אין לי צל של ספק
את קיימת.

יחד עם זאת
מרחוק בבואתך איננה בת - אנוש.
ככל שמפריד המרחק ישותך מעצימה עד אלילות.
או לחילופין
את פסל אישה מברונזה, כל כך יפה שאסור לשלוח יד.

אבל במציאות הסובבת
את ככל האדם.
את באה והולכת, נושאת בידייך חפצי יומיום מלאי ממשות ארצית.
נעלי האצבע הקיציות מרעישות עקבים החובטים בקרקע,
ככל הנשים במקום. עוטה בגדי קיץ קוראים לזולת.
איפה הברונזה ואיפה כל אלה...

את נתפשת צוחקת עם בן שיח מקרי.
גוון קולך כל כך ארצי, שאני מאזינה ומאזינה ואין די לי.
הייתכן גוון קול שכזה לפסל אישה מברונזה?

ילדים על מותנייך.
ילדים מרחמך, ילדים ארציים מלאי שחוק ודמע.
ובכל זאת.
אין לי צל של ספק
את קיימת.

עד יפרידו עשרות המטרים החסרים
לעשותך אלת - יופי
או לחילופין
פסל אישה מברונזה.

עוצרת נשימה!
צמרמורות של עונג מטיילות במעלה הגב.

אני ממש אוהבת את הסגנון שנולד לך. בא טוב

נשיקות.

רק בשביל שאוכל לקרוא כשאני רוצה ליצור לי קצת מוזה.
הכתיבה שלך נהדרת ואני אומר את זה בתור אדם שבדרך כלל לא מוצא הרבה עניין בשירה על אנשים.

רק בכתיבה יוצאת האמת

זה נושא כל כך טעון, והבעת אותו בצורה נהדרת.
האידאליזציה הזו שעושים לאנשים... לפעמים זה חוזר כמו בומרנג.

מאד מעריך את העובדה שאת חולקת ומשתפת את הפורום. אני, כידוע לך, לא מסוגל לשתף בכל מה שאני כותב.

מנהל איור ותלת-מימד
My DeviantArt
פרוייקט הגמר שלי - Dark Gold

תודה. אני שמחה שהגבת פה. ואני אשמח ממש אם תתן לפורום טעימה מהדברים המדהימים שיצא לי לקרוא שלך.