[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.tau.ac.il/~shaih/try03.GIF]

מילה אחת ליום הוא בלוג (יומן רשת) שנכתב בין השנים 2004-2006 ע"י 'להב'.

להלן כל קטעי הבלוג (למעט כשניים).

© הזכויות לקטעים בעמוד זה שייכות לכותב (להב) אלא אם צויין אחרת.

ציטוט:

9/2006 ליבנו "ענה" בתפילה נושנה? בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לִבֵּנוּ עָנָה בִּתְפִלָּה נוֹשָׁנָה שֶׁיָּפָה ושׁוֹנָה תְּהֵא הַשָּׁנָה אֲשֶׁר מַתְחִילָה לָהּ הַיּוֹם מה זה "לבנו ענה"? למי הוא ענה? ומה היתה השאלה? מסתבר שהפועל לענות בלשון התנ"ך משמעותו גם לשיר. למשל: עֱנוּ לַה' בְּתוֹדָה, זַמְּרוּ לֵאלֹהֵינוּ בְכִנּוֹר (תהלים קמז, ז), ויש עוד דוגמאות. מכאן גם הביטוי הידוע "קול ענות חלושה", שמשמעותו "קול שירה חלושה". לכן, כאשר נעמי שמר כתבה "ליבנו ענה בתפילה נושנה" היא התכוונה "ליבנו שר שירה ישנה".

ציטוט:

5/2006 אמות הסיפים בילדותי תמיד חשבתי שהביטוי "לזעזע את אמות הסיפים" קשור לאימהות, או לספות, או לשתיהן. ובכן לא ולא: מדובר בצורת הרבים של "אַמַּת סַף", שהיא אחד משני הצדדים של פתח הדלת. אמה כאן באה במשמעות זרוע, כל אחת משתי הזרועות של המפתן. הביטוי מופיע בישעיה פרק ו, פסוק ד: וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן.

ציטוט:

אל נורא עלילה מבין כל התפילות והפיוטים בשנה, אין לדעתי יפה יותר מהפיוט "אל נורא עלילה", הפיוט שפותח את תפילת הנעילה. אז לכבוד יום כיפור אני מביא את הפיוט הזה, עם כמה הערות לשוניות קטנות: אֵל נוֹרָא עֲלִילָה אֵל נוֹרָא עֲלִילָה הַמְצִיא לָנוּ מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה מְתֵי מִסְפָּר קְרוּאִים לְךָ עַיִן נוֹשְׂאִים וּמְסַלְּדִים בְּחִילָה (מסלדים = נרתעים לאחור; חילה = בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה חיל, פחד) שׁוֹפְכִים לְךָ נַפְשָׁם מְחֵה פִּשְׁעָם וְכַחְשַׁם (כחשם = הכחש שלהם, השקר שלהם) וְהַמְצִיאֵם מְחִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה הֱיֵה לָהֶם לְסִתְרָה (סתרה = מסתור) וְהַצִילֵם מִמְּאֵרָה (מארה = קללה) וְחָתְמֵם לְהוֹד וּלְגִילָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה חוֹן אוֹתָם וְרַחֵם וְכָל לוֹחֵץ וְלוֹחֵם עֲשֵׂה בָּהֶם פְּלִילָה (פלילה = משפט, מכאן גם המילה "פלילי") בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה זְכֹר צִדְקַת אֲבִיהֶם וְחַדֵּשׁ אֶת יְמֵיהֶם כְּקֶדֶם וּתְחִלָּה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה קְרָא נָּא שְׁנַת רָצוֹן וְהָשֵׁב שְׁאָר הַצֹּאן לְאָהֳלִיבָה וְאָהֳלָה (אהליבה היא כינוי לירושלים, ואהלה כינוי בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה לשומרון, על פי המשל ביחזקאל כג) בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה תִּזְכּוּ לְשָׁנִים רַבּוֹת הַבָּנִים וְהָאָבוֹת בְּדִיצָה וּבְצָהֳלָה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה מִיכָאֵל שַׂר יִשְׂרָאֵל אֵלִיָּהוּ וְגַבְרִיאֵל בַּשְּׂרוּ נָא הַגְּאֻלָּה בִּשְׁעַת הַנְּעִילָה מי שרוצה לשמוע את הפיוט מוזמן לאתר הנפלא הזה. [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images.nana10.co.il/upload/102005/IsraBlog/25195/posts/3814768.jpg] זהו בית הכנסת הפורטוגזי הגדול באמסטרדם (נבנה בשנת 1675). ביום כיפור בית הכנסת מואר כולו על ידי מאות נרות. נכבדי הקהילה מגיעים ביום כיפור עם צילינדרים ומעילי פראק, כמו בסוף המאה ה-19. למחבר הבלוג הייתה הזכות לבלות בבית הכנסת הזה מספר ימי כיפור מרשימים ביותר, ואף לעלות בו לתורה בבר המצווה שלו.

ציטוט:

אבישג מה מקור השם אבישג? היסוד הראשון, "אבי-", הוא יסוד מקובל בשמות תנ"כיים. המעניין הוא שבעברית המקראית היו יחסות (כמו בלטינית), וההנחה היא שהיו"ד היא שריד ליחסת הגנטיב הקדומה. אם נצרף את העובדה שהמשמעות של "אב" בשמות מעין אלו היא בדרך כלל "אל", יוצא ש"אבי-" משמעותו "אל של-". היסוד השני, -שג, הוא יותר בעייתי, ועד היום לא הובררה משמעותו. יש שקושרים אותו עם השורש שג"א. במקרה זה משמעות השם "אבישג" הוא בערך "אל של גדוּלה", והוא דומה לשם "יהורם". אחרים חושבים שהגימ"ל היא סיומת של קיצור, כמו שיו"ד היא סיומת של קיצור בימינו (יוסי, יוכי, שימי). במקרה זה השם המקורי היא משהו כמו "אבישלום", וקוצר ל-"אבישג".

ציטוט:

משהו קטן על תום קרוז בעקבות "מופע האימים" של תום קרוז לאחרונה, הנה עובדה קטנה על שמו המלא: תומס קרוז. תוֹמָס נשמע כמו שם לועזי, כאילו מקורו באנגלית עתיקה או משהו. אבל לא ולא. השם תומס מקורו בשם העצם הארמי תְּאוֹמָא, שפירושו "התאום". ולמה דוקא התאום? תומס המקורי היה מתלמדיו של ישו, ושמו האמיתי היה יהודה. אולם כאשר הוא הצטרף לחבורת התלמידים, כבר היה יהודה אחד, ולכן היו צריכים למצוא בשבילו כינוי - כדי להבדיל ביניהם. היות שתומס היה במקרה אחד משני תאומים, הדביקו לו את הכינוי תאומא, "התאום". ה-s שהתווספה בסוף השם היא סיומת יוונית, שהודבקה בזמנו כמעט לכל שמות הגברים המסתיימים בתנועה, כמו Judas (=יהודה), Jesus (=ישו). בתמונה: כאשר ישו קם לתחייה, תומס סירב להאמין בכך עד שלא יראה את ישו בעצמו, וישלח אצבעות לתוך הפצעים שלו. ישו ביקש ממנו לעשות זאת, ורק אז הוא השתכנע. (וכן, אני עדיין יהודי! אני נשבע!) [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.anotherthink.com/my_graphics/caravaggio.jpg]

ציטוט:

איך אומרים ברמן בלטינית? האקדמיה ללשון העברית לא לבד! בווטיקן יושב גוף מקביל, שתפקידו לעודד ולכוון את התפתחות השפה הלטינית, ו... לחדש מלים. אז הנה מבחר: כדורסל: follis canistrique ludus אופני הרים: birota montana פיצה: placentula שמפו: capitilavium ברמן (יש פאבים בווטיקאן?!): tabernae potoriae minister ולמי שמתעניין, הנה הלינק: אתר הוותיקן - חידושי מלים בלטינית

ציטוט:

משולחנה של האקדמיה ללשון העברית קיבלנו מילה חדשה: חַשְבָּז שמשמעה: אדם המרבה למכור ולקנות בשוק ההון לפרקי זמן קצרים. באנגלית: scalper (המונח נקבע בהשראת הפסוקים הבאים, מישעיה פרק ח: א וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, קַח-לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל; וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ, לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז. ב וְאָעִידָה לִּי, עֵדִים נֶאֱמָנִיםאֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן, וְאֶת-זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ. ג וָאֶקְרַב, אֶל-הַנְּבִיאָה, וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַיֹּאמֶר ה', אֵלַי, קְרָא שְׁמוֹ, מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז. )

ציטוט:

מי אכל לי את הסנדויץ'? טוב, זה עניין די ידוע, אבל בכל זאת - מאיפה הגיעה המילה סנדויץ'? המושג סנדויץ' מקורו בשם משפחה של משפחת רוזנים. הסנדויץ' קרוי על שם הרוזן הרביעי מסנדויץ', שחי בסוף המאה ה-18. הרוזן הזה היה מהמר כבד, ולא היה מוכן לעזוב את שולחן ההימורים אפילו כדי לאכול. לכן המציא מן ארוחה כזאת, בין שתי פרוסות לחם, שאפשר לאכול אותה גם תוך כדי ההימורים. אחרים ראו ומצאו כי טוב, והמנהג התפשט גם בקרב אנשים לא מהמרים.

ציטוט:

קצר על מקדונלד'ז מכירים את כל השמות האיריים האלו כמו מקינטוש, מקגייר, מקדונלד וכו'? מסתבר שהתחילית מק- (Mac) פרושה בקלטית עתיקה "בן". כך לדוגמה, השם "מקדונלד" פירושו המקורי הוא "הבן של דונלד".

ציטוט:

דל שפתיי תמיד חשבתי שהמילה "דַּל" בביטוי "דל שפתיי" משמעותה כמו עני ואביון, מעין "שפתי הדלות". והנה מסתבר שהמילה "דל" היא הזכר של דלת! ככה לפחות כתוב באבן שושן. אגב, אמנם בתנ"ך המילה מופיעה פעם אחת בלבד (תהלים קמא, ג), אבל בפיניקית היא מופיעה כמה פעמים, והמטפורה עצמה אינה זרה ללשון המקרא (השוו "פתחי פיך", מיכה ז, ה).

ציטוט:

סתיו שלום לכולם. מצטער על ההיעדרות הארוכה. הבלוג חוזר, אם כי למתכונת קצת מצומצמת: אבקש את מחילתכם אם אמעט להגיב לתגובות ולבקר בבלוגים שכנים. טרדות של הבלי העולם מונעות ממני לעשות כחפצי. וכעת לעניין. המילה "סתיו" מופיעה בפסוק ידוע, אבל די מוזר: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שיר השירים ב, יא). למה הפסוק הזה מוזר? משום שאם הסתיו עבר, הגיע החורף. אז איך זה שהגשם חלף הלך לו? הרי הגשם האמיתי רק עכשיו מגיע! התשובה היא, שהמילה "סתיו" משמעותה בתנ"ך "חורף". "חורף" ו"סתיו" בתנ"ך הן מלים נרדפות לחלוטין. "חורף" שייכת לרובד הקדום של העברית (באכדית משמעה "קציר מוקדם"), ו"סתיו" היא מילה חדשה יותר, שהגיעה ללשון התנ"ך מהארמית (סִיתְוָא). בעברית המודרנית נוצר הצורך להמציא מילה חדשה עבור העונה שבין הקיץ לחורף, שמקבולת בעולם המודרני. מה עשו? לקחו את המילה הנרדפת לחורף, והחליטו שמעתה ואילך היא תשמש כמקבילה ל- autumn האנגלי.

ציטוט:

לשבר את האוזן - מה פירוש? הביטוי "לשבר את האוזן" משמעו: להסבר דברים באופן שינעם לשומע, באופן שיבין יותר טוב. הפועל "לשבר" הוא פיעל של שבר, כלומר: to break the ear. לשבור את האוזן (כאילו היא אטומה), כדי שתשמע יותר טוב. יש המבטאים "לסבר את האוזן" (או כותבים לשׂבר בשי"ן שמאלית), אבל זאת ככל הנראה טעות, ועדיף לומר "לשבר"

ציטוט:

פוסט קצת כבד על ניקוד ושרפרף איך יודעים איך לנקד מילים שאינן מופיעות בתנ"ך? בדרך כלל התשובה היא: הולכים למילון. אבל איך המילון יודע? ניקח לדוגמה את המילה "ניר" (paper). במילון אבן שושן הניקוד הוא שווא-קמץ, כלומר: neyar, ולא כמו שאנחנו הוגים: niyar. איך המילון יודע לנקד דווקא ככה? הרי המילה אינה מופיעה בתנ"ך, אלא בספרות חז"ל (במשנה ובתלמוד), והרי ספרות חז"ל איננה מנוקדת. או קחו את המילים "סינר" ו"מזרן". למה לא "סינור" ו"מיזרון"? מאיפה המילון יודע שצריך לנקד דווקא כך את המילים הלא מקראיות הללו? ובכן, היכונו לתשובה המזעזועת: המילון אינו יודע! בחלק גדול מהמקרים הוא מנקד פשוט "איך שנראה לו". עכשיו, שלא אובן לא נכון, על פי רוב המילונים צודקים. אבל בשביל לדעת בדיוק איך לנקד את המלים הלא מקראיות, צריך לעשות מחקר, לאסוף עדויות, ולבדוק בכל מיני מקורות ישנים נושנים. זה מה שעושים (בין היתר) באוניברסיטה. אף מילון, גם לא מילון אבן שושן המעולה, לא עשה מחקרים כאלו על כל המילים. לכן יש הרבה מאוד טעויות בניקוד. וחלק מהטעויות השתרשו ונכנסו לשפה העברית והיום כבר אי אפשר לעקור אותן. לדוגמה: המילה שרפרף. מבדיקה מעמיקה עולה, שהמילה נהגתה בימי בית שני shrafref ולא כמו שאנו מבטאים היום: shrafraf. לאחר חורבן בית שני, כשהעברית הפכה להיות שפה מתה, אבדה ההגייה המקורית. מסיבה כלשהי החליטו לומדי המשנה והתלמוד לשבש את המילה, ולבטא "שרפרַף", וכך אנחנו הוגים עד היום.

ציטוט:

טורבו מנוע טורבו, תנור טורבו, וכו' וכו'. מישהו שאל את עצמו פעם מה זה טורבו? אז התשובה היא: סופה בלטינית.

ציטוט:

מהפכה בכללי הניקוד העברי כידוע, הכתיב הבלתי מנוקד שלנו הוא בעייתי: מלים שונות נכתבות בצורה זהה, ויש גם בעיה לדעת איך בדיוק מבטאים את המלים. אמנם יש גם ניקוד, אבל הוא מסובך מאוד, ולמעשה רק מורים ללשון יודעים לנקד כהלכה (וגם זה לא תמיד נכון). אחד מעובדי האקדמיה ללשון העברית, ד"ר מרדכי מישור, מנסה לגלגל את הרעיון הבא, שזוכה לתמיכת כמה חברים באקדמיה: לפשט את כללי הניקוד, באופן שיהיו בעיקר חמישה סימנים (פתח, סגול, חיריק, חולם ושורוק) המקבילים לחמש התנועות בעברית (a, e, i, o, u). כאשר הניקוד הוא כל כך פשוט, אין בעיה לנקד את כל הטקסטים הכתובים - כולל אלו שאנו כותבים בעצמנו - והבעיה נפתרת. (או שלא?) אם וכאשר ההצעה תתקבל, אז בבתי הספר לא ילמדו יותר את כל הנושא של הניקוד, כי הוא יהיה שקוף: כפי שאתה מדבר ככה אתה כותב (כמובן, צריך לדעת לדבר נכון, אבל זה לא קשור לניקוד). אשמח לשמוע תגובות לעניין הזה... [ותודה לאוהד (תקן אותי אם אני טועה) על התגובה בפוסט הקודם, שהביא לפוסט הזה, ועל ההפנייה לכתבה בוואלה. זהו כנראה תקציר של המאמר הזה ב"הארץ", שנכתב על ידי ימימה עברון.]

ציטוט:

בורגנים והפעם משהו לקוראים הדתיים... בתלמוד הירושלמי נקבעה ההלכה הבאה: "הדר בבורגנים שלשים יום, צריך ליתן מזוזה". כלומר: מי שגר בתוך בורגנים שלושים יום, צריך לעשות מזוזה על הדלת שלו. מה זה בורגנים? אנחנו מכירים את המילה כיום במובן של אנשי העיר, אנשי המעמד הבינוני. אבל זה לא מסתדר עם מה שכתוב בתלמוד; הרי אי אפשר לגור בתוך אנשי העיר. ובכן, "בורגן" בלשון חז"ל משמעו מגדל קטן, שנבנה על הדרך. ה"בורגנים" שימשו גם כאכסניה לעוברי הדרכים, שלא הספיקו להגיע לעיר עד החשכה. מוצאה של המילה מהלטינית - burgus. בימינו נוצקה משמעות חדשה לתוך המונח "בורגנים" על פי הצרפתית burgeois, כלומר "תושב עיר", וכך אבדה המשמעות המקורית של המילה.

ציטוט:

מילה בסלע הביטוי "מילה בסלע" נתפס לעתים כמסמל דברי אמת או אמירה בעלת תוקף נצחי, כאילו מדובר במילה שחקוקה בסלע, ולכן היא משתמרת לעולמים. האמת היא, שמשמעותו של הביטוי שונה לגמרי. מדובר בחציו הראשון של הביטוי הארמי: "מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין", שמשמעותו: "דיבור שווה סלע, שתיקה שווה שני סלעים" (=השתיקה עדיפה על הדיבור). סלע, אגב, הוא מטבע שהיה נוהג בתקופת התלמוד.

ציטוט:

מִסְרוֹן היא המילה העברית, יצירת האקדמיה ללשון העברית, למושג SMS. הא, איזה פוסט קצר יצא לי.

ציטוט:

נופת צופים לי הביטוי הזה זכור מתכנית הטלוויזיה ששודרה בילדותי הרחוקה, ושבה ינשוף היה מקריא סיפור (שלום אדון ינשוף, חכה ואל תעוף...). זה היה מזמן, לפני זמנם של רוב האנשים כאן... הביטוי נוֹפת צוּפים מופיע לראשונה בתנ"ך, בפסוק מתוך ספר תהלים (יט, יא): "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב, וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ, וְנֹפֶת צוּפִים", והכוונה שם היא לדברי התורה. "נופת" פירושו דבש, וביתר דיוק, השלב הבסיסי שלו, כאשר מוציאים אותו מתוך חלות הדבש (אותן טבלאות דונג שהדבורים יוצרות כדי להפריש לתוכן את הדבש). אגב, באכדית "נֻבְּתֻ" או "נֻפְּתֻ" זה דבורה. "צוּפים" זה רבים של "צוּף". המשמעות המדוייקת של צוף לא ברורה: המילה מופיעה רק פעמיים בתנ"ך, ואין לה מקבילה בשפות שמיות אחרות. מקובל לפרש את צוף או כחלת דבש, או כחומר הגלם של הדבש (המיץ שמופרש מהפרחים). היום משתמשים בביטוי כדי לתאר משהו נחמד, נעים, או מתוק במיוחד.

ציטוט:

האקדמיה ללשון העברית ובכן, בשעה טובה ומוצלחת הבלוג חוזר לפעילות מלאה. אני מודה מקרב לב על הודעותכם בפוסט הקודם, שעודדו אותי בימים הקשים שעברתי בשבועות האחרונים. ולעניננו. מדי פעם עולה השאלה, איך זה, שדווקא האקדמיה ללשון העברית, אותו גוף שאחראי על טהרת העברית, דווקא הוא בחר לו כינוי לועזי: "אקדמיה". ואז גם צוחקים על האקדמיה, שאפילו מילה עברית ל"אקדמיה" היא לא יכולה להמציא. ומדי פעם גם מתקשרים לאקדמיה נפשות טובות, שמציעות את עזרתן בהמצאת מונח עברי. האמת היא, שמייסדי האקדמיה בחרו את השם הלועזי בכוונה תחילה, והעדיפו אותו על פני האפשרות השנייה, "ועד הלשון". מדוע? ובכן, הנשיא הראשון של האקדמיה ללשון העברית, פרופסור טור-סיני, היה אדם חכם מאוד. הוא ידע, שכדי לקיים את פעילות האקדמיה צריך אנשים. ואנשים עולים כסף. וכסף מגייסים מתרומות ומקרנות שונות בחו"ל. במאמר שפרסם טור-סיני בשנת תש"ח הוא מסביר במפורש, שהשם "אקדמיה" מכובד יותר, ויוכל לעזור בגיוס כספים, "שכן לא יוכלו לסרב לאקמיה מה שסרבים לועד הלשון". השם נבחר, אם כן, מטעמים כלכליים: טור סיני היה סבור, שיקל עליו לגייס תרומות בתור "נשיא האקדמיה ללשון העברית", מאשר "נשיא ועד הלשון". ככל הנראה הוא גם צדק. ומאז נשאר השם, למרות שכבר שנים רבות האקדמיה ממומנת מתקציב המדינה, מבלי שתצטרך לגייס כספים מידיים פרטיות.

ציטוט:

משומד בין פוסט-פסח אחד למשנהו: נהוג לכנות אדם שעבר לנצרות בשם: משוּמָד. בדרך כלל מקשרים את המילה הזו עם השורש שמ"ד, כאילו האדם "הוחרב" או "נהרס". אבל יש כמה ראיות חזקות, שמצביעת על מקור אחר למילה הזאת. כידוע, כאשר אדם עובר לנצרות, הוא מוטבל. ראשון המטבילים היה יוחנן המטביל, שהטביל את ישו במי הירדן. רק אחרי ההטבלה הופך אדם לנוצרי. בארמית הפועל טבל הוא "עמד" (או: "אמד"). כאשר רוצים להגיד על אדם שהוא מוטבל, אומרים עליו בארמית שהוא "מְשוּעְמָד", דהיינו השורש טב"ל בבניין שַפעֵל (מקביל אל בניין הפעיל שלנו). במאות הראשונות לספירה ההגייה של הגרוניות (ובכללן עי"ן ואל"ף) התערערה, והמילה "משועמד" נהגתה "משומד". בהגייה זו נכנסה המילה אל העברית. משומד, אם כן, הוא פשוט בן אדם "מוטבל".

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן

ציטוט:

כמה מכות לקו המצרים במצרים? אזהרה: פוסט ארוך. יש כמה קטעים בהגדה, שרוב האנשים קוראים אותם מבלי להבין מילה. בדרך כלל הקטע נופל על הסבתא הזקנה, שבקושי יודעת לקרוא עברית. אז כשירות לסבתות זקנות באשר הן, וגם סתם לקוראים מתעניינים, הנה הסבר לקטע שכזה. רבי יוסי הגלילי אומר: מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות, ועל הים לקו חמשים מכות? במצרים מה הוא אומר? ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא. ועל הים מה הוא אומר? וירא ישראל את היד הגדולה. כמה לקו באצבע? עשר מכות. אמור מעתה, במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות. הערה מקדמית: הקטע הזה הוא מדרש. מדרש הוא סגנון ספרותי הומוריסטי. הרעיון במדרש הוא כזה: צריך לפרש פסוק מהתנ"ך באופן אבסורדי בעליל, ולנסות "להוכיח" את הפרשנות שלך על ידי פסוקים אחרים מהתנ"ך (עדיף מספרים בלתי רלוונטיים ככל האפשר לפסוק הנדון). המדרשים התחילו כ"דאחקות" שהרבנים העבירו בין סשן של לימוד תורה למשנהו. חלקם ממש משעשעים אם מתרגלים לסגנון. נסביר עכשיו את הקטע משפט משפט: רבי יוסי הגלילי אומר: מנין אתה אומר שלקו המצרים במצרים עשר מכות, ועל הים לקו חמשים מכות? צריך להבין - זאת לא באמת שאלה, אלא הכרזה: רבי יוסי הגלילי מכריז, שלדעתו המצרים קיבלו, בנוסף לעשר המכות הסטנדרטיות בתוך מצרים, עוד חמישים מכות על הים (כאשר רדפו אחרי בני ישראל אל תוך הים). כעת הוא ריתק את שומעיו המתפלאים בפרשנותו האבסורדית בעליל, והוא מסביר: במצרים מה הוא אומר? מה התנ"ך אומר לגבי עשר המכות במצרים? "ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא" זהו פסוק מספר שמות. החרטומים מודיעים לפרעה שהמכות ניחתו עליהם ע"י אצבע אלהים. ועל הים מה הוא אומר? ומאידך, מה התנ"ך אומר לגבי הים? "וירא ישראל את היד הגדולה". גם זה פסוק מספר שמות, שבא מיד לאחר חציית בני ישראל את הים. עכשיו שימו לב: בפסוק הראשון (במצרים) מוזכרת האצבע של ה'. בפסוק השני (על הים) מוזכרת היד של ה', שמכילה חמש אצבעות! נמשיך: כמה לקו באצבע? עשר מכות. באצבע של אלהים (שזהו הפסוק שמתייחס למצרים) לקו המצרים עשר מכות. אמור מעתה, במצרים לקו עשר מכות ועל הים לקו חמשים מכות. במצרים קיבלו עשר מכות באמצעות אצבע אחת. על הים קיבלו מכות באמצעות חמש אצבעות, דהיינו: חמישים מכות! כאשר החברים של ר' יוסי (ר' אליעזר ור' עקיבא) שומעים את זה, הם מחייכים, וכל אחד מהם מנסה להראות שהוא עוד יותר מתוחכם ומשעשע. על התשובות שלהם נדבר אולי בפוסט הבא.

Ors: הסבר שמו של ר' יוסי הגלילי נמצא בפרק הבא מ"הגיע זמן לשון":

ציטוט:

ירושלים מה משמעות שמה של עיר בירתנו? השם המקורי של העיר היה yerushalem. וכך הוא עדיין נכתב בתנ"ך: ירושלם. ההגייה עם יו"ד לפני המ"ם היא מאוחרת יחסית, מסוף ימי בית שני. אז מה זה ירו-שלם? התחילית "ירו" משמעה בעברית עתיקה "הקים, בנה". השורש הזה קיים גם בעברית של התנ"ך (שורש יר"), כגון בפסוק מספר בראשית: "וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, ... וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי" (=אשר הקמתי, בניתי). "שָלֵם" היה אחד האלים הכנענים הידועים בתקופה הכנענית הקדומה. הוא נזכר בתעודות הכתובות באכדית ובאוגריתית. לכן, השם ירושלים משמעו (לפחות על פי הדעה המקובלת במחקר המודרני): "הוקם על ידי שָׁלֵם".

ציטוט:

רחוב המילה "רחוב" נזכרת לא מעט בתנ"ך ובספרות חז"ל. בזמן האחרון גם יצא לי לשמוע כמה פעמים את הביטוי "ברחובה של עיר" (כלומר: באמצע הרחוב, בגלוי). האם רחוב בתנ"ך ובמשנה זה מה שאנחנו קוראים רחוב? לא בדיוק. בתקופות האלו קראו בשם "רחוב" לשטח פתוח שנמצא בדרך כלל במקום מרכזי בעיר; מקביל בערך ל"רחבה" של ימינו. כיכר רבין היא דוגמה ל"רחוב". לכן, כאשר הנביא זכריה מדבר על "רחובות ירושלים" הוא מתכוון לכיכרות ולרחָבות הפתוחות שלה, לא לרחובות שלה. לעומת זאת, הרחוב של ימינו (street) נקרא בימי קדם "שוּק". כיוון שהמסחר התנהל בעיקר ברחובות, עם הזמן קיבל המונח "שוק" את המשמעות שיש לו היום, ונזנחה המשמעות המקורית שלו

.

ציטוט:

איל קיציס כן כן, קודם ניר חכלילי, אחר כך טננבאום, ועכשיו איל קיציס. אם אתם חושבים שהבלוג מתחיל לחזור על עצמו... אז טַף לַק. דיל וית' איט. כפי שעלמה זק טורחת להדגיש, שמו של קיציס הוא ayal ולא eyal. הבה נעשה סדר: אַיָּל (ayal) זה הזכר של איילה, ואלו מין חיות עם קרניים שרואים למשל בסביבות הר חרת. אֱיָל (eyal) זה כוח, אומץ. כמו הפסוק בתהלים פ"ח, ה': "נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר, הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל". אַיִל (ayil), לעומת זאת, זה הזכר של הכבשה. צורת הנסמך של אַיִל היא אֵיל (כמו בַּיִת/בֵּית), ואנו מכירים אותה מהביטויים אֵיל הון, אֵיל נפט. אִיל (il), שזה נשמע כמו השם שפרידמן הדביק לקיציס (למי שמכיר את תכניתם מגלי צה"ל), זה בעברית סוג של תולעת מזיקה, שנזכרת עוד בתלמוד.

ציטוט:

טננבאום היות שזה בלוג שמודע לרחשי הלב של הציבור, החלטתי להכניס קצת אקטואליה. בוודאי יצא לכם לשאול את עצמכם (ואם לא, אז זה הזמן): מה זה בכלל טננבאום? ובכן, טננבאום זאת מילה בגרמנית שמשמעותה: עץ אשוח. או במשמו הלטיני: Abies. עד כאן הכול פשוט. מה שמעניין זה, שלצד "טננבאום" מופיעה גם הגירסה "טננבוים". זו לא טעות, ומבחינה לשונית שתי הגרסאות נכונות: בגרמנית, האותיות au מבוטאות אַוּ (בצורת דיפטונג). למשל, המילה הגרמנית לסוחר היא kaufmann, ולכן הוגים אותה קַאוּפמַן. אבל במדינת ישראל מעטים אלו שמדברים גרמנית טהורה, הרבה יותר מדברים יידיש. יידיש היא שפה מאוד קרובה לגרמנית. בין השאר, כל au גרמנית נהגית בידיש אוֹי. כך למשל במקום לומר קאוּפְמַן או קראוס, אומרים: קויפמן, קרויס. וכך גם לגבי המילה "עץ". במבטא גרמני: באום. במבטא יידישאי: בוים.

ציטוט:

יש בירה - יש חברים במגילת אסתר, בתחילת פרק א', אנו קוראים: בַּיָּמִים הָהֵם, כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה... רבים טועים וחושבים ש"בירה" בלשון המקרא היא כמו "בירה" בימינו: לונדון, פריז וכו'. אבל זה לא בדיוק כך. בירה היא מילה שהגיעה אלינו מאכדית: birtu באכדית משמעה "מבצר" או "מצודה". והמשמעות הזאת היא גם המשמעות העיקרית בלשון העברית הקלאסית. למשל, במדרש איכה רבה מסופר על הקשיים של ממלכת בבל בכיבוש ירושלים: "כל בירה ובירה שהיתה בירושלים לא היתה ראויה להכבש פחות מארבעים יום" (כלומר, כדי לכבוש כל מבצר נדרשו ארבעים יום לפחות). לכן, המשמעות של "שושן הבירה" איננה אלא: "שושן המבצר". תראו למשל את הפסוק הבא, שעוסק באחד הרגעים הקריטיים ביותר: לאחר שהמן מצליח לשכנע את אחשוורוש במזימתו מספרת המגילה - "הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה; וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה". כלומר: במצודה ניתנה ההוראה, בעוד שמחוץ למצודה, בעיר, האנשים הצטערו. רק במאות האחרונות, עם התגבשות המושג "עיר בירה" בתרבות המערבית, הודבקה המשמעות הזאת למילה בירה.

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן

ציטוט:

ניר חכלילי יש בחור אחד מה קראים אותו ניר חכלילי. אני מכיר כמה בנות שחושבות שהוא גם נאה, חרף היותו נושק לגיל הפנסיה. אחת ממכרותיי אפילו ניסתה לשכנע אותי, שהשם שלו מרגיע אותה. כששאלתי אותה לפשר התופעה היא טענה שהצבע כחול מזכיר לה שמים וים. "ומה הקשר בין השם שלו לכחול?" הקשיתי. גימגומי התשובה שלה חיזקו את האגו שלי, שנמעך קצת עקב השיחה הזאת. ובכן גבירותיי. למילה חכלילי אין כל קשר עם הצבע הכחול. המילה הזאת מופיעה במקרא בהקשר של שתיית יין. בספר בראשית אומר יעקב על בנו יהודה: "חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן-שִׁנַּיִם מֵחָלָב". תכף נדבר על מה זה חכלילי, אבל אלא אם כן יהודה שותה נוזל לניקוי חלונות, כחול זה לא יכול להיות. הפרשנים המסורתיים רואים במילה חכלילי "אדום". אבל זה פירוש לפי ההקשר, ולא בגלל שהם באמת יודעים מה זה. במחקר המודרני מקובלת הדעה שאת שאת הפסוק למעלה יש לפרש "עיניו כהות מרוב יין". למסקנה הזאת הגיעו על סמך השורש הערבי חכ"ל, שמשמעותו בין היתר "להיות עמום", ואף "להיות מבולבל". ולכן, לא כחול ולא בטיח. ניר חכלילי הוא לא יותר מאשר ניר המבולבל.

ציטוט:

כל פעם שמדברים על ביטויים ארמיים שנכנסו לעברית, תמיד יהיה איזה אחד בחבורה שיזכיר את הביטוי "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא" וייראה ממש מרוצה מעצמו. אבל יש עוד הרבה ביטויים, והנה כמה: מַרְעִין בִּישִׁין - "מחלות רעות". "מרע" זה מחלה, כמו בביטוי שכיב מרע, שמשמעותו "שוכב חולה" (כלומר, גוסס). "ביש" זה רע, כמו מזל ביש (מזל רע). השורש של ביש זה בא"ש, והוא מקביל לבא"ס בערבית (כן כן, השורש של באסה). לְכֹל מַאן דְּבָעֵי - "לכל מי שמבקש". זה מדהים כמה שאנשים משבשים את ההגייה של הביטוי הזה. שמעתי כבר איזה 20 ורסיות שונות. אז שימו לב: את שתי המלים האחרונות הוגים man deva'ey. רחמנא ליצלן! - "הרחמן יציל אותנו!" רחמנא = הרחמן (אל"ף סופית בארמית משמשת כמו ה"א הידיעה אצלנו). ליצלן = יצילנו; בניב הזה של הארמית, צורת העתיד של הנסתר מתחילות בדרך כלל בלמ"ד. אָרְחֵי פָּרְחֵי = "אורחים פורחים". כלומר, אורחים לרגע, אורחים שעוזבים מייד. הביטוי קיבל עם הזמן משמעות שלילית. אגב, כמו בפוסט הראשון שלי, בוקי סרוקי, גם כאן אנשים נוהגים לבטא את צמד המלים בתנועת i סופית, בעוד שההגיה הנכונה היא arkhey parkhey.

ציטוט:

רעידת אדמה המונח "רעידת אדמה" הוא מונח חדש יחסית. במאות הראשונות לספירה קראו לרעידת אדמה בעברית "זוֹעָה" (מתחרז עם שואה), וברבים: זוֹעוֹת. המקור הוא כמובן השורש זו"ע, שמשמעו לזוז. המילה לא נמצאת בתנ"ך, אבל היא נמצאת הרבה בספרות חז"ל. יש מדרש שמספר מהו המקור לרעידות האדמה: כשאלוהים רואה באיזה צער שרוי עם ישראל, הוא בוכה, והדמעות שלו נופלות לים, והן שגורמות את רעידת האדמה. אבל להבדיל מהתנ"ך, המשנה והתלמוד הועברו מדור לדור בדרך כלל ללא סימני ניקוד. ובגלל שהמילה "זוֹעה" נכתבת כמו המילה "זוָעָה", היו כאלו שקראו בטעות זוָעָה. הקריאה המשובשת הזאת נפוצה עד היום בקרב יוצאי אשכנז, ואפילו נכנסה למילון אבן שושן (אברהם אבן שושן היה כידוע אשכנזי): מי שיחפש שם לא ימצא את המילה זוֹעָה, ומאידך ימצא שזוָעָה זה גם רעידת אדמה...

ציטוט:

על אגדות אורבניות, פאנצ'רים ובאגים בלי שנשים לב, מסתובבות אצלנו כמה "אגדות" בנוגע למלים. כמו שהחודש השני נקרא גם "מר חשון" כי אין בו חגים, ולכן הוא מר. או כמו שהאקדמיה אישרה את "שח-רחוק" במקום "טלפון". ועוד שטויות מהסוג הזה. אחת ה"אגדות" הן, שלפאנצ'ר בגלגל קוראים בעברית תֶּקֶר (teker). זה לא יכול להיות נכון, משום שלמילה "תקר" אין שום קשר לגלגל, או לחור, או אפילו למשהו דומה להם. למעשה, המילה העברית לפאנצ'ר היא נֶקֶר (neker). השורש נק"ר בעברית משמעותו לנקב, לעשות חורים. כמו שלנקר עיניים זה לנקב את העיניים, וכמו שנקרה (מ"ראש הנקרה") זה חור בסלע. לעומת זאת, ישמח אתכם לדעת שהאקדמיה חידשה, לפני כשש עשרה שנה, מילה עברית ל- bug במחשב. והמילה הזו היא "תֶּקֶר". מעין זכר של "תקרית". כשלעצמי אני חושב שהמילה הזאת ניטרלית מדי, ולא מעבירה את הרגשות המעניינים שפוקדים אותך כשאתה חווה "תקר". אף מקנן בי החשד שמא מי שהמציא אותה לא ראה מחשב מימיו. אבל זה מה יש. אז לסיכום, פאנצ'ר = נֶקֶר, באג = תֶּקֶר; ובתקווה שלא נזדקק.

ציטוט:

עזאזל בפוסט הקודם היה לנו מין, בפוסט הזה קללות... הפוסט הבא יהיה יותר מהוגן, אני מבטיח. מה עומד מאחורי הביטוי "תלך לעזאזל"? הסיפור הוא כזה. כשבית המקדש היה קיים, היו לכהנים כל מיני טקסים משונים שהם היו צריכים לעשות. המילה "לעזאזל" קשורה לאחר הטקסים הללו, שבוצע ביום כיפור. ביום כיפור היה הכהן לוקח שני תיישים (לתיש קוראים בתנ"ך שָׂעִיר). ואז הוא היה מגריל: השעיר הראשון היה הולך לה' והשעיר השני היה הולך "לעזאזל". את התיש שהיה הולך לה' היו מקריבים על גבי המזבח; את התיש שהיה הולך לעזאזל היו שולחים למדבר כדי שימות שם. התיש הזה נתפס כמי שמקבל על עצמו את החטאים של עם ישראל. דומה מאוד לקונצפט של תרנגול כפרות, רק עם תיש. מכאן גם הביטוי "שעיר לעזאזל" למי שמקבל עליו את החטאים של אחרים ומקבל את עונשם. אגב, בשלבים מאוחרים יותר (ימי בית שני) לא היו מסתפקים בשילוחו למדבר, אלא היו "עוזרים" לו ליפול מאיזה צוק מדברי כדי לוודא הריגה (או כמו שכתוב במשנה: "דחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים"). עד כאן הכול ברור. מה שפחות ברור, זה מה המשמעות המילולית של המילה "עזאזל". יש שתי גישות עיקריות. גישה אחת טוענת שמדובר בשם של המקום המדברי שאליו היו משלחים את התיש. הגישה הזאת היא הגישה המסורתית, וממנה צמח הביטוי "ללכת לעזאזל". אבל יש גישה שנייה, מבוססת יותר לדעתי, ולפיה מדובר בשם של אל רע, שעומד במקביל לה', שהוא האל הטוב. אולי יש כאן שריד לתקופה קדומה, שבה המונותאיזם היהודי עדיין לא היה מגובש לגמרי.

ציטוט:

והיום פוסט קצת ארוך על מילה שלא זכתה לצאת לאוויר העולם. כידוע, אנשים מתקשרים מדי פעם לאקדמיה ללשון העברית, ומבקשים שהיא תמציא מלים עבריות למלים לועזיות. במקרים כאלו, יש תהליך דו שלבי: 1. השלב הראשון: הבקשות מהציבור מועברות לגוף שנקרא "המזכירות המדעית", שם יושבים מומחי לשון, שתפקידם להציע הצעות למילם הרלוונטיות. בסופו של דבר, מתקבלת הצעה (לפעמים יותר מאחת), ואותה מעבירים לשלב הבא. 2. השלב השני: אחת לכמה חודשים, מתכנסים חברי האקדמיה ללשון העברית (בדרך כלל מגיעים כעשרים איש) בירושלים, בבית האקדמיה ללשון העברית, באולם שנקרא "אולם המליאה". זה אולם שקירותיו מכוסים בארונות ספרים, באמצע יש שולחן עץ גדול בצורת האות חי"ת, וסביבו יושבים חברי האקדמיה. בישיבות הללו עוברים על כל המילם שהציעה המזכירות המדעית, ודנים בהן בקצרה. בסוף הדיון עורכים הצבעה, ואם יש רוב, המילה מתקבלת. ובכן. לפני מספר שנים התקבלה בקשה מהציבור לחדש מילה עברית למונח junk food. המזכירות המדעית הציעה את המילה זְלוֹלֶת. זאת הצעה לא רעה בכלל: יש בה גם "זלילה", גם "זול", ומי שרוצה, מוצא בה גם הד למילה "פסולת" (אותו המשקל, והסיומת -ולת). ההצעה הנ"ל של המזכירות המדעית הועברה למליאת האקדמיה. במהלך הדיון הועלו שתי התנגדויות: א. זלילה משמעה לאכול הרבה, לאו דווקא לאכול דברים רעים. ב. האקדמיה לא צריכה בכלל להמציא מילה עברית למונח הזה, בעיקר משום שאין לו תוכן מוגדר. בסוף התקיימה הצבעה, ו"זלולת" נדחתה ברוב של 10 נגד 8. וכך אבדה לה מילה, שלדעתי היה יכול להיות לה עתיד גדול. טוב, אולי לא גדול, אבל היה יכול להיות לה עתיד כלשהו.

ציטוט:

רטוב עד לשד עצמותיו זה באמת ביטוי תמוה לכאורה, איך אפשר להיות רטובים עד לשדיים? מילא בנות, אבל בנים גם? וגם בבלוגוספירה כבר היה מי שתמה על זה. ובכן. לְשַד היא מילה בפני עצמה (לא ל+שד), שמשמעה העסיס, המיץ, שבתוך משהו. "לשד עצמות" הוא מוח העצם, החומר השומני שבתוך העצם. ולכן, "רטוב עד לשד עצמותיי" משמעותו שהרטיבות הגיעה עד ללשד העצמות. מכאן גם נגזרת המילה לְשַדִּי (leshadi) שמשמעותו "עסיסי". אם קראתם פוסט עסיסי ונחמד - לא בבלוג הזה כמובן - תוכלו תמיד לכתוב בתגובה: יו, איזה פוסט לשדי! (אבל אני לא אחראי לתוצאת של מעשה שכזה.)

ציטוט:

OK - מאיפה הגיע הביטוי? ראשי התיבות האלו הגיעו אלינו, כידוע, מאמריקה. התיעוד הראשון של השימוש בהן לציון "הכל בסדר" הוא משנת 1840. יש כל מיני השערות לגבי מקורן. אחת ההשערות היא, שעובד שירות הרכבות האמריקאי בשם Obediah Kelly היה חותם את שמו בראשי תיבות על המסמכים שאותם בדק. אבל ההשערה שהתקבלה במחקר בסופו של דבר (וגם נכנסה למילון אוקספורד) היא זו: בסביבות שנת 1830 סחף את אמריקה גל קצר אבל נרחב של כתיבת מילים באופן שהן נשמעות, במקום בכתיב המסורתי שלהן. בהתאם לטרנד ההוא, נכתב הביטוי "הכל בסדר" באופן הבא: oll korrekt. ובראשי תיבות: OK. הגל עצמו חלף, אבל ראשי התיבות לא.

ציטוט:

תּוּפִין משמעות: מאפה מתוק שנאפה בתנור. וופלות (בעברית: אפיפיות) ורקיקים (בעברית: ביסקוויטים) הם סוגים של תופינים. מקור: המילה הגיעה אלינו מאכדית (tupinna) דרך הארמית.

