאת ופולט משפט לחלל האוויר- "אולי עכשיו," הוא מתחיל כממתיק סוד, "הגיע הזמן להכיר לפניכם את החלק האחר של היומן."
הזעזוע מוחלף בסקרנות ברם הדוקטור אינו מספק מענה לשאלותיהם בעוד הכרכרה מתקדמת לעבר האחוזה של שושלת היידר.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.05 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה