 |
22-09-2008, 14:57
|
|
|
|
חבר מתאריך: 22.09.08
הודעות: 36
|
|
|
בארגז החול של סטאלין
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.capitalism.co.il/wordpress-he/wp-content/uploads/2008/07/stalin-brod371.JPG]
פגישה בסמארה: מנהיג הפועלים מופתע לפגוש בידיד וותיק במצב חי,
למרות שהורה להוציאו להורג כבר לפני זמן רב
סטלין: חצר הצאר האדום, ספרו של סבאג מונטיפיורי, יכול לשמש מוצג תביעה מספר אחת לטענה שהמציאות עולה על כל דמיון. לאורך למעלה מ-700 עמ‘ פורש סבאג מונטיפיורי את עלילותיהם המזוויעות והמופלאות של אנשי חצרו של סטלין—העריץ הקומוניסטי שמשל ברוסיה בשנים 1929-1953—כשהקורא מוצא את עצמו שואל, כמעט לכל אורך הדרך: איך בכלל זה היה יכול לקרות? איך בדיוק החליטה חבורת אנשים—רובה לא נטולת בינה—להשתתף מדעת, מרצון ואף בהתלהבות במעשי הטבח והגזל ההמוניים של המשטר? מה הביא אותם להמשיך ולדגול במשטר שאל מול עיניהם הרואות לא תפקד בשום רמה?
סיפורן של שלוש חצרות
סיפורו של סבאג מונטיפיורי מתחיל בחצר הראשונה של סטלין, זו שהתהוותה בשנות השלושים הראשונות, לפני התאבדותה של אשתו ב-1932 ובשנים הראשונות אחרי מותה. סטלין היה בשנים אלו המנהיג הבולט, אך בהנהגה היו גם רבים ממנהיגי הדור הראשון אחרי המהפכה, שהיה להם מעמד חשוב שנבנה עוד לפני עלייתו. כבר בשלב המוקדם הזה של המשטר, ניתן להבחין בפער העמוק בין האופן בו נתפשה המציאות על־ידי ראשיו, והמצב בפועל. המחצית הראשונה של שנות השלושים תוארה בנוסטלגיה על־ידי בכירי המשטר כ“תקופה הנפלאה ההיא.“ מנהיגי העמלים נפשו בדאצ‘ות בקרים או בגרוזיה, שתו וסבאו אל תוך הלילה עם סטלין או עם חבריהם, התפנו למיון אוסף לבני הנשים שלהם (לכל אחד מבכירי הנ.ק.וו.ד. היה אוסף כזה), או השתעשעו באורגיות עם בלרינות, פילגשים וילדות בנות עשר. במקביל, הלכו וגוועו מליונים ברעב בדרום רוסיה ובאוקראינה, בחפירת תעלות שלאיש לא היה צורך או שימוש בהן, וכמובן במחנות העבודה ובבתי־הכלא.
התקופה ה“נפלאה“—מנקודת מבטם של ראשי המשטר—השתנתה בהדרגה באמצע שנות השלושים, ובמיוחד אחרי חיסולו של קירוב. האחרון, אחד מהמנהיגים הבולשביקים הוותיקים, היה ידידו של סטלין, וכנראה חוסל בהוראתו. מעשה הרצח הוביל ל‘גילוי‘ קשר דמיוני של ’אויבי המשטר‘, שמעגליו הלכו והתרחבו, עד שחבקו את כל ראשי המשטר, הצבא, והתעשייה. מליוני אנשים סביבם, עד לדרג הביניים הנמוך, נרצחו, עונו, נכלאו והוגלו בשנים 1936-1940. במקביל, הפכה חצרו של סטלין להיכל אימה של פחד, חשבון, הלשנה ורצח. כל אחד מראשי המשטר חשש שמא הוא ”הבא בתור“ וניסה להקדים תרופה למכה בהלשנה על אחרים. ראשם של ראשי המשטר הלך והורכן בפני סטלין, עד שאיש לא העז לחלוק על דעתו בגלוי. אל מול כל האחרים, הפכו מלחכי עפרו של ”המנהיג הגדול“ לעריצי זוטא בממלכותיהם, כשהם שוחטים, מענים ואונסים כאוות נפשם. ז‘דנוב—אותו קיסר ידוע לשמצה של תחום התרבות—הטיל אימה כזו בפחותים ממנו, עד שהמבקרים בלשכתו נהגו לא העזו להפנות גבם אל השתיין המתיימר הזה, ופסעו מלשכתו אחורה—כאילו ניצבו בפני מלך—כשפניהם תמיד אל מול השררה.
אחרי ”המלחמה הפטריוטית הגדולה“—מלחמת העולם־השנייה—שסבאג מונטיפיורי עומד יפה על הניהול השלומיאלי להחריד שלה על־ידי סטלין ואנשיו— נוצרה החצר השלישית של הקיסר. את מקום הפחד תפשו אימה ושעמום. סטלין שקע במהירות בשנים שאחרי המלחמה. חופשותיו התארכו, וכמוהם גם סיפוריו החוזרים ונשנים. ככל שהאמין יותר בגדולתו, ככל שהתנתק יותר מהמציאות וככל שהלך והפך סנילי, כך הפכו פעולותיו גחמניות יותר ומסוכנות יותר לסובביו. הקיסר הזקן רצה להאמין כי מה שראה בסרטים מוסיקליים קלילים כמו ”וולגה וולגה“ מייצג את המציאות, ואיש לא העז להביא בשורות רעות לקיסר הזועם.
וזה לא הספיק לו, כמובן. אחרי שטבח את כל חברי ההנהגה הבולשביקית הוותיקה בטיהורים של סוף שנות השלושים, חתר הפעם סטלין לרצוח גם את יורשיהם ולהוסיף לכך את חיסולם והגלייתם של היהודים והמינגרלים. פועלו עלה בידו חלקית: בעיצומו של תהליך החיסול, נתקף הרודן שבץ מוחי קטלני, ונפח את נשמתו בשלולית של שתן, קיא ודם. ייתכן כי ניתן היה להצילו, לו היו רופאים מיומנים עומדים לרשותו, אך סטלין ביכר לכלוא את הרופאים הללו, בהכנה למשפטי ראווה וטבח חדשים.
איך זה קרה?
קל מאוד להבין מה משך אנשים אל תוך החצר הסטלינית. עבור רובם, הייתה זו הזדמנות לצבור כוח וכבוד. הסדיזם, הרצחנות, הכניעות הדתית לצו התנועה, הפעלתנות הקדחתנית והאופורטוניזם—קווי האופי האנדמיים של כל המשטרים הקומוניסטיים—היו דרישות הסף, ואלו דאגו לסנן פנימה כמעט אך ורק אנשים שחוננו בתכונות כאלו. טיפוסים כמו ייז‘וב, רב־הטבחים של הטיהור הגדול; כגנוביץ‘, ”לזר הברזל“ של סטלין; חרושצ‘וב, רב־הטבחים מאוקראינה; או בריה, הרוצח והאנס הפדופילי שעמד בראש השירותים החשאיים—כולם היו דוגמאות אופייניות לאנשים שעלו לגדולה בחצר הסטליניסטית. כמו סטלין, לנין וטרוצקי לפניהם, גם הם אופיינו במרץ רצחני, בוז לבני־אדם, ושילוב של אמונה לוהטת בצו המפלגה מהול באופורטוניזם. הציות ללא תנאי לגחמות החוזאין, הבוס, בא להם באופן טבעי וקל להבנה: מי שלא חונן בתכונות אלו, פשוט לא שרד בארמונו של הרודן הפרנואידי.
סבאג מונטיפיורי מנסה לעמוד על האופן שבו הבנו את עצמם אנשי החצר כדי לשרוד בה. במשטרים עריצים מן השורה, מקיימים אנשי החצר הפרדה בין דעותיהם ומעשיהם כשהם לעצמם או בחיק משפחתם, ובין דעותיהם ומעשיהם כשהם במחיצת השליט. שר החצר יכול לחשוב לעצמו שהמלך הוא אידיוט גמור, אבל הוא עדיין המלך, ולכן הוא נוהג בו כבוד כדי לזכות בכוח ובכיבודים. בחצרו של סטלין שרר מצב שונה. אנשי המשטר, כך נדמה, היו אחוזים משך עשרות שנים סוג של טראנס-בולשביסטי מתמשך: הבכירים (ורבים תחתיהם) נאחזו בקנאות ברעיונות הקומוניזם גם כאשר לא היה להם מושג ברור מה הם וגם כאשר העובדות בשטח, התנהגותו של סטלין, וראש לכל, התנהגותם שלהם, עמדו בסתירה מוחלטת לאותם רעיונות.
אוטו סוגסטיה
ברמה הפסיכולוגית—וכאן אני מפרש את הדברים שסבאג מונטיפיורי מציין בלי לפרשם—נקטו רוב המקורבים אסטרטגיה נפשית של דיכוטומיה-מגוננת או אוטו-סוגסטיה. באסטרטגיה הראשונה הגנו על עצמם רוצחי החצר באמצעות פיצול פנימי מודע או מודע למחצה בין ”האני הפרטי“ שלהם, ו“האני הסטליני“ שלהם: התנהגותם במחיצתו של סטלין. בריה, למשל, הבחין היטב בין התנהגותו המתרפסת והבולשביקית למשעי במחיצת סטלין—אותו תעב יותר ויותר עם הזמן—והתנהגותו השונה לחלוטין בנסיבות פרטיות. לנכדתו הוא לחש: את תלמדי באוקספורד; וחלומו היה לכונן ברוסיה, אחרי מותו של סטלין, משטר ליברלי בהרבה, בקווי מתאר כלליים הדומים מאוד למשטר שניסה גורבצ‘וב לכונן שלושים שנה מאוחר יותר. אל מול סטלין, לעומת זאת, הפגין בריה מרץ רצחני בלתי נלאה, בדיוק כמו שהווז‘ד אהב.
גישת הדיכוטומיה-המגוננת דרשה יכולות משחק מעולות וכוח רצון מופלא. רוב המנהיגים האחרים נקטו, באופן לא מודע או מודע-למחצה, באסטרטגיה השונה במקצת של אוטו-סוגסטיה: הם שכנעו את עצמם וחזרו ושכנעו את עצמם עד אין קץ כי סטלין צודק תמיד. גם כשהוא אומר דבר אחד וגם כשהוא אומר להפך, הוא תמיד מטה רעמו של האל (או האל בכבודו ובעצמו)—עצם קיומו הוא ייצוג של רצון נעלה כלשהו, למעלה ממידת אנוש. גם כאשר הסתירה בין המציאות בפועל למציאות המדומיינת הייתה חריפה מאוד—לדוגמה, כאשר הוטלו האשמות בריגול למען ארצות־הברית בחבריהם, בניהם, ונשותיהם של המנהיגים, או במהפכנים חברים מתחילת המאה—הצליחו האוטו-סוגסטים לשכנע את עצמם כי השקר הוא אמת אם סטלין אמר שזו אמת.
אחד המאפיינים המובהקים של שכנוע אוטו-סוגסטיבי הוא ההתפוררות המהירה שלו כאשר מסולק הגריין או העילה לנקיטה באסטרטגיה פסיכולוגית זו. ואכן, עם מותו של הרודן, התפורר השכנוע העצמי חיש-קל. כמו אחרי מותו של היטלר, גם אחרי מותו של סטלין נעלם הצורך בהיפנוט-עצמי לאמונה בצו האלוהי העליון. האוטו-סוגסטיים עברו דה-סטליניזציה עצמית בתוך שבועות אחדים. אותם שהמשיכו לדבוק ברעיון ש“בעצם עשינו דבר טוב“ היו אלו שהשקר העצמי הפך חלק מאישיותם, או אלו שהעדיפו לא להישיר מבט אל הפשעים המחרידים שביצעו—תגובות ’נורמליות‘ של רוצחים בשירותו של משטר דיכוי. רק מיעוט קטן מהם—כמו חרושצ‘וב או מיקויאן—חשו חרטה ממשית על פשעיהם. חרושצ‘וב דיבר בחרטה על נהרות הדם בהן טבל עד צוואר. אבל גם הם עשו זאת באופן חלקי ובמשורה. לא כל אחד מוכן לעמוד בפני הידיעה שהוא היה פעם רוצח המונים.
צו האל והמפלגה
ברובד בסיסי יותר, מתחת למעטי ההגנה הפסיכולוגיים, כונן המשטר הסובייטי על מצע של הכחשה בסיסית. כל אחד מראשי המשטר—כמו גם רבים בדרגי הביניים ובדרגים הנמוכים—הבין כי בכל בעיה העומדת על הפרק, יש פתרונות הבאים בחשבון ויש פתרונות שאינם באים בחשבון. לדוגמה, כאשר נוכחו ראשי המשטר כי מערכת הרכבות אינה מתפקדת היטב, התפוקה במכרות ירודה, או העובדים מתרשלים בעבודתם, היה ברור להם כי המסקנה אינה יכולה להיות שהשיטה הקומוניסטית אינה פועלת או שיש בה פגמים. השיטה הקומוניסטית חייבת להיות נכונה וצודקת. היא חייבת לפעול. מכיוון שכך, נותרה רק מסקנה אפשרית אחת: אם זה לא עובד, סימן שמישהו מחבל בזה.
יתר על־כן, ביסוד החשיבה הבולשביקית עמדה ההנחה כי ”אמת“ היא מה שנקבע כאמת על־ידי המפלגה או על־ידי המנהיג. עקרון זה דומה מאוד לעקרון בנצרות הקתולית לפיו האפיפיור אינו מסוגל לשגות, והרעיון שביסודו דומה: המפלגה (או הממסד הדתי) הם נציגי האל עלי־אדמות וגם אם המסר המועבר על־ידם סותר את כל המוכר והידוע לנו, