זה קטע מתוך פרק ראשון מתוך סיפור/ספר שאני כותבת... רק רציתי לשים פה ולקבל עליו חוות דעת ולדעת מה דעתכם...אני מאוד אעריך תגובות בונות שיעזרו לי להשתפר :]

המלצר בעל עיני השוקולד וזיגוג הוניל.

"עוד אחד, בדיוק כמו הקודם," היא ציוותה על המלצר שעמד ממולה, מסמנת בראשה בתנועה כמעט בלתי מורגשת אל עבר כוסית משקה ריקה שנחה לה בודדה על השולחן. המלצר הנהן בראשו ופנה לעזוב. ראשה נזרק קדימה אל עבר השולחן בערבוביה של שיערות וצבעים. מזווית עיניה היא ראתה הבזק של לבן. "אתה יודע מה?" ראשה התרומם באחת, שיערותיה מסתירות לה חלקית את המלצר שפסק מלכתו.
הוא הנהן בראשו לעברה בשאלה. היא נותרה שקטה.
"כן, גברתי?" קולו שאל אותה בנימוס מזויף.
ידה הזיזה שיערות אחדות מעיניה, מגלה לה את המלצר שעמד במרחק מטרים אחדים, שרירי גבו מתוחים.
"שיניתי את דעתי, לא בא לי עוד אחד כזה." היא הניעה בראשה בתנועות נמרצות. למרות סף האלכוהול שהלך ועלה בדמה, קולה נותר יציב וחזק כתמיד. המלצר מצמץ בעינו ושאל,
"כן? מה תרצי?" הפעם הוא מצמץ בעינו השנייה.
"אמ," היא קמטה את אפה לשניה, "נראה לי שאני אקח..." שיערה ורודה עפה לעיניה. ידה מיהרה להסיר את השערה הסוררת.
"כן?" הוא הביט בה בציפייה. הפעם הוא מצמץ בשתי עיניו יחדיו. מן מצמוץ מהיר וחסר סבלנות שכזה. היא שכחה איך קוראים לפעולה הזו, היא ידעה שהיא יודעת את זה. אוף, המילה עמדה לה על קצה הלשון!
טאק? טוק? טקטיק?
לא, לא ולא! איך היא שכחה את זה? איך?
טיקטק? טיקטיק?
לא!
מילה מעצבנת! אני יודעת אותך! אני פשוט יודעת שאני יודעת!
"אהא!" היא קפצה ממקומה, ידה סוטרת למצחה, כאם אומרת 'איזו מטומטמת אני, איך לא חשבתי על זה?'
למען האמת זה בדיוק מה שהיא חשבה. המלצר רק המשיך להביט בה בחוסר סבלנות ולמצמץ מדי פעם. מצמוץ בימין. אחד בשמאל. ואז מצמוץ בשניהן יחדיו. משום מה היה למצמוץ שלו סדר וקצב קבוע.
"טיק, טיק!" קראה בקול נרגש, מצמצה במהירות וצנחה בחזרה לכיסאה.
המלצר הביט בה רגעית בבלבול, גבותיו קופצות כלפי מעלה. ואז קמט הבלבול שבמצחו נמחק כלא היה וכל שנותרו היו גבותיו שצנחו מטה בהחלטה נחושה. כזאת שאומרת שהיא משוגעת על כל הראש.
לא שהיה לה אכפת.
"אני חושש שכרגע אין לנו 'טיק'," הוא אמר בזהירות, הוגה כל הברה ומילה באיטיות כאם הוא מדבר לילד בן חמש בעל פיגור שכלי ולא לבחורה בוגרת שבסך הכל רוצה לשתות עד קהות חושים.
היא הביטה בו לשניה במבט ריק, לא תופסת את מילותיו. לאחר שמה שהוא אמר נרשם במוחה, עיניה נפתחו לרגע ואז חזרו לגודלם הרגיל, מבטה היה משועשע.
היא חייכה אליו ואמרה בקול משועשע, "לא, לא, אני בהחלט לא רוצה, אמ... 'טיק'," היה לה את החן להסמיק במקצת, מרגישה את החום נאסף בלחייה.
"אז מה את כן רוצה?" הוא החזיר את חיוכה בחיוך מטריד משלו. המסכה של הנימוס המלאכותי ירדה לה, המחשבה צצה במוחה המעורפל, בין כל העיסה שהאלכוהול הפך את מוחה להיות, טוב.
"מה אני רוצה," הדהדה את מילותיו, חיוך גדול מתפרש על שפתיה, "מה אני רוצה? אוהו, מה לעזאזל אני רוצה?" היא הביטה בו, החיוך המטופש עדיין פרוש על שפתיה. היא הניחה את ידה על סנטרה והזיזה את האצבעות בתנועת חשיבה מוגזמת, מחקה את כל הפרופסורים והאנשים החשובים והמגוחכים שעשו ככה תמיד בסרטים. משום מה, היא תמיד רצתה לנסות את זה. לא שזה כל כך קשה, כל שצריך זה רק יד עם כמה אצבעות, אפילו לא צריך את כל החמש... פשוט לא יצא. זאת נראתה ההזדמנות המושלמת לעשות את זה.

לפתע בא לה למתוח את הגבולות של המלצר המסכן שנקרה בדרכה, לראות עד כמה רחוק היא תגיע בלהרגיז אותו. עד כמה החוט גמיש, עד כמה היא יכולה למתוח אותו. היא רצתה לשחק איתו, להשתעשע קצת.


היא הרימה את עיניה אל עבר אלו שלו. הוא החזיר לה מבט מלא ציפייה, פניו מראות סימנים ראשונים של התבקעות ועצבנות. היא הביטה בו כמו שטורף מביט בטרפו. היא הייתה החתול הערמומי והוא היה העכבר הקטן והמסכן שהיה בחיקו את חוסר המזל להיקלע לרשתו של החתול הגדול והמרושע.
בהיסח דעת ובטירוף של הרגע, היא העבירה את לשונה על שפתיה ברעב.
"כן? מה את רוצה?" עיניה התבהרו לשמע שאלתו. היא הביטה בעיניים חומות ופשוטות שהביטו בה בעצבנות נראית לעין.


היא הצליחה במשימתה לא רע עד כה, אך לשם שינוי, כל שיכלה לשים לב אליו היה החום המוזר של עיניו. חום שהזכיר לה עוגת שוקולד חמה עם זיגוג של וניל, מן ערבוב מוזר של חום וצהוב ולבן, שמשום מה הפנט אותה.
היא קמה מכיסא המתכת בחופזה, מותירה אותו לבדו להתנודד באי יציבות. היא שמעה את ה'בום' העמום שנלווה להתרוממותה, המסמל שהכיסא נפל לו, וכל אותה העת היא המשיכה להביט בעיני השוקולד המוזרות ששבו אותה.
"אותך," קראה בקול שקט והחלטי.


רגליה החלו לנוע לפתע. היא חשה כאם מישהו אחר שולט ברגליה, לא היא עצמה. כמו מריונטה הנשלטת בידי החוטים הנשלטים בידי אדון הבובות. היא לא ידעה מי היה אדון הבובות שלה ומי גרם לרגליה להתחיל לנוע, אך היא ידעה שהם נעות.
היא ראתה את דמותו של המלצר גדלה מול עיניה, שדה ראייתה על גופו קטן בכל צעד של רגליה. כמו במצלמה החותכת את התמונה הגדולה, מראה בכל פעם חלק אחר של הסביבה, כל פעם בגודל שונה כאשר היא במרחק שונה.


בלי שהיא ידעה מה קרה, היא הרגישה את ידיה נעות כאם מעצמן. בשניה הבאה עור מלא זיפים לא קוצניים, אך לא רכים גם כן, פגש את כפות ידיה.
בהתחלה המגע העביר קור לכפות ידיה, שולח לה צמרמורות קפואות ומעמיד את השערות הבהירות שעל ידיה. אך שניה לאחר מכן גופה חלק את חום גופו שלו ולהט נעים וחמים התפשט בידיה, מגיע אט אט לכתפיה, משם לצווארה ולבסוף לפניה, אשר האדימו עוד יותר. האם היה זה מחום גופם המשולב, הסיטואציה המוזרה שבה הייתה שרויה או ההרגשה הזרה והמפחידה של אי שליטה על גופה, זאת לא ידעה.
אולי אף היה זה האלכוהול שזרם במהירות בדמה, שולח לה גלים של חום שהתפשטו בגופה כסם במהלך חצי השעה האחרונה.


היא החליטה שזה חייב להיות האלכוהול שרץ בדמה, אותו האחד שהפך את מוחה לעיסה דביקה ובלתי מפוענחת, זה ששלח לה גלים של חום בלתי מוסבר וגרם לענני הערפל שאפפו את מוחה וכיסו את עיניה. היא החליטה, יותר נכון קבעה, שזה פשוט חייב להיות האלכוהול שגרם לה לעשות מה שהיא עשתה, פשוט חייב.


זה חייב היה להיות האלכוהול, ולא איזו תשוקה מטורפת, מטרידנית ובלתי מוסברת למלצרים בעלי עיניי שוקולד וזיגוג וניל, שגרם לה לעשות את המעשה המטורף והלא מוסבר של לנשק את שפתיו של אותו המלצר בעל עיניי השוקולד וזיגוג הוניל.

למה את מגדילה את הטקטס? ולמה הקטע נראה חסר סוף? לא יותר נוח כך?:

המלצר בעל עיני השוקולד וזיגוג הוניל.

"עוד אחד, בדיוק כמו הקודם," היא ציוותה על המלצר שעמד ממולה, מסמנת בראשה בתנועה כמעט בלתי מורגשת אל עבר כוסית משקה ריקה שנחה לה בודדה על השולחן. המלצר הנהן בראשו ופנה לעזוב. ראשה נזרק קדימה אל עבר השולחן בערבוביה של שיערות וצבעים. מזווית עיניה היא ראתה הבזק של לבן.

"אתה יודע מה?" ראשה התרומם באחת, שיערותיה מסתירות לה חלקית את המלצר שפסק מלכתו.
הוא הנהן בראשו לעברה בשאלה. היא נותרה שקטה.
"כן, גברתי?" קולו שאל אותה בנימוס מזויף.
ידה הזיזה שיערות אחדות מעיניה, מגלה לה את המלצר שעמד במרחק מטרים אחדים, שרירי גבו מתוחים.
"שיניתי את דעתי, לא בא לי עוד אחד כזה." היא הניעה בראשה בתנועות נמרצות. למרות סף האלכוהול שהלך ועלה בדמה, קולה נותר יציב וחזק כתמיד. המלצר מצמץ בעינו ושאל,
"כן? מה תרצי?" הפעם הוא מצמץ בעינו השנייה.
"אמ," היא קמטה את אפה לשניה, "נראה לי שאני אקח..." שיערה ורודה עפה לעיניה. ידה מיהרה להסיר את השערה הסוררת.
"כן?" הוא הביט בה בציפייה. הפעם הוא מצמץ בשתי עיניו יחדיו. מן מצמוץ מהיר וחסר סבלנות שכזה. היא שכחה איך קוראים לפעולה הזו, היא ידעה שהיא יודעת את זה. אוף, המילה עמדה לה על קצה הלשון!

טאק? טוק? טקטיק?
לא, לא ולא! איך היא שכחה את זה? איך?
טיקטק? טיקטיק?
לא!
מילה מעצבנת! אני יודעת אותך! אני פשוט יודעת שאני יודעת!

"אהא!" היא קפצה ממקומה, ידה סוטרת למצחה, כאם אומרת 'איזו מטומטמת אני, איך לא חשבתי על זה?'
למען האמת זה בדיוק מה שהיא חשבה.
המלצר רק המשיך להביט בה בחוסר סבלנות ולמצמץ מדי פעם. מצמוץ בימין. אחד בשמאל. ואז מצמוץ בשתיהן (המקור: שניהן) יחדיו. משום מה היה למצמוץ שלו סדר וקצב קבוע.
"טיק, טיק!" קראה בקול נרגש, מצמצה במהירות וצנחה בחזרה לכיסאה.
המלצר הביט בה רגעית בבלבול, גבותיו קופצות כלפי מעלה. ואז קמט הבלבול שבמצחו נמחק כלא היה וכל שנותרו היו גבותיו שצנחו מטה בהחלטה נחושה. כזאת שאומרת שהיא משוגעת על כל הראש. ולא שהיה לה אכפת.

