|
התיבה
מתנצלת מראש על האורך, מחולק לפרקים לנוחיותכם (:
התיבה
I
מכיוון שמר ג. ריד שנא את דודו החורג בחייו, הוא הופתע לשמוע שהוריש לו את כל הונו. עם הגעת הידיעה החל לארוז את מעט חפציו כדי לעבור לאחוזה המפוארת של דודו המנוח.
בצוואה נכתב שהוא מעביר את כל כספו, על סך ארבעה מליון ליש"ט, לידי ג'ורג' ריד, בנוסף לאחוזתו על כל תכולתה. בסעיף נוסף הודגש איסור על פתיחת תיבה מסוימת הנמצאת בעליית הגג - נכתב שאין איש רשאי לפתוח אותה בשום פנים ואופן, ויש למסור אותה מהר ככל האפשר לאדם אשר יוכיח בעלות עליה, לא יאוחר מחודש לאחר קבלת הירושה. במקרה והתיבה לא נמסרה תוך חודש, יש לקבור אותה במרחק מה מן הבית.
ריד ניצב בפתח האחוזה העתיקה עם מזוודה אחת בידו ובחן את הבית שהיה כעת בבעלותו על פי חוק.
למרות האבק שכיסה את הרהיטים, הבית היה מרשים ביופיו. כל חדר התעלה בהדרו על האחר. דיוקנאות גדולים של אצילים ממשפחת ג'ונסון קשטו את הקירות, וכן תמונות נוף עוצרות נשימה שנראו כאילו עמדו להתעורר לחיים. הרהיטים ברחבי הבית היו כולם מאותו עץ כהה, ושטיחים אדומים עם עיטורי זהב עדינים היו פרוסים על הרצפה בכל החדרים. בחדר האורחים ובחדר האוכל, שהיו גדולים יותר משאר החדרים, הייתה נברשת גדולה ומפוארת, משובצת ביהלומים שבזגוגיותיהם השתקפו מאות רסיסים של ריצוד אור הנרות שמעליהן, ובחדרים הקטנים יותר היו פמוטים מעוצבים מזהב שניתלו על הקירות. המדרגות פוסלו משיש לבן והוילונות נתפרו ממשי. על שולחנות כתיבה מפוארים היו מונחות מנורות שולחן שאהיליהם נרקמו ביד אמן. ריד הסתכל על קניינו החדש וחייך לעצמו בסיפוק. הוא לא תאר לעצמו שמשהו עלול להשתבש.
כל אדם במקומו היה ישן בלילה ההוא טוב מאוד, אך למרות כל ההדר שסבב אותו והמעמד החדש בו הוא נמצא היה ריד מוטרד באותו לילה במחשבות ולא הצליח להרדם. צמררה אותו המחשבה שבמיטה בה הוא שוכב כעת מת דודו, אך החמלה לא גברה על כעסו ולא היכה בו הצער כשם שהכתה בו תדהמה. הוא נזכר בתיבה שהוזכרה בצוואה, ותהה מדוע דודו לא רוצה שהתיבה תעבור לידיו ומה יכולה להיות תכולתה, אם ג'ונסון הדגיש שאסור לפתוח אותה -
שחצן עשיר, הוא חשב לעצמו, מעניין מה הוא מסתיר שם. אם לא נחש ארסי שימצא דרכו אליי בלילה ויחנוק אותי כשאני ישן, בטח מתחבא שם דבר יקר יותר מכל הונו יחדיו!
ועם מחשבות אלה, כשהוא מדמה בעיני רוחו איזה מין אוצר יקר מסתתר בתיבה, הדליק אור בעששית ועלה בחשיכה לעליית הגג. כל מדרגה שדרך עליה ברגליו היחפות חרקה, אך זה לא הטריד אותו כלל. הדלת הקטנה, שהיה צריך להתכופף כדי להכנס דרכה, חרקה כשפתח אותה באיטיות. קורי עכביש סבוכים היו בכל פינות החדר, ושכבת אבק עבה כיסתה את כל החפצים שהיו בו. בין כל הדברים הוא מצא את התיבה שעליה דובר, כך הסתבר מאחר שלא הייתה שום תיבה אחרת בכל עליית הגג. הוא כרע לפני התיבה הפשוטה למראה. היא נראתה כאילו עמדה להתפרק ברגע שיגע בה. ריד נשף עליה ואבק רב עף לכל עבר. הוא הניח את ידיו על התיבה באיטיות כשהוא מכין את עצמו לחזות בחפץ היקר ביותר שראה בחייו, מדמיין פסל מיהלום ושנהב, אולי חפצים מזהב או פנינים. אך התיבה לא נפתחה ולאחר שקרב אליה שוב את העששית הבחין במנעול הברזל שהחזיק אותה סגורה. הוא החל לחפש בחדר את המפתח למנעול, תחילה הסתכל סביבו וסקר את עליית הגג במחשבה על פינה ממנה כדאי לפתוח בחיפושים. הוא פסע בחוסר נוחות לאחור ונתן לחפצים השונים להוביל אותו לפי סדרם עד אשר המפתח ימצא. הוא הקפיד לקרב את העששית לכל חפץ וחפץ ובחן כל אחד מהם, אך הוא לא מצא דבר פרט לאבק. ריד החליט לקחת את התיבה מטה ולנסות לפתוח אותה בכוח. הוא הרים את התיבה ללא קושי, להפתעתו, וכשהסתכל מטה בכדי להרים את העששית, הוא מצא לאורה את המפתח נח בדיוק במקום בו התיבה הייתה קודם.
ריד סינן כמה מילים של רוגז ופתח את המנעול. במרכז החדר הגדול והחשוך הוא כרע מטה אל התיבה, על החלון דפקו הרוחות והגשמים. הוא החל להרים את המכסה, כשלפתע נשמע קול שריקה רם וצווחני שהרגיש כאילו קרע את אזניו. הוא קפץ בבהלה והסתכל סביבו, מכסה התיבה נשמט מידיו ונסגר בטריקה. הוא עצם עיניו לרגע ונשם עמוקות. רק הרוח, הוא חשב, ופנה חזרה אל התיבה. כשפתח אותה, שוב נשמעה אותה שריקה שהקפיאה את דמו. זו רק הרוח מילמל שוב.
הוא פתח את התיבה מתעלם מהרעשים, ומולו הוא ראה חפץ גלילי שלא זיהה בחשיכה. הוא הושיט את ידו ואחז בחפץ.
מגילה? אולי מגילה עתיקה, הוא שיער למגע הבד הקשיח.
ריד פרס בשתי ידיו את הגליל על מכסה התיבה ובחן אותו בהבעה סקרנית. זה היה ציור פשוט על בד קנבס. פניו האדימו ברוגז – "ציור? חפצי אמנות ממלאים את כל הבית! אני מוקף בציורים גדולים ומרשימים מזה! הזקן עשה את כל זה כדי להכעיס אותי!" הוא קרע את הציור לגזרים, הטיח אותם על הרצפה ויצא ברוגז מן החדר.
כשנעל את הדלת הקטנה של עליית הגג שמע דפיקות עמומות בין שאון הרעמים והגשם. הוא ניגש לפתוח את הדלת תוך שקשר את חלוקו. מולו עמדה אישה זקנה, עיניה היו פתוחות למחצה ומבטה מקפץ ממקום למקום,
"שלום לך אדוני" ברכה אותו הזקנה בקול רועד. הוא הימהם לעומתה שלום חסר סבלנות ועשה תנועה לקראת סגירת הדלת, אך משהו במבטה שהתקשח לפתע עצר בעדו מלהמשיך ולסגור את הדלת.
"באתי מרחוק," היא פתחה באיטיות. ריד קימט את מצחו וחיכה שתמשיך, "הבעלים הקודם של הבית נפטר, כך שמעתי, ובאתי להשיב אליי חפץ שהיה שייך לי לפני זמן רב," ריד היה מופתע לשמע דבריה ותהה מה רצונה.
"מר ג'ונסון החביב והיקר עזר לי להסתירו מפני הלאמת הרכוש שנעשתה במקום ממנו באתי." היא הסבירה. ברק הבזיק ושלח צלליות חיוורות לשקעים בפניה.
"מה רצונך?"
"בתוך תיבה פשוטה הוא שמר על ציור שאבי סבי צייר. הצייר השקיע בציורו שנים רבות והוא פיאר בעבר את מיטב המוזאונים בעולם, הציור עבר במשפחתי מדור לדור עד שהגיע אליי." ריד פתח את פיו כדי לדבר אך הגברת המשיכה-
"אנא אדוני, תן לי להכנס, רגלי כואבות מאוד," תוך שאמרה זאת דחפה אותו קלות ונכנסה, הוא נשאר עומד ומביט בה בהשתאות כשהתיישבה על הספה היקרה בחדר האורחים המפואר שלו.
"בודאי כבר שמעת על הקללה הרובצת על הציור," ציינה בקול צורמני רועד מעט והסתכלה על ריד. הוא כיחכח בגרונו כשידו על פיו על מנת להסתיר גיחוך. הזקנה רכנה לכיוונו והסתכלה עליו במבט רציני וחודר להחריד. ריד התיישר כשהוא משתדל לא להסתכל ישירות אליה וקיווה שתניח לו ולא תאלצו לסלקה.
"בימי המלחמה הציור נלקח מאיתנו על ידי חייל מצבא האויב, לאחר כמה שבועות הציור נמצא עטוף ללא פגע בבית ההרוס בו מתו החייל ומשפחתו מפגיעת טיל ישירה. פעם אחרת בה נגנב הציור, לקה הגנב בעיוורון בעודו מחזיק בציור ולא הצליח להנות מיופיו, את הציור מצאנו שבוע לאחר מכן נח על סף הדלת של בית משפחתי. אתה יכול לא להאמין מר ריד, אך ישנה קללה והיא מוטלת על כל מי שפוגע בציור או לוקח אותו מבעליו."
ריד זז באי נוחות על כסאו כשהזכירה פגיעה בציור. היא הסתכלה עליו באותו מבט מאיים שרק גרם לו להתרגז.
"הציור לא אצלי וגם אין שום קללה מטופשת!" סינן וקם במהירות אל הדלת ופתח אותה. הקשישה הלכה אחריו עם חיוך מריר על פניה ויצאה מבלי לומר מילה.
"כשאנשים מזדקנים הם מאבדים את כל השכל." הוא מלמל לעצמו וגרר את רגליו בדרך לחדר השינה.
כשהלך במסדרונות החשוכים של ביתו בצעדים עייפים, שמע נגינת עוגב עמומה מהכנסיה הסמוכה. המנגינה הייתה עוצמתית וקודרת, הוא נעצר ליד חלון והתאמץ להתרכז בה כדי לא להחמיץ ולו תו. הוא עצם את עיניו ומילא את ראותיו באויר הקר. כשפתח אותן ניסה לראות את כל מבנה הכנסיה המפואר ובית הקברות מאחוריו, אך ערפל כבד כיסה את האזור ונותר לריד להתענג על המוזיקה העתיקה לבדה. הוא נהנה מהאוירה המסתורית שהשרו הצליל המיוחד של הכלי והמנגינה שאימצה אותו, מבלי לדעת שהרמוניה מושלמת זו תהיה פסקול אפל למאורעות המצערים שעתיד היה להקלע אליהם.
II
"היי, ג'ורג'!" נשמעה קריאה מאחור.
ריד סובב את ראשו והאט את צעדיו.
"בוקר טוב, מה שלומך?"
"בסדר, תודה"
"נראה אותך בפאב היום? ג'ון והנרי יהיו שם, נשחק פוקר."
"ג'ון? איזה ג'ון?" הוא שאל תוך הדלקת סיגר שנתלה בזווית פיו.
"ג'ון, אתה יודע איזה ג'ון, ג'ון סמית'."
ריד קימט את מצחו ונשף עשן אגב הנהון.
"אז אתה בא?"
"כן, אני חושב שאני אבוא."
"נהדר" הוא טפח על גבו של ריד ופנה לדרכו.
ג'ון סמית' הרבה להגיע לעיר, למרות איומי אשתו. בכל פעם שהגיע חיפש הזדמנויות למשחקי הימורים, אותם מצא בשפע מתארגנים רק לכבודו, תופעה שהסביר חברו למשחק כשאמר פעם - "הוא בחור טוב ונחמד, ובעיקר- מומחה בהפסדים!".
למרות ההקנטות, בין ריד וסמית' שררו יחסים חבריים. ריד החליט שיבקר את חברו בדרכו לסידוריו האחרים על מנת לסגור חוב ישן. תחילה הוא הלך וקנה מן האוכל היקר והמשובח ביותר, וגם לא חסך בוויסקי בייבוא מיוחד מסקוטלנד, בבקבוקי יין ושמפניה מבציריה המובחרים של צרפת, וביין פורט מהכרמים הנודעים של עמק דוארו בפורטוגל. כעת, חשב, יוכל לחיות כפי שתמיד ידע שמגיע לו.
לאחר מכן ביקר בכנסייה בכדי לפגוש את האמן המוכשר שהנעים את זמנו בנגינת העוגב.
"אני מצטער אדוני," ענה לו הכומר בחיוך מסביר פנים, "בודאי חלה כאן טעות, העוגב הזה לא השמיע צליל כבר כמה שנים." הכומר פנה ללכת אך כשהסתובב ריד עצר אותו-
"זה לא ייתכן, שמעתי נגינה.. אתמול"
הכומר קימט את מצחו. גבות שיבה עבותות סככו על עיניו. הוא שאל בהיסוס –
"אתה ... אתה היורש של האחוזה הסמוכה?"
ריד הנהן ולפני שהספיק לפתוח את פיו בשאלה הכומר ברך אותו במהירות והסתלק.
כעת פנה מהורהר בצעדים איטיים למשכנו של סמית'. הוא שמח לקראת פגישתו עם ג'ון, אותו לא ראה כבר מספר חודשים, אך מחשבות על מאורעות יום האתמול ויחסו התמוה של הכומר חזרו והטרידו אותו גם כשהחליט שיחדל מלחשוב עליהם. הוא ניסה להתרכז ולחשוב על דברים שלא קל לסטות מהם למחשבות על עניינים מטרידים, הוא חשב על אחוזתו, על נשף שירצה לערוך, ואז על העוזרת הצעירה שסמית' העסיק אצלו, על גזרתה הדקה ועל חיוכה שקיווה שיסגיר לו הפעם איזה רצון נסתר. היא לא הייתה משכילה, ובטח גם נסיון חיים רב עוד חסר לה, אך היא נראתה לו כאדם חביב ומנומס שלא התבייש לפנות אליו - למרות שכעת היה בעל מוניטין ורכוש רב הוא עדיין הרגיש עצמו כאדם הפשוט שהיה ולא העסיק עצמו עם ציפיות חברתיות, רכילות על היותו בלתי הגון או שטויות מהסוג הזה.
הבית הקטן שסמית' שכר למטרות ביקוריו היה בסופו של שביל עפר מוקף במדשאות ועצים, ושלוש מדרגות אבן קטנות הובילו אל הפתח. על האדמה ישב עורב מגודל שניסה לפצח אגוז על סלע, כשריד התקרב העורב חדל ממעשיו ופרח בהשאירו את האגוז על הקרקע. כמה נחמד הבית הזה, ריד חשב לעצמו, למרות שלא יזיקו לו כמה תיקונים..
את הדלת פתח סמית' עצמו והשניים החלו בהחלפת ברכות שלום ודברי נימוסים בטון השמור רק לחברים רחוקים ושותפים לעסקים. סמית' הושיט ידו ללחיצה והזמין את ריד למשקה. הם שוחחו כמחצית השעה לפני שעברו לחדר העבודה של סמית' כדי לעשן סיגר, אז ריד ציין את מטרת בואו והניח על שולחנו של סמית' ערמת שטרות שהיה חייב לו עוד חודשים לפני כן. לאחר שדברו עוד קצת על הירושה, על פוקר ועל האחוזה, פנה ריד ללכת. הוא עמד באמצע החדר ואמר כמה נחמד היה לראות חבר ותיק, כשהחלו להשמע חריקות. סמית' הסתכל מעלה למקום שידע שהיווה את מקור הרעש, הוא רגיל לחריקות של הבית הישן הזה, אך אז הבין שמשהו נורא עומד לקרות. עיניו נפערו והוא מיהר ממקומו מיד ודחף את ריד לקרקע. הנברשת המתכתית צנחה מהתקרה ברעש שהרעיד את כל קירות הבית. ריד התנשף בכבדות כשהבין מה קרה. ראשו הסתחרר, מבטו סייר במהירות ברחבי החדר. הוא הרגיש כאב חד ברגלו. שלולית דם הקיפה את הנברשת הכבדה וידו הלבנה וחסרת החיים של סמית' בצבצה מתחתיה. הוא פחד כמו שמעולם לא פחד בחייו.
באותו לילה הוא התעורר מקול שריקה רמה, בדיוק אותה שריקה שנשמעה כשפתח את מכסה התיבה. הוא הסתכל בבהלה לצדדים, אך לא ראה דבר בחשכת הלילה המוחלטת. הוא התיישב והדליק את הנר למראשותיו ביד רועדת, מבטו סייר על רחבי החדר, בוחן כל פינה. הוא הקשיב לשריקה הבלתי פוסקת ולתקתוק מחוגי השעון שהדהד בחדר.
רק הרוח, הא אמר לעצמו, והלך עם הנר בידו כדי לסגור את החלון שנראה לו כמקור הרעש. אך קול השריקה לא פסק. ריד עבר במסדרונת החשוכים ובכל חדרי הבית, אך לא מצא מהיכן מגיעה השריקה. לאחר שבדק במטבח, בחדרי השינה, בכניסה, בחדר האורחים ובמרפסת, הוא נזכר היכן היה החלון היחיד שלא בדק.
הוא עלה בחשיכה לעליית הגג בחשש שמדרגות העץ הרופפות יתמוטטו בכל רגע. הוא רצה לחזור למיטתו החמימה ולשכוח מהעניין, להתעלם מהקולות ולחזור לישון, אך משהו הניע אותו להמשיך ולעלות. לבסוף הוא גילה שהחלון בעליית הגג היה סגור, היה זה חלון ברזל כבד ולכן לא יכול היה להשמיע קול שריקה.
III
קול רעם מתגלגל הרעיד את הבית. ריד קם ממיטתו ונעץ עיניו אל תוך העלטה. הוא החליק את רגליו לתוך נעלי הבית שלו והדליק את העששית, ריח מוזר עלה באפו והוא יצא לבדוק את פשרו. כשהגיע אל גרם המדרגות העולה אל עליית הגג גילה שהוא אפוף עשן, הוא מיהר אל מחוץ לבית וגילה שעליית הגג עולה באש. הכבאים שהגיעו למקום לאחר מכן הבטיחו לו שהאש פרצה כתוצאה מפגיעת ברק מדוייקת. הכבאי המנוסה שיבח אותו על עירנותו ועל כך שהזמין אותם בדיוק בזמן,
"באישון לילה דברים נוראים קורים לפעמים" אמר, אז נזכר במשהו - חפץ שנח בכיס מעילו.
"זה החפץ היחיד שהצלחנו להציל אדוני," אמר והושיט לו אותו. כשריד לקח אותו ידו רעדה מעט. היתה זו שקית נייר חומה ובתוכה דבר מה מרובע. הוא פתח את השקית וגילה בתוכה את התיבה. בתוכה היה מונח הציור, קרוע לחלקים כפי שהותיר אותו. השלווה לא ביקרה עוד באחוזתו של ריד והספק בדבר הקללה החל לדעוך במחשבתו.
מאז אותו מקרה החלו תוקפים אותו סיוטים, הוא לא ישן זה שבוע ימים וכל פעם שעצם את עיניו ראה מחזות נוראים שכאילו נחרטו על פנים עפעפיו.
למה זה קורה לי? הוא התיישב מיוזע במיטתו לאחר שחזה במותו בסיוט הנורא ביותר שהיה לו עד כה, מה עשיתי שזה מגיע לי? הוא הסתכל סביב והשתנק.
כל שהתאווה לו עכשיו הוא מעט שינה. הוא לא ראה טעם באוכל המשובח והאלכוהול היקר, לא באחוזה המפוארת ולא בשום דבר אחר שסבב אותו בתקופה האחרונה בחייו. ההנאה הסיטה אותו לטעות שהוא מאושר ובריאותו קרסה כשהקריב אותה למעשים ריקים. הוא לא ידע אם זו המציאות שסוטרת לו, הקללה שהובטחה לו או דבר מה ניסתר שמתנכל לו ללא רחמים. האם הכל פרי דמיונו? או אולי צרופי מקרים רבים מדי? האם הפעם יתעורר מסיוטו המתמשך לפני שיחזה במותו שלו? כרגע אפילו לא ידע לענות היכן הוא נמצא. כעת כבר היה מאוחר מדי. תמונות מסיוטיו והעיניים החודרות שנותרו צופות בו מהדיוקנאות הגדולים והזכרונות ממותו של סמית' גאו והציפו אותו בפחד.
ריד לא היה אדם דתי והוא אף לא האמין בקללות, אך כעת החל לפקפק בחוקי ההגיון שעד עתה דגל בהם, הוא פקפק גם באנשים שסבבו אותו תמיד ובכל מה שראה והיה מוחשי. ריד רצה לנעול את כל חלונות ודלתות ביתו, אך חשש ממה שעלול לקרות כשיקום ויעשה זאת. הוא רק רצה לילה אחד ללא חלומות, שאחריו יקום רענן וחזק, וידע מה לעשות. כל רעש נשמע לו חזק ממה שהיה באמת, כל צל שלא זיהה כדבר המאיים על חייו. הוא חשש להשתגע, חשש שכל רגע תאחוז בו הבהלה שוב. הוא הרגיש שהוא יודע בודאות שדבר נורא יותר מכל עינוי שניתן לדמיין עומד לקרות לו, ושאין בכוחו למנוע אותו. הוא נראה צל עמום של האדם הגאה והזקוף שפעם היה. הוא לא יכול היה לשאת עוד את קולות הבכי ששמע כל כך הרבה והיו אך ורק עיוות של איוושת הרוח באוזניו. החדר הסתובב ורעד סביבו, טרוף האימה שלו הגיע לשיאו. כל פחד נורא שהיה לו בחייו והשתקף בסיוטיו עיוות את כל שאהב למראות וצווחות אימים. כדי לברוח מהזיותיו ניסה להגיע אל הדלת, אך כשהושיט את ידו לידית מעד.
ריד נשאר ער כל הלילה, ובבוקר כבר היה במצב גופני קשה ביותר. הוא סבל מגלי קור וחום, מלחץ בחזה, ורעד בכל גופו, ולמרות זאת, הרופא שבדק אותו ציין שאין הוא מוצא את הסיבה לכך, שכן אינו חולה כלל. למען השקט הנפשי שלו נקראה אחות לביתו שתסייע לו בימים הקרובים. היא הגישה לו כוס מים לאחר שהרופא שקרא לה עזב, אך ריד דחה אותה-
"צאי מכאן," הוא סינן, "את אפילו לא מאמינה שאני זקוק לטיפול."
האחות המנוסה יצאה מן החדר והניחה לו לנפשו, אך הוא לא מצא מרגוע.
הם יודעים, ריד השתנק במיטתו וסרק במבטו את כל החדר, הם עושים את זה בכוונה, והם יודעים שאני חולה. הוא התישר ברעד ומאמץ, אני לא אקרא לאחות, היא בדיוק כמוהם, אני עומד למות, הם יודעים שאני אמות, הם מנסים להרוג אותי. ריד נכנע לחרדותיו מהן לא היה לו מנוס.
נשמעה נקישה.
מה זה?
עוד אחת,
"מי זה שם?" הוא שאל במהירות כך שמילותיו התחברו לאחת.
שקט.
ריד אחז בחוזקה בשולי המזרן והאזין. רק תקתוק השעון נשמע וקצב נשימתו המואץ. הוא התרכז במבטו בחריץ בין הדלת הסגורה למחצה והרצפה, ממנו נכנס מעט אור. ריד עצר את נשימתו וכעת שמע רק את תקתוק השעון שנשמע חזק מתמיד.
לפתע נשמע צחוק רם ומתגלגל מכיוון הרחוב. ריד זז בעצבנות והסתכל לצדדים בבהלה, לא, לא, זה מבחוץ, זה כלום, כלום, הוא עצם את עיניו והסדיר את נשימתו.
כעת נשמעה הנקישה השלישית.
מה זה? הוא הסתכל לצדדדים, מה זה?
כעת החלו להשמע נקישות בקצב סדיר ואיטי שהלכו ונשמעו קרובות יותר.
צריך להפטר מהקללה.
ריד רץ אל מחוץ לחדרו ובמעלה המדרגות אל עליית הגג ההרוסה. הוא החל לחפש במהירות את התיבה, החפצים המפוחמים מהשרפה השחירו את ידיו כשהזיז אותם, הנקישות עדיין לא פסקו וידיו החלו לרעוד כשגישש במהירות אחר התיבה שזרק לכאן קודם לכן בתקווה לא לראותה שוב לעולם. הוא מצא אותה ופנה מהר אל חלון הברזל הכבד. הנקישות עדיין נשמעו, והן הלכו וחזקו. גשם ורוחות חזקות השתוללו בחוץ והוא התקשה בפתיחת החלון. הוא שמע את נגינת העוגב מהכנסייה הסמוכה, אותה מנגינה קלאסית קודרת. החלון נפתח לבסוף, ובמאמץ רב השתדל לזרוק את התיבה הכי רחוק שיוכל, אך גם לאחר שעשה זאת הנקישות לא פסקו. החלון נסגר בטריקה רועשת, ריד נצמד לקיר וחיכה. הנקישות פסקו.
צל כיסה את האור המועט שקודם חדר מפתח הדלת. נשמעה אחיזת הידית וחריקת הצירים, הוא עצם את עיניו בחוזקה.
"מדוע קמת מהמיטה? אתה מרגיש בסדר, אדוני?" שאלה האחות.
הוא נשם לרווחה, חיוך קל נראה בזוית פיו כשענה -
"כן. עכשיו הכל יהיה בסדר."
_____________________________________
when injustice becomes law, rebellion becomes duty.
נערך לאחרונה ע"י oshritallica בתאריך 13-11-2008 בשעה 23:51.
|
ראשי
צ'אט
13-11-2008, 08:54
מצב כלאיים
