במלחמה האחרונה בלבנון למדנו פעם נוספת, שלטילי הנ"ט יכולת רבה לפגוע, לחדור ולגרום נפגעים בצוותי הטנקים. לפי מה שנכתב בפורום נפגעו כ-50 טנקים וכ-50% מתוכם נחדרו והפגיעה גרמה לנפגעים.מסה"כ הטילים שנורו נפגעו יחסית מעט טנקים, אבל זה עדיין מספר רב של טנקים שיצאו מכלל פעולה. אני לא יודע מה הסיבה למספר המועט יחסית של הפגיעות, אבל אני חושש שבמלחמה הבאה, שאני מקווה שלא תבוא, יפגעו מספר גדול יותר של טנקים, צריך לזכור שגם האויבים עוסקים בניתוח והסקת מסקנות.
על מנת לשפר את מיגון הטנקים ושמירה על אנשי הצוות, יש לדעתי לבצע מספר שינויים והם:
1. להחליף את הצריח הקיים בצריח לא מאויש.
2. לשפר את המיגון בטנק.
צריח לא מאויש.
אחד מנקודות התורפה של הטנק הוא הצריח. פגז שחודר את הצריח יכול לגרום לפגיעה קשה בכל הצוות.על מנת לשפר את שרידות הצוות, צריך לשנות את מבנה הצריח להוציא ממנו את אנשי הצוות ולהפוך אותו לצריח לא מאויש. היתרון בצריח לא מאויש הוא שאין מעבר פיזי בין הצריח לתובה (למעט כבלי חשמל ואלקטרוניקה למיניהן) ופגיעה בצריח לא תפגע באנשי הצוות שיושבים בתובה. אין ספק שבדור הבא של טנקים נראה טנקים עם צריח לא מאויש. בנגמ"ש הגרמני החדש "פומה" מותקן צריח לא מאויש, ואני לא הופתע לראות את הטנק הרוסי המסתורי טי-95 עם צריח לא מאויש גם כן. ה"ברדלי" מחכה למקצה שיפורים ונראה איזה צריח יותקן עליו.
לישראל יש את הידע והיכולת להתקין צריח לא מאויש ע"ג טנקים, ואני מקווה שנעשה זאת.
לצריח הלא מאויש היתרונות הבאים:
א. הצריח יהווה מטרה קטנה יותר ולכן קשה יותר לפגיעה.
ב. גם אם הצריח יפגע לא יפגעו אנשי צוות.
ג. גם אם נפגע הצריח, הטנק יוכל להמשיך בנסיעה.
ד. אפשר יהיה להקטין משמעותית את משקל הטנק ועי"כ לשפר את הניידות,
ה. משקל מוקטן לצריח יאפשר צידוד מהיר יותר.
צריח לא מאויש דורש פתרונות לנושאים רבים וביניהם:
1. טען אוטומטי.
2. טעינת פגז בתותח.
3. צידוד והגבהה.
4. טעינת פגזים בטען.
1. טען אוטומטי:
בעולם ישנם פתרונות רבים לטעינה אוטומטית, חלקם טובים יותר חלקם טובים פחות, בכל הטנקים הרוסיים מהטי-72 והלאה ישנם שלשה אנשי צוות וטען אוטומטי. בטנק הצרפתי "לקלרק" ישנה מערכת טעינה אוטומטית שממוקמת חיצונית לצריח. בתומ"תים 155 מ"מ ומרגמות 120 מ"מ ישנם מערכות טעינה אוטומטית וצריחים לא מאוישים, חלקם עדיין בניסויים אבל כולם בדרך הנכונה. בעתיד כל התומ"תים (כולל ה-M-109) יהיו עם מערכות טעינה אוטומטית ואני מאמין שגם הטנקים.
הטען שאני מתאר כאן מותקן בצריח והוא דומה לתוף של אקדח תופי עם 15 תאים. בכל אחד מהתאים מותקן פגז של 120 מ"מ "זרוע מכנית" תחבר את הקנה והתוף והחיבור יעשה בדרך שתאפשר לתוף להסתובב על צירו מתחת ל"זרוע". התקנת התוף תעשה כך שהפגז בשעה 12 יהיה מול בית הבליעה של קנה התותח. בכל אחד מהפגזים תותקן יחידה אלקטרונית שתזהה את סוג הפגז ועי"כ המחשב יוכל לזהות את סוגי הפגזים בתוף ולסובב את התוף כך שהפגז המתאים יהיה מוכן לטעינה.
2. טעינת התותח:
ישנם שני אפשריות לטעינת פגזים בתותח:
א. הטעינה תתבצע ע"י זרוע מכנית שתדחוף את הפגז מהתא שבתוף לבית הבליעה. לאחר הירי וחליצת התרמיל, התוף יסתובב ופגז נוסף יהיה מוכן לטעינה.
