|
16-07-2011, 18:02
|
|
|
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
|
|
לחיות כדי לספר - כתבה מבמחנה על הקרב בבינת ג'בל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי ווטלמן שמתחילה ב "מלחמת לבנון השנייה. קרב בינת ג'בייל של גדוד 51"
http://www.idf.il/1481-12432-he/Dover.aspx
במלחמה דלה במור"קים, סיפורו של רס"ן רועי קליין, סמג"ד 51 שהגן על חייליו מרימון ושילם בחייו, הפך במהרה לסמל. הלוחמים מהקרב בבינת ג'בל מברכים על כך שנשארו בחיים, אבל גם מודים שקצת קשה לחיות בצל מיתוס מפואר כל כך
תאריך: 15/07/2011, 13:40 מחבר: אורין רוזנר, עיתון "במחנה"
כבר בבית–החולים התחיל אביתר כהן (ג'ינג'י) להתאמן על כתב היד החדש שלו. הוא לקח את יד שמאל, התעכב לרגע מול הדף, ואז החליט למלא מחברות שלמות באות א', ואז באות ב' ובאות ג'. כשנפצע, כמה חודשים לפני כן, הלוחם ממחלקת החוד של רובאית ג' מגדוד 51 היה בטוח שהוא לא הולך לשרוד את בינת ג'בל, שאף אחד לא ישרוד. אבל כשהתעורר בין הסדינים הלבנים של "שיבא" הוא הבין שדווקא הצליח לנצח את לבנון. יד ימין אמנם הייתה משותקת והזיכרונות והקולות מהקרב עדיין הציפו, אבל הוא חי.
סיפור הקרב של בינת ג'בל, שהתרחש ב–26 ביולי 2006, בחר לו גיבורים אחרים מאשר כהן, ויתר הפצועים ששרדו אותו. שמונת הלוחמים שנהרגו במהלכו הפכו אותו לסמל של מלחמת לבנון השנייה, וגם לסמל נבחר סמל - רס"ן רועי קליין ז"ל, הסמג"ד שהגן בגופו על חייליו מפני רימון שהושלך סמוך אליהם וכתוצאה מכך נהרג, שעה שחילץ את מ"מ מחלקת החוד הפצוע, סגן עמיחי מרחביה ז"ל - מעשה עליו הוענק לו עיטור העוז.
בחמש השנים שעברו למדו הפצועים האלה לחיות חיים בלי הרבה תהילה או גבורה. היומיום שלהם הוא רצף של התמודדויות קטנות עם השונות שנכפתה עליהם, עם הפציעות הפיזיות והחתכים הנפשיים שנצרבו בהם. ואולי דווקא ההקרבה הנקייה, הכמעט בלתי אנושית של קליין, היא זו שמאפשרת להם היום להיות חלק ממיתוס שכולם מסביב נושאים אליו עיניים.
"אנחנו יכולים לספר את הסיפור שלנו בקרב דרך הסיפור של רועי קליין", אומר כהן, שמגיע מדי פעם לבית–הספר "רועי קליין" ברעננה כדי לגולל את סיפור הקרב ההוא. "כשנפצעתי הייתי בטוח שאני לא אצא משם. פחדתי שאף אחד לא ייצא משם. הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי שכולם פצועים, והייתי בטוח שלא יישאר אף אחד מאיתנו. עכשיו אני חושב שאולי יום אחד ילמדו על מלחמת לבנון השנייה, כמו שלומדים על מלחמת יום הכיפורים, ויכול להיות שהסיפור של רועי יהיה מאלה שייגעו בהיסטוריה. יש המון מור"קים, ואי–אפשר לדעת איך דברים באמת קרו. אני זוכר שכשהייתי חייל סיפרו לנו על מישהו מגולני שהשתטח על גדר תיל ונתן לחברים שלו לדרוך עליו כמו על גשר. הוא נהרג, אבל הם הצליחו לבצע את המשימה שלהם. זה סיפור מטורף ואני זוכר אותו עד היום. לכן זה חשוב, המור"קים האלה הם חלק מהמדינה שלנו. כי אם לא נהיה גיבורים אז מה נהיה, חלשים? אנחנו חייבים להיות גיבורים".
זה הזמן להגיד
לסיפור הזה אין אמת אחת, אולי אין לו אמת בכלל. בקרב קשה ועקוב מדם איש לא מסיט את מבטו לאחור כדי לצרוב בזיכרון את המהלכים הטקטיים, איש לא עוצר בתוך החושך ומעכל. האמת של הקרב הזה היא זו שמונחת על לשונם של הלוחמים שמשחזרים אותו, והיא מתחילה בלילה האחרון שלפני הכניסה ללבנון, 22 ביולי 2006, אותו היו אמורים לוחמי רובאית ג' של גדוד 51 להעביר בבא"ח גולני. החיילים כולם התכנסו אז לתדריכים לקראת מה שייקרא בסוף "מלחמת לבנון השנייה", אבל כמה חבר'ה מהפלוגה לקחו את הרגליים וחמקו החוצה. הם יצאו מהבסיס ונסעו לאור עקיבא, קנו בקבוק וודקה אחד וישבו לדבר. "נכנסנו שם לשיחות עמוקות כאלה", מספר אביתר דהן, לוחם במחלקת החוד, חצי עשור אחרי אותו לילה. "דיברנו הרבה על המוות, על מה שהולך לקרות לנו. אני זוכר ששמעון אדגה ממש אמר שהוא מרגיש שהוא הולך למות, ואנחנו אמרנו לו 'עזוב, זה סתם שטויות', אבל הבן–אדם באמת הרגיש את זה, והוא באמת נהרג". אחרי השיחה הזו הם חזרו לבסיס. 24 שעות אחר כך חצו את הגבול ללבנון.
"אמרו לנו שלא חייבים להיכנס", מספר יניב אימני, אז לוחם במחלקת החוד. "המפקדים אמרו שמי שמפחד או חושב שהוא לא יצליח לתפקד - שלא יבוא. היו גם שניים ששברו לעצמם את היד בכוונה כדי לא להיכנס. ובכל זאת, אף אחד כמעט לא הרגיש בנוח להתחמק, זה הפך להיות משהו שעושים עם החבר'ה. התחלנו לשחק 'ווינר מטענים', שבו צריך להמר, על פי סדר ההליכה שלנו בטור, מי יעלה ראשון על מטען".
ביומיים הראשונים של גדוד 51 בלבנון תפסו לוחמיו בתים בפאתיה הדרומיים של העיירה בינת ג'בל, וחיסלו שלושה אנשי חיזבאללה, בלי קושי מיוחד. ביום שלפני הקרב הונחה הגדוד לסגת מהעיירה, אולם בלילה שאחריו קיבל דווקא הוראה הפוכה - להתקדם אל עמוק יותר אל תוכה. פלוגה א' נעה עם המג"ד סא"ל יניב עשור ממזרח, ופלוגה ג' עם סגנו קליין ממערב. הפלוגה המסייעת התקדמה מאחוריהם.
עם ההגעה של פלוגה ג' למקום פקד קליין על הלוחמים להשתלט על שלושה בתים, אחד לכל מחלקה - החוד, הפטרול והחבלה. אלא שמחלקת החוד לא הצליחה לחדור אל היעד בשקט, ומשהו מסביב התחיל להתערער. "לא הצלחנו לפרוץ את הבית, הדלתות שלו רותכו אל הקיר", מספר אביתר דהן, לוחם במחלקת החוד. "לבנת חבלה הייתה רק לכוח השני, ולקח זמן עד שהיא הגיעה. עשינו המון רעש בשביל לפרוץ את הדלת, וממש התחלנו להילחץ. גם קליין ירה עם הנשק שלו בדלת - וכלום".
השעה הייתה קרובה לחמש בבוקר, והשמים השחורים החלו להתבהר לאטם, מסכנים את החיילים שנמצאים בשטח הפתוח. כשמחלקת החוד, בסיועו של קליין, עשתה מאמצים להיכנס אל הבית, קיבל ג'ינג'י הנגביסט הוראה לעמוד מאחורי החומה שמשקיפה אל החצר. "שמעתי רעשים מאחד השיחים, הסטתי את המבט וראיתי שעומד מולי בן–אדם", הוא אומר. "ראיתי אותו מעכל, ואותי מעכל שאין לו קסדה והוא לא חייל, ואז התחלתי לרסס. צעקתי שנתקלנו".