"אני חושש שכרגע אין לנו 'טיק'," הוא אמר בזהירות, הוגה כל הברה ומילה באיטיות כאם הוא מדבר לילד בן חמש בעל פיגור שכלי ולא לבחורה בוגרת שבסך הכל רוצה לשתות עד קהות חושים.
היא הביטה בו לשניה במבט ריק, לא תופסת את מילותיו. לאחר שמה שהוא אמר נרשם במוחה, עיניה נפתחו לרגע ואז חזרו לגודלם הרגיל, מבטה היה משועשע.
היא חייכה אליו ואמרה בקול משועשע, "לא, לא, אני בהחלט לא רוצה, אמ... 'טיק'," היה לה את החן להסמיק במקצת, מרגישה את החום נאסף בלחייה.
"אז מה את כן רוצה?" הוא החזיר את חיוכה בחיוך מטריד משלו. המסכה של הנימוס המלאכותי ירדה לה, המחשבה צצה במוחה המעורפל, בין כל העיסה שהאלכוהול הפך את מוחה להיות, טוב.
"מה אני רוצה," הדהדה את מילותיו, חיוך גדול מתפרש על שפתיה, "מה אני רוצה? אוהו, מה לעזאזל אני רוצה?" היא הביטה בו, החיוך המטופש עדיין פרוש על שפתיה. היא הניחה את ידה על סנטרה והזיזה את האצבעות בתנועת חשיבה מוגזמת, מחקה את כל הפרופסורים והאנשים החשובים והמגוחכים שעשו ככה תמיד בסרטים. משום מה, היא תמיד רצתה לנסות את זה. לא שזה כל כך קשה, כל שצריך זה רק יד עם כמה אצבעות, אפילו לא צריך את כל החמש... פשוט לא יצא. זאת נראתה ההזדמנות המושלמת לעשות את זה.

לפתע בא לה למתוח את הגבולות של המלצר המסכן שנקרה בדרכה, לראות עד כמה רחוק היא תגיע בלהרגיז אותו. עד כמה החוט גמיש, עד כמה היא יכולה למתוח אותו. היא רצתה לשחק איתו, להשתעשע קצת.


היא הרימה את עיניה אל עבר אלו שלו. הוא החזיר לה מבט מלא ציפייה, פניו מראות סימנים ראשונים של התבקעות ועצבנות. היא הביטה בו כמו שטורף מביט בטרפו. היא הייתה החתול הערמומי והוא היה העכבר הקטן והמסכן שהיה בחיקו את חוסר המזל להיקלע לרשתו של החתול הגדול והמרושע.
בהיסח דעת ובטירוף של הרגע, היא העבירה את לשונה על שפתיה ברעב.
"כן? מה את רוצה?" עיניה התבהרו לשמע שאלתו. היא הביטה בעיניים חומות ופשוטות שהביטו בה בעצבנות נראית לעין.


היא הצליחה במשימתה לא רע עד כה, אך לשם שינוי, כל שיכלה לשים לב אליו היה החום המוזר של עיניו. חום שהזכיר לה עוגת שוקולד חמה עם זיגוג של וניל, מן ערבוב מוזר של חום וצהוב ולבן, שמשום מה הפנט אותה.
היא קמה מכיסא המתכת בחופזה, מותירה אותו לבדו להתנודד באי יציבות. היא שמעה את ה'בום' העמום שנלווה להתרוממותה, המסמל שהכיסא נפל לו, וכל אותה העת היא המשיכה להביט בעיני השוקולד המוזרות ששבו אותה.
"אותך," קראה בקול שקט והחלטי.


רגליה החלו לנוע לפתע. היא חשה כאם מישהו אחר שולט ברגליה, לא היא עצמה. כמו מריונטה הנשלטת בידי החוטים הנשלטים בידי אדון הבובות. היא לא ידעה מי היה אדון הבובות שלה ומי גרם לרגליה להתחיל לנוע, אך היא ידעה שהם נעות.
היא ראתה את דמותו של המלצר גדלה מול עיניה, שדה ראייתה על גופו קטן בכל צעד של רגליה. כמו במצלמה החותכת את התמונה הגדולה, מראה בכל פעם חלק אחר של הסביבה, כל פעם בגודל שונה כאשר היא במרחק שונה.


בלי שהיא ידעה מה קרה, היא הרגישה את ידיה נעות כאם מעצמן. בשניה הבאה עור מלא זיפים לא קוצניים, אך לא רכים גם כן, פגש את כפות ידיה.
בהתחלה המגע העביר קור לכפות ידיה, שולח לה צמרמורות קפואות ומעמיד את השערות הבהירות שעל ידיה. אך שניה לאחר מכן גופה חלק את חום גופו שלו ולהט נעים וחמים התפשט בידיה, מגיע אט אט לכתפיה, משם לצווארה ולבסוף לפניה, אשר האדימו עוד יותר. האם היה זה מחום גופם המשולב, הסיטואציה המוזרה שבה הייתה שרויה או ההרגשה הזרה והמפחידה של אי שליטה על גופה, זאת לא ידעה.
אולי אף היה זה האלכוהול שזרם במהירות בדמה, שולח לה גלים של חום שהתפשטו בגופה כסם במהלך חצי השעה האחרונה.


היא החליטה שזה חייב להיות האלכוהול שרץ בדמה, אותו האחד שהפך את מוחה לעיסה דביקה ובלתי מפוענחת, זה ששלח לה גלים של חום בלתי מוסבר וגרם לענני הערפל שאפפו את מוחה וכיסו את עיניה. היא החליטה, יותר נכון קבעה, שזה פשוט חייב להיות האלכוהול שגרם לה לעשות מה שהיא עשתה, פשוט חייב.


זה חייב היה להיות האלכוהול, ולא איזו תשוקה מטורפת, מטרידנית ובלתי מוסברת למלצרים בעלי עיניי שוקולד וזיגוג וניל, שגרם לה לעשות את המעשה המטורף והלא מוסבר של לנשק את שפתיו של אותו המלצר בעל עיניי השוקולד וזיגוג הוניל.
ודעתי על הפרק, בעיני הוא מלאה במקצת. לא התחברתי. אבל לא להיעלב, כן?

לעיתים, אנשים משתנים.

הסיטואציה והרעיון הם מאוד נחמדים- אישה שיכורה מעצבנת ומאז מתמזמזת עם מלצר מסכן שבאמת לא רצה להיקלע לסיטואציה הזאת.
אולם הקטע מרגיש איטי מדי, יותר מדי מטאפורות ותיאורים. יש להם כמובן ערך חשוב ביצירה אך כמות גדולה מדי מהם מעמיסה על הקורא ונותנת הרגשה לא נעימה.
אני חושב שכל מה שאת צריכה זה קצת עבודת עריכה והקטע הזה יהיה הרבה יותר טוב

אהבתי את כל הפירוט והניתוחים של הפרטים הקטנים. בעיני זה היה זורם, ודי תפס אותי. ריתק אותי.
נכון שזה ניראה כאילו זה בהילוך איטי, אבל כל הרעיון הוא להראות מה שקורה בתוך ראשה של אותה נערה, ולא רק הסיטואציה החיצונית.
המשפט האחרון באמת קצת בעייתי והוא קצת כבד / חוזר על עצמו. אין לי רעיון כרגע איך אפשר לכתוב את זה אחרת.

אני אשמח אם תפרסמי פרקים נוספים.

gvip
玛丽尔
כל מקרה הוא נס אלוהי
אני לא מבולגנת, אני פשוט חושבת שכאוס זה הסדר של היקום...