ב.לכל אחד מהתאים תהיה יכולת לנוע קדימה מהתוף ולהתחבר לקנה התותח. בין הקנה והתא תתבצע נעילה שתאפשר לפגז להיירות ישר מהתא. בשיטה זו נבטל את פעולת הטעינה והחליצה ולאחר הירי התרמיל ישאר בתוף. בשיטה זו צריך לדאוג שהנעילה בין התוף לקנה, מבנה התא והתוף כולו, יוכלו לעמוד בלחצים הגבוהים שנוצרים בקנה בזמן הירי.
3. צידוד והגבהה:
ישנם שני אפשריות להתקנת הצריח על גבי התובה:
1. הצריח מורכב על התובה בצורה הרגילה אבל ללא המעבר בין הצריח לתובה.
לא ארחיב בנושא זה.
2. הצריח יותקן ע"ג התובה בצורה שתאפשר את הגבהת הצריח לירי תלול מסלול.
הצריח יחובר לתובה ע"י 2 "זרועות" שיחוברו בצד אחד לצריח, ובצדם השני יחוברו בתובה לטבעת סיבובית שתאפשר את צידוד הצריח. ירי לטווחים רגילים של טנקים יעשה בצורה המקובלת ואילו ירי לטווחים רחוקים יותר יעשה ע"י הגבהת הצריח. הגבהה זו תעשה ע"י שני בוכנות שיחוברו בין הצריח לתובה, הבוכנות יבצעו את ההגבהה הראשונית ואילו הגבהת הקנה תבצע את הכינון המדוייק. המטרה בהתקנת צריח עם יכולת לירי תלול מסלול היא לאפשר לטנקים לירות לטווחים גדולים מהטווח הקיים כיום בטנקים.
אם מחשבה זו, של הגבהת הצריח תתקבל, נוכל לייצר לטנקים תחמושת חכמה שתאפשר לטנק לירות פגזי מטען חלול שמתביתיים על כתם לייזר, פגזים נגד טנקים שפועלים על עקרון מטען קלע, כדוגמת ה"בונוס", ועוד. כיום אולי אין אפשרות לטנקים לראות מטרות בטווחים רחוקים, אבל בעתיד נוכל לראות מסל"טים שירחפו מעל פלוגות הטנקים לצורך תצפית ותהיה להם היכולת לסמן מטרות ע"י קרן לייזר.בח"א האמריקאי ישנו מהלך דומה כאשר מסל"ט מזהה מטרה, מסמן אותה ומסק"ר משגר טיל כנגד המטרה כאשר המסק"ר עצמו נמצא מחוץ לאיזור האש.
לחיבור הצריח ע"י זרועות ישנם מספר יתרונות נוספים:
א. חיבור הצריח ע"י הזרועות יאפשר לטנק לשנות את גובה הצריח מעל התובה. הזרועות במצב ראשוני יהיו ניצבות לתובה ויהיו בהגבהה מקסימלית, אבל אם נטה את הזרועות קדימה או אחורה, הזרועות יוכלו להנמיך את הצריח כולו, וזהו יתרון כאשר יורים מאחורי מחסה.
ב. חיבור ע"י זרועות, יאפשר לזרועות עצמם לשמש כבולם רתע של הקנה.
ג. ניתן יהיה להחליף את הצריח הרגיל שנושא תותח 120 מ"מ בצריחים אחרים בהתאם למצבי הקרב השונים כגון: בלחימה בשטח בנוי שבו אין צורך בתותח 120 מ"מ, ניתן יהיה להתקין צריח עם תותח 35-40 מ"מ שלפגזים שלהם, ישנם יכולות שמזכירות את ה"רקפת". או תותח 20-25 מ"מ בסגנון ה"וולקן" שהיה יעיל מאד בלחימה בשטח בנוי ב-1982.
4. טעינת התוף:
אחת האפשרויות לטעינת פגזים חדשים בטען שמותקן בצריח תתבצע ע"י החלפת התוף כולו. התוף ישתחרר מ"הזרוע" שמחזיקה בו וירד לתובה דרך שני דלתות, אחת בחלקו התחתון של הצריח והשניה בגג התובה. בתובה יוחלף התוף הריק בתוף מלא והתוף יעלה ל"זרוע" והתותח יהיה מוכן לירי.
אפשרות נוספת היא דרך פתח בצריח ובתובה בהתאמה. כאשר הצריח יוגבה ל-45 מעלות שני הפתחים יהיו אחד מול השני ואחד מאנשי הצוות יוכל להכניס את הפגזים לטען, כאשר לאחר כל פגז שנטען יש לסובב את התוף על מנת להביא תא חדש לטעינה.