ציטוט:

בַּעֲגָלָא בתפילת הקדיש, זו שאומרים (בין היתר) על מי שנפטר, יש קטע: "בעגלא ובזמן קריב". תמיד תהיתי מה פתאום מוזכרת עגלה בתפילת קדיש. ובכן, המילה "בעגלא" משמעותה בארמית "במהירות". אז במסגרת היום המזוויע הזה, כאשר אנו סופרים את מתינו בפעם המי יודע כמה, הנה תרגום החלק הראשון של תפילת הקדיש: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּש שְׁמֵהּ רַבָּא בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם אשר ברא כרצונו; וימליך מלכותו, בחייכם ובימיכם, ובחיים של כל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב. ואמרו אמן.

ציטוט:

Armageddon לפני שנים רבות, כשעוד הייתי צעיר, היה סרט בשם זה עם ברוס ויליס. אמנם זאת מילה אנגלית, אבל למעשה מדובר במילים העבריות: הר מגידו. הר מגידו הוא המקום, שעל פי הברית החדשה (חזון יוחנן, 16:16) תתרחש בו המלחמה האחרונה, מלחמת גוג ומגוג, מלחמת הטובים ברשעים. לכן באנגלית ארמגדון הוא כינוי למעין מלחמת אחרית הימים. אגב, חזון יוחנן הוא ספר מרתק, דומה קצת לספרים של טולקין. מומלץ. אציין שהכתיב האנגלי ה"משובש" משקף היטב את ההגייה העברית של המאה הראשונה לספירה; אולי ארחיב על זה פעם.

ציטוט:

טִמְיוֹן משמעות: טמיון היא מילה מלשון חז"ל, שאולה מיוונית, שמשמעה אוצר. בהשאלה, מדובר בבית האוצרות (מעין כספת) של השליט. כאשר אומרים "הכסף ירד לטמיון" הכוונה שהכסף הלך לבית האוצרות של השליט (כמו מס הכנסה בימינו), ואין סיכוי לראות אותו בחזרה. דוגמה בבלוגוספרית: כל השעות שהשקעתי בפוסט הזה ירדו לטמיון, כשהוא נמחק לפני שהספקתי לשמור אותו.

ציטוט:

תַּמְחוּי כן כן, כולנו יודעים מה זה בית תמחוי (לא מידע אישי, אני מקווה); אבל מה זה תמחוי? ובכן: תמחוי זה קערה גדולה של אוכל. מהקערה הזו היו מחלקים לעניים אוכל בימי המשנה. מכאן גם "בית תמחוי" שבימינו. אגב, לא ברור מה המקור של המילה. יש הגוזרים אותה מן השורש מח"י במשקל תקטול, כמו "תגמול" מהשורש גמ"ל. במקרה זה מח"י בא במשמעות של ניגב (את הקערה, דהיינו אכל את כל האוכל שבה).

ציטוט:

בִּכּוּרָה בְּטֶרֶם קַיִץ משמעות: משהו מעולה, שכולם רודפים אחריו ורוצים להשיג אותו. הגייה: bikura beterem kayits הסבר: "ביכורה" היא פרי שהקדים להבשיל. "ביכורה בטרם קיץ" - פרי שלא רק הקדים להבשיל, אלא הבשיל עוד לפני הקיץ (שהיא עונת ההבשלה בדרך כלל). ולכן מדובר במשהו יופי-טופי, שכולם רוצים אותו. מדובר בביטוי מהתנ"ך (ישעיה כח, ד): כְּבִכּוּרָהּ בְּטֶרֶם קַיִץ, אֲשֶׁר יִרְאֶה הָראֶה אוֹתָהּ, בְּעוֹדָהּ בְּכַפּוֹ יִבְלָעֶנָּה. דוגמה: יש כאן איזה בלוג עם כמות כניסות בלתי הגיונית. מה זה, ביכורה בטרם קיץ?

ציטוט:

תַּחְפִּיף משמעות: זוהי המילה העברית התקנית למילה הלועזית שמפו. הגייה:taHpif הערה: המילה חדשה לגמרי. התקבלה באקדמיה ללשון העברית בחודש שעבר. ניתן לראות אותה באתר של האקדמיה ללשון העברית, בחלק של מילוני המונחים: http://hebrew-terms.huji.ac.il/milonimsearch1.asp (יש לבחור רשימת מילים בשימוש כללי, תשס"ד).

ציטוט:

(אבשלום) קור להבדיל מהדעה הרווחת, שם המשפחה של ד"ר אבשלום קור אינו קשור לטמפרטורה. "קור" הוא חלק מעץ הדקל, וביתר פירוט: הבסיס של ענף עץ הדקל. מדובר בחלק רך, שנאכל כירק. (למיטב ידיעתי מדובר במה שמכנים היום "לבבות דקלים", אבל אני לא 100% בטוח.)

ציטוט:

בְּשוֹפִי הגייה: beshofi (מתחרז עם יופי). משמעות: בנחת, בסבבה. דוגמה: ישבתי לי בשופי וקראתי את הבלוג מתחילתו ועד סופו. אטימולוגיה: שם העצם שופי משמעותו "תקינות", "נורמליות". קשור לשורש שפ"י (ממנו: שפיות). מופיע לראשונה בלשון המשנה (מסכת נידה, פרק ד, משנה ו), ויש לו מקבילות בשפות שמיות נוספות.

ציטוט:

אור נכון, "אור" זה בדרך כלל light. אבל יש עוד משמעות, לא קשורה, והיא: "עֶרֶב". את המשמעות הזאת קיבלנו מארמית, שם המילה לערב היא (בין היתר) "אורתא". במשמעות הזאת מופיעה המילה "אור" בביטוי "אור ליום": אור ליום = הערב של יום אבל שימו לב: יום שני בערב = אור ליום שלישי (כי ביהדות היום מתחיל ערב קודם; "ערב שבת" זה לא יום שבת בערב אלא יום שישי בערב.)

ציטוט:

בוקי סריקי משמעות: דברי הבל, שטויות. דוגמה: קראתי עכשיו בלוג כזה מטופש, הכל שם בוקי סריקי. הגייה: ההגייה הנכונה היא: bukey srikey (ולא כמו שהוגים בטעות, buki sruki) משמעות מילולית: הביטוי לקוח מהארמית של התלמוד הבבלי (מסכת עבודה זרה, דף לז, עמוד א), ומשמעותו "בקבוקים ריקים". בוקי = בקבוקים; סריקי = ריקים (סרק משמעותו "ריק" בארמית, כמו כדור סרק = כדור ריק).

שפות ובלשנות חִידוֹת הִגָּיוֹן