במחזה 'האבירים' מצייר אריסטופאנס את התפוררויות המוחלטות: כפי שמעריצים את גללי הדלאי למה, כך מעריץ האספסוף את פסולת החברה. הראשון שמגיע הוא הטוב ביותר, או זה שרואה את עצמו בהערצה כמוהם, מצב שבשיא השפל שלו מקביל להחלטתה של דמוקרטיה למכור את הכבוד האימפריאלי במכירה פומבית[1].

מכל התופעות שמזמנת היהדות גרסת ישראל 2008, התופעה הנלעגת ביותר היא אותם אפיקורסים לתיאבון, דתיים למחצה, מודים-במקצת, דתילונים, המכונים "מסורתיים" בסקרים ובעיתונות ואני אוהב לקרוא להם "דתים בחבר'ה" או "חילונים-כנגד-רצונם". כולנו מכירים את הטיפוס - הם מנשקים מזוזה (והמהדרין שמים תוך כדי כך יד על הראש, מה שהופך את הטקס כולו לריקוד מושחת מגוחך במיוחד) לפני היציאה לבילוי ביום שישי; הם שומרים כשרות אבל לא מחפשים תעודה; הם החבר'ה שבצבא היו מנצלים את ספירת העומר כדי לגדל זקן לראשונה בימיהם; בית הכנסת שאליו הם לא הולכים הוא אורתודוכסי.


מי שמבקר בימים הנוראים בבית כנסת אורתודוכסי - חוויה שכל חילוני-מדעת חייב לעצמו כדי להבין הבן היטב מפני מה הוא נמלט - יכול לזהות אותם בקלות: הם אלה שמגיעים לשחרית של יום כיפור בג'ינס וחולצה לבנה ובחצי שעה איחור, כיפה על הקוצים בשיער; קמים חצי שניה אחרי כולם ונשארים לעמוד חצי שניה אחרי שכולם התיישבו; מדי פעם ניתן לתפוס אותם מעלעלים בטירוף במחזור, מנסים להבין היכן הם; לקראת המוסף הם מתחילים לגלות חוסר נוחות ועיניהם נאות אנה ואנה בניסיון לחשב דרכי מילוט בעוד אצבעותיהם מונות את העמודים שנותרו לסוף; הם אלה שלא באמת יודעים מתי צריך להצטרף בקדיש או בחצי-קדיש, אז הם הולכים עם הקהל ותמיד יוצא להם "אמן" במקום "בריך הוא".

הם מצביעי ש"ס הלא-חרדים; אנשי ה"היידה ביבי"; רוכשי השרוכים האדומים (מישהו אמר עכומ"ז?); יהודים-בכאילו, בשביל הדאחקה, בשביל לצאת טוב עם החבר'ה; "פילוסים" כאלה, אספסוף יהודי גאה; אלה שאין להם עליהם טלית קטן או כיפה, אבל הם בטוחים שמצעד גאווה בירושלים לא צריך להתקיים; אנשים שאומרים על דברים שהם "נגד הדת", אותו מונח עילג שקנה לו אחיזה במקומותינו; יג"עים[2]. ערסים, בקיצור.

בימים כתיקונם, האידיוטים המועילים של האורתודוכסיה היהודית בעיקר משעשעים אותי. נכון, הם אלה שבשלם אין דיני אישות נורמליים במדינה הזו, אבל בחיי היומיום שלי אני לא מתחתן, אז זה פחות מפריע. לרוב, הם בעיקר קומיים. בייחוד אני נהנה, כשיש לי זמן, להגיע איתם לויכוחים על דת; לרוב, אני יודע יותר מהם, והם נותרים אילמים ונבוכים כשמסיכת ה"יהודי השורשי" נקרעת מעל פניהם אל מול מי שנראה להם כחילוני מובהק.

אבל מדי פעם השבאבניקים החילונים האלה חורגים מגבולות הקומי, חוצים את מחוזות האבסורד, עוזבים את ארצות הנלעגות ולוקחים את אישיותם הלא מגובשת והמגוחכת למקומות בהם עליבותה יוצרת נזק. כזאת אירע ביום הכיפורים השנה.

מכל התופעות האבסורדיות שההמון היהודי מצליח לייצר, יידוי האבנים על מכוניות ביום הכיפורים היא אולי המגוחכת והבזויה ביותר. אני מבקר כאן את הציבור החרדי חדשות לבקרים, אולם אין לטעות: כאן לא מדובר בחרדים. רגע, לסייג: במקום הזה, אם חרדים נתפסים מיידים אבנים בכיפור, אני יודע שמדובר במתי-מעט של נערים משועממים, שבאבניקים שבבית יחטפו עם החגורה אם אבא יגלה איפה היו. זאת משתי סיבות: האחת, חרדים לרוב גרים, לטוב ולרע, בשכונות של עצמם, ובהן אין נוסעים בשבתות, שלא לדבר על יום כיפור. עוד לא פגשתי חילוני שהיה צריך לנסוע לקריית מאטרסדורף אי פעם, שלא לדבר על דווקא ביום כיפור. כדי למצוא מכוניות נוסעות על החרדים הללו להפליג למקומות רחוקים, ולרובם פשוט אין זמן לזה בתוך בליל המעשים שהוא יום כיפור. יחזקאל בטח יחזק את נקודת המבט הזו בצאת החג, אם יספיק טרם כניסת שבת.

הסיבה השניה שכאן לא מדובר בתופעה חרדית היא שלטוב ולרע, החרדים מבינים במה הם מאמינים. למעשה, ואולי קוראיי יופתעו לשמוע ממני דברים כאלה, אחד המאפיינים של הלך הרוח החרדי הוא הניסיון להבין מה עומד מאחורי המצוות - יש לכך היבטים שליליים והיבטים חיוביים, אבל בכל מקרה את יידוי האבנים הם ישמרו ליום אחר.

לא, הפעולה הזו שמורה למי שמורגלים בסתירות בכל מה שנוגע ליהדותם, אלה שאמונתם היא חברתית בלבד, על גבול הפופוליסטית; רק להם לא תהיה כל בעיה ליידות אבנים ברכב נוסע דקות לפני שיעזרו לאח הקטן להרכיב גלגלי עזר על האופניים ודקות אחרי שאיחלו לחבריהם, בניו-אייג'יות ראויה, גמר חתימה טובה וביקשו סליחה על חטאותיהם; הם הרי לא יודעים כי "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

פעם הייתי עד להתקוטטות שבה שלושה גברים התנהגו באופן מביש כלפי אדם רביעי[3]. האנשים בקהל צפו במחזה מתוך תרעומת, והמלמול העוין שלהם דרבן אותם לפעולה[4]. אחדים התרכזו באחד התוקפים ודחפו אותו על הארץ וכו'. כלומר הנוקמים השתמשו באותו הכוח של התוקפים[...]פניתי לאחד הנוקמים וניסיתי להסביר לו באופן דיאלקטי את חוסר העקיבות שבהתנהגותם, אך הוא כנראה לא היה מסוגל לעסוק במשהו כזה. והוא השיב רק: "הגיע לו. לנבל הזה מגיע שלושה נגד אחד". זה נמצא על גבול הקומי[...][5].

בעכו, שני אפסים מפלצתיים ניצבו זה מול זה, כאילו להמחיש את הסכנה שבציבוריות, שבה דשתי מספיק. לבל אובן לא נכון, הערבים שהשתתפו במהומות אינם טובים יותר מהיהודים שהתחילו בהן. הם גם אינם גרועים יותר. אלה אספסוף ואלה אספסוף, וכולם ראויים לכלא. אולם אין לשכוח מי החל באלימות: מי שיידה אבנים באדם פשוט.


האריה הפחדן שהוא משטרת ישראל, באמצעות סגן ניצב אבי אדרי (שמעת, גוגל? אבי אדרי. מפקד משטרת עכו. סגן ניצב) מגדיל לעשות בסיקור האירוע, כי הוא מעניק את התואר "פרובוקציה", אותו תואר שהאספסוף אוהב להסתתר מאחוריו, למעשה שאיננו פרובוקטיבי כלל ועיקר. הנה, כך:

מפקד משטרת עכו, סגן-ניצב אבי אדרי, סיפר ל-ynet כי מחקירה של האירועים עולה כי בעקבות הפרובוקציה שנגרמה עקב כניסת הנהג הערבי לשכונה, החלו תושבים יהודים ליידות אבנים לעבר הנהג ולעבר בני משפחתו שנחלצו לעזרתו. בעקבות המקרה פשטה בעיר העתיקה שמועה כי הנהג הערבי נהרג. מאות תושבים ערבים החלו להגיע לזירת האירוע ובמקום פרצו עימותים וקטטות.[6]

העניין כאן הוא שבגלל שהתרגלנו לראות ב"פרובוקציה" מושג שמצדיק תגובה אלימה, הוא הפך לתירוץ לה; יוסי גורביץ כבר העיר לפניי יפה שחופש הביטוי מגן גם, אם לא בעיקר, על פרובוקציות.


אבל ראוי גם לציין שלא הייתה כאן כל פרובוקציה. כך לפי טמקא:

הרקע לאירועים - תושב העיר העתיקה, שנכנס עם מכוניתו לרחוב בן-שושן בעיר באזור בו רוב התושבים יהודים, על מנת לבקר קרובי משפחה.

הניסוח הטמקאי מתחכם, אבל לא צריך איי-קיו בשמים כדי להבין ש"באיזור בו רוב התושבים יהודים" פירושו "באיזור מעורב". אז מה יש לנו כאן? יש לנו לא-יהודי שנוסע לבקר את משפחתו הלא-יהודית ביום רביעי, שהוא גם במקרה יום כיפור של היהודים. פרובוקציה הייתה - ושוב, גם אז האלימות לא הייתה מוצדקת בשום צורה ואופן - לו היה נוסע לשכונה יהודית רק לשם הנסיעה, מצפצף בצופרו ומפריע את השלווה. כאן מדובר באדם שבסך הכול מילא את שגרת יומו.


גרתי עד לא מכבר באבו-תור, שכונה מעורבת. היו דברים ששכניי עשו ששיגעו אותי - למשל, הייתה להם נטייה לנהוג במהירות מטורפת ברחובות הצרים של השכונה - אבל ביום הכיפורים שעבר לא עלה על דעתי שהם יימנעו מלנהוג לפי שגרת יומם. המכולת הקטנה, זו שאף פעם לא העזתי לקנות בה דברים שלא באו בקופסאות סגורות בגלל מצב סניטרי גרוע במיוחד, עבדה כרגיל (אפילו קניתי סיגריות), המכוניות דהרו כדרכן בכבישים הצרים, הילדים שיחקו ברחוב, צוחקים וצועקים, מהחלונות בקעה מוסיקה. למה שלא יהיה זה כך? יום הכיפורים הוא, לדידם, בשמ"א: בעיה של מישהו אחר. מה, אני לא יצאתי מהבית עם יוגורט וכפית, כמנהגי מדי בוקר[7] במהלך הרמדאן?

אח, אכלתי טוב ברמדאן שעבר. אחת המשפחות השכנות הייתה שולחת את אחד מילדיה להתייצב בבוקר עם סיר ובו שאריות מסעודת הלילה הקודם. "אימא אמרה שעד הלילה זה יתקלקל ואין לה מקום במקרר, תאכל, רק תחזיר את הסיר". אחר הצהריים הייתי אוכל, מנקה את הסיר ומחזיר אותו, בטקס קבוע של "למה שטפת, לא צריך". לרגע לא עלה על דעתם של שכניי שאני לא אוכל במהלך היום כי הם לא אוכלים. להיפך, הם האכילו אותי. מכל מקום, מעולם לא יידו אבנים ביוגורט שלי. ככה עובד "חיה ותן לחיות".

אבל משטרת ישראל רואה באזרח ערבי החי את שגרת יומו פרובוקטור. האספסוף החל ליידות בו אבנים, כי זה מה שהאספסוף יודע לעשות. "העקרון החיובי הנערץ של החיברות בימינו הוא העיקרון המכלה והמייאש"[8]. משפחתו יצאה החוצה להגן עליו. פרצה מהומה. ערבים אחרים החלו להגיע למקום - סביר להניח שהוזעקו - והקטטה התחילה. בשלב הזה המשטרה, בפיקודו של סגן ניצב אבי אדרי, כזכור, "ניהלה[...]משא ומתן לחילוץ בני המשפחה הערבית שהיתה נצורה בדירתה[...]". את זה שבישראל מעדיפים לנהל משא ומתן עם פורעי חוק במקום להיפרע מהם ניתן ללמוד בקלות מכמות עסקאות הטיעון או מפרשת מיגרון. אבל כאן יש חשד סביר שהמשטרה התרשלה במילוי תפקידה, הואיל והעומד בראשה, סגן ניצב אבי אדרי, סבר, כאמור, ששגרת יומו של אזרח ערבי היא פרובוקציה. עוד יותר, אם קוראים את דבריו של חה"כ זכור.

ובמקומותינו, פרובוקציה מצדיקה אלימות. אלה אותם אנשים שיתמכו, בוודאי, במצעדו של בן-גביר באום אל פאחם ויתבטאו בחריפות נגד תושבי אום אל פאחם אם אלה יגיבו באלימות. הם רגילים לסתירה. "והרוח ההוא מעיד ברוחנו כי בני אלוהים אנחנו"[9], לדידם, והרוח ההוא מצדיק את אלימותנו, כי פגעו לנו בקודש הקודשים - הנסיעה בכיפור. וזה מקומם.

הגיע הזמן - למעשה, כבר חלף זה מכבר, שנפסיק לחפש "מי עשה לנו" ונתחיל לראות מה אנחנו עושים. וזו, הרי, משמעותו של יום כיפור.