מאותו הרגע הטרסות והחצרות באזור הפכו לזירת קרב עקובה מדם, כשלוחמי החיזבאללה יורים על החיילים שנדחקו לשטח נחות מכמה כיוונים. "שמעתי את ג'ינג'י צועק שנתקלנו, ואז כולם השתתקו", אומר אימני. "אלו שנייה או שתיים כאלה, עד שנכנס לך האדרנלין לגוף. כולנו קפאנו, ואז קליין בא. אני לא יודע להסביר את זה, אבל היה לו פרצוף כזה של תינוק, של ילד שמחייך - ואחרי רגע הוא פתאום צרח עלינו 'תוציאו רימונים!' הוא העיר את המחלקה הזו, התחיל להניע אותנו".
קליין פקד לצאת לאיגוף ימני, אל עבר מטע זיתים - שהפך במהרה לשדה קטל. "עלינו למעלה כדי לבוא ולקחת את המחבלים מסביב", אומר ג'ינג'י. "רצנו לכיוון שלהם, אבל בעצם נכנסנו לשטח סגור כשאנחנו נמוכים מהם, יורים כמו מפגרים לתוך חומה כשהם זורקים עלינו רימונים ויורים אר–פי–ג'י".
ממכת האש הזו נפגע מפקד חוליית החוד, סגן עמיחי מרחביה ז"ל - והסמג"ד יצא לחלץ אותו, כשהוא לוקח איתו את יוחאי ריעאני, הקשר שלו. "אני תפסתי את הראש של מרחביה וקליין תפס את הרגליים, ואני זוכר שהוא היה נורא קל, בניגוד למה שחשבתי", אומר היום ריעאני. "בהתחלה קליין עוד צעק עליי שאני לא תומך לו את הראש כמו שצריך. אני זוכר שהרמנו אותו על אלונקה...".
ריעאני נעצר לרגע בשטף הסיפור כשבחלון נשמע רעש של פיצוץ רחוק. "וואו, זה היה מבהיל. בדרך כלל אני כבר לא נבהל", הוא אומר, שולח מבט קצת מודאג אל החלון, ואז ממהר לחזור ללבנון.
"בכל מקרה, אני החזקתי את האלונקה והסתכלתי לצד השני. אני זוכר שהתפוצץ רימון בסביבה, הכול התמלא עשן והרגשתי שאנחנו הולכים להיפגע. ואז, כמה שניות אחר כך, הגיע פיצוץ מהכיוון של קליין. קיבלתי מכה של רסיסים לרגל ונזרקתי הצדה, לא ראיתי כלום. איך שהתפוצץ הרימון קליין דפק צרחה מטורפת של פציעה. הבנתי שהוא נפגע באורח קשה, ואחרי דקה הוא התעשת ושמעתי אותו אומר 'שמע ישראל' בקול רציני כזה, עם כוונה. הוא כנראה הבין שאם יש זמן להגיד את זה אז זה עכשיו. אחרי שהוא צרח לא שמעתי אותו יותר, ובמקביל הבנתי שנפצעתי. כאב לי כל כך שחשבתי שאין לי בכלל רגל. רק אחרי שטיילתי עם האצבעות מהברך לשוק ועד לנעל נרגעתי קצת. הבנתי שאני לא הולך למות".
הגעתי לקבל אוסקר
שמונה שעות המתינו החיילים הפצועים בשטח עד שהחילוץ הגיע. בזמן הזה העיתונאים המתינו להם בבתי–החולים, במיקרופונים שלופים, מבקשים להבהיר להם שהם חלק ממיתוס בהתהוות. "אני זוכר שנפתח הבלק הוק והוציאו את האלונקה שלי, ואני רואה שיש שם עשרים מצלמות וכתבים מסביב למנחת", מספר ריעאני. "היינו צריכים להזיז אותם לצדדים כדי שייתנו לאלונקה להיכנס לאמבולנס. הרגשתי כאילו אני מגיע לקבל את האוסקר או משהו".
אלא שלמרות הפלאשים, ריעאני ויתר הלוחמים רצו באותו רגע בעיקר שקט. רבים מהם קיבלו את הבשורה על מותם של קליין ושאר ההרוגים רק כשהתעוררו בבית–החולים, ובעוד מהדורות החדשות מדווחות בהרחבה על זוועות הקרב, הם הציבו לעצמם למטרה לחזור לאנונימיות. לרבים מהם יש סיפורי גבורה משל עצמם - אימני, למשל, הגן על ג'ינג'י מרימון בשעה שחבש אותו - אבל הוא לא הגיע כדי לבקש צל"ש, וגם על הסיפור שלו הוא לא אוהב להרחיב. "אם מישהו שואל אותי איפה הייתי במלחמה, אני אומר לו 'מכיר את רועי קליין?' אז גם אני הייתי שם, יופי? תודה", הוא אומר. "אני לא אוהב לספר את הסיפורים האלה ולנסות להפוך את עצמי לגיבור שיסתכלו עליו בתור הפצוע מלבנון. אני לא מרגיש צורך לספר את מה שקרה בבינת ג'בל. יש לי את ג'ינג'י שקורא לי 'האח הגדול שלי' וזה מספיק".
לריעאני היה קצת יותר מורכב להמשיך הלאה. לדעתו, קליין בחר אותו לתפקיד הקשר בגלל שגם הוא, ממש כמוהו, הגיע מבית דתי - וזיכרון המפקד שלו בשדה הקרב המשיך ללוות אותו הלאה, חוזר אליו שוב ושוב. "לי חשוב שיידעו שהוא נלחם בגבורה גם בלי קשר לסיפור שבו הוא קפץ על הרימון", הוא אומר. "המסלול שהוא עשה בחיים, האמונה שלו, האידאלים שלו - אלה הדברים שהופכים אותו למי שהוא. הוא היה גיבור גם אם הוא היה יוצא משם בחיים".
אולי בגלל הקשר ההדוק ביניהם, ואולי בגלל שהיה שם הכי קרוב שאפשר באותם רגעים שהפכו למיתוס, ריעאני גם מרשה לעצמו לשאול שאלות על מפקדו האהוב - ולהזכיר שהקרב לא מתרכז רק לסיפור ההירואי שלו. "בבינת ג'בל יש הרבה סיפורי גבורה שכולם הצטמצמו למעשה בודד של בן–אדם אחד, אבל לקחת סיפור מסוים ולהלביש עליו את האידאל שאם יש רימון אז התפקיד שלנו הוא לקפוץ עליו - עם זה לא קל לי", הוא אומר. "קליין הוא זה שידע לאן אנחנו הולכים, הוא זה שהוסמך לנהל את האירועים האלה, ולפעמים אני חושב שאולי זה לא היה המקום שלו בקרב להקריב את עצמו. כשנופל לידך רימון הדבר היחיד שאתה צריך לעשות הוא להתרחק ממנו כמה שיותר. זה לא היה חדר כזה שכולם היו בתוכו ופתאום מתגלגל פנימה רימון. גם ככה כולם שם מסביב היו פצועים והרוגים, אז מה הטעם? עדיף היה לצעוק 'רימון'. אני הייתי מספיק לשכב על הרצפה, ונותן לאלוהים להחליט".
דהן אומר שהסיפור על רגעיו האחרונים של הסמג"ד עלה לו מאז לא מעט פעמים במחשבות, אבל הוא גם מודה שאין טעם לרדת לפרטים הקטנים. במהלך הקרב הוא עצמו בעט ברימון שהתגלגל אל תוך קבוצת חיילים והדף אותו מהם, אבל כנראה שבבינת ג'בל היו מספיק רימונים ומספיק גבורה, ואין מקום להאדיר את כולם. צריך לברור את המור"קים ולהתעכב רק על החזקים ביותר - גם אם זה אומר להשאיר כמה בצל.
"הציבור אוהב לשמוע סיפורי גבורה, בייחוד כשיש מלחמה שלא מצליחה כל כך בהתחלה", הוא אומר. "אם אני בתור אזרח שומע על עשרות חיילים שנהרגים יום אחרי יום ועל קטיושות שנופלות בצפון - אז טוב לי עכשיו לשבת בסלון ולשמוע שסמג"ד גולני קפץ על רימון והציל 12 חיילים. צריך לייצר גיבורים ברגע שמלחמה לא הולכת, כשהמצב קשה. זה טוב למדינה, זה טוב לצבא, זה טוב לציבור. למי זה לא טוב? זה אולי לא טוב רק לחיילים שהיו שם איתו".
למה אני לא?
כך, בחמש השנים שעברו מאז, למדו הלוחמים ששרדו את בינת ג'בל לחיות בצל סיפור הגבורה ההוא, וזה לא היה קל. לא רק שהמיתוס מלווה אותך לכל מקום, אלא שגם למרות העובדה שכולם מברכים אותך על זה ששרדת, אתה בעצמך עדיין מתקשה למצוא את הטעם. "אחרי הפציעה ישבתי שנתיים בבית ולא עשיתי כלום", אומר ריעאני. "אף אחד לא אמר לי כלום, כי אני פצוע מלבנון, והקרב הזה בעצם סיפק לי תירוץ לקחת חופש מהחיים. גם ההורים שלי לא הציקו לי, כי הבן–אדם חזר מלבנון וראה את החברים שלו מתים. עם הזמן פיתחתי הסתכלות נורא קודרת על העולם. ראיתי נרקומנים מסתובבים בשכונת התקווה, ושאלתי את עצמי למה הם יכולים להמשיך לרצות לחיות ואני בכלל לא. רק בהמשך הבנתי שחייבים לעשות וללמוד כל הזמן כדי לא להגשים את הנבואה ולצאת מזה דפוק".
אז הוא נרשם לטכניון והתחיל ללמוד פיזיקה וחשמל. במסדרונות המוסד החיפאי הוא פגש את דהן, שדווקא ציפה בתחילת שירותו להישאר קצין בקבע, ואחרי בינת ג'בל היה צריך לחשב מסלול מחדש. "המלחמה הזאת הפכה לי את החיים. הבנתי שלצבא אני כבר לא אחזור ושאלתי את עצמי - מה עכשיו?", הוא אומר. "אחרי שבעה חודשים מהפציעה התחלתי ללמוד לכתוב ביד שמאל, לקחתי את העיתון היומי והעתקתי את כל הכתבות. במשך שנתיים עברתי ניתוחים כדי להחזיר את התפקוד ביד ימין, ואז גם החלטתי ללמוד אדריכלות".
כהן לומד כלכלה במכללת יהודה ושומרון. הוא יושב על מיטה וחצי שממלאת את רוב חלל החדר שלו במגורי הסטודנטים, מעשן גראס רפואי באישור, ומעביר יד בשיער העדיין–ג'ינג'י. רק כשהוא מספר שיד ימין שלו עדיין לא מתפקדת, נזכרים שהוא סוחב צלקות משם. "אני חושב שגם להיות פה עכשיו במגורים זה סוג של שיקום", הוא אומר. "עד עכשיו היו לי רק חברים נכים וחברים פוסט טראומטיים, והיום אני צריך להתערבב גם עם אנשים שהם לא כאלה. מצד המרצים אני דורש תשומת לב מיוחדת. בשיעור ראשון עם מרצה אני ניגש אליו ואומר שיש לי פוסט טראומה, שאני לוקח כדורים ולפעמים לא ישן וגם לא קם, אז שייתן לי את הספייס שלי".
הוא מקווה לסיים את התואר בכלכלה, למצוא עבודה ואולי לעבור לחו"ל. "תהיה לי חליפה, פראדה, אבל פחות אכפת לי מהכסף, אני יותר רוצה לעשות משהו שאני אוהב", הוא אומר. "האמת היא שאני יכול לא לעבוד ומשרד הביטחון יממן לי את החיים, אבל אני רוצה לקום בבוקר, כל בוקר, ללכת לעבודה ולחזור הביתה".
אימני גר בדירה שכורה קטנה בבאר שבע יחד עם החברה שלו - אותה אחת שחיכתה לו כשנכנס ללבנון. שניהם לומדים לימודי מזרח תיכון באוניברסיטה, אבל הוא לא מספר לאף אחד מהמרצים שלהם שבעקבות הפציעה הוא לא מסוגל לישון בלילה. "נכון, קשה לי לישון וקשה לי להתרכז, קשה לי להגיע לשיעורים כי אני לומד רק בלילה, אבל למה שאני אספר את זה למישהו?" הוא אומר. "הולך לי בסדר בלימודים, אולי בשנה הבאה ילך טוב יותר. ואם לא, אני תמיד אוכל לעבוד בנמל אשדוד. לקום בשבע בערב, ללכת לעבודה בשש בבוקר, לעשות סיבוב וללכת לישון. זה מה שאני צריך בחיים שלי, את הלילה לחיות ואת היום לישון בו. ככה נוח לי לחיות, וככה אני אחיה. ויהיה לי בית, ויהיה לי כלב וגם שיח עגבניות בחצר"
|
|