שהרי יום כ-פורים זה כמו פורים...

בפורים הייתה לכאורה דילמה עצומה לעם ישראל: המלך אחשרורוש הרג רק את המן הרשע ימח שמו. אבל את כל בני המן והתומכים של המן, הוא רק הרשה ליהודים להתקהל ולהלחם נגדם.

כזה אויב כמו המן ותומכיו אם היו משאירים אפילו חלק מהם, הם היו מהווים סכנה מתמשכת לעם ישראל. הם לא הראו שום נכונות לוותר ולהכנע גם אחרי שראו שאת המנהיג שלהם המן הרשע עצמו תלו על העץ, והמלך אחשוורש מחבב את עם ישראל. למרות כל זה הם עדיין היו נחושים להמשיך במזימת המן הרשע להשמיד חס וחלילה אם עם ישראל. לכן לא הייתה שום ברירה אחרת והיו מוכרחים להרוג עשרות אלפי התומכים של המן.

לעם ישראל לא היה חשק לזה כלל. עם ישראל הוא עם של שלום. בנוסף לזה, לא המן ולא תומכיו לא פגעו עדיין פיזית באף יהודי. המן רק הסית את אחשורוש לפגוע ביהודים והיה מוכן לשלם עבור זה המון כסף. בדומה למה שאיראן כיום משלמת לחיזבלה ולמחבלים אחרים. לא היו הוכחות ברורות נגד כל אחד מבני המן שהוא אכן נחוש ללכת בדרכו של אבא שלהם, ואותו דבר בקשר לתומכיו של המן. רק שמעו מהם ביטויים שמהם היה ניתן להבין שהם בהזדהות מלאה עם המן הרשע ושאכן נשקפת מהם סכנה.

ייתכן שגם אז היהודים היו מעדיפים שהמלך אחשורוש יעשה עבורם את המלאכה הזאת להשמיד את כל שונאי ישראל. אבל המלך אחשורוש, למרות מלכת אסתר, לא היה מוכן לשלוח את החיילים שלו להשמיד את התומכים של המן הרשע ובניו. הוא העביר את הכדור לעם ישראל: אם אתם רוצים לחיות, יש לכם אור ירוק לתקוף. אבל רק אתם בעצמכם תצטרכו לתקוף.

למרות שמאז הספור בפורים - שהיה בארץ פרס - עברו אלפי שנים, כאז כן עתה ניצב עם ישראל בדילמה קשה. כל הסימנים מראים שלא המן ולא תומכיו מוכנים לסגת ממזימתם הרעה נגד עם ישראל. עם ישראל קיבל אור ירוק מהמלך הגדול לעשות מה שצריך להגן על עצמו ו"לשלוח יד במבקשי רעתם", אבל המל אחשורוש לא מוכן לעשות את זה עבורנו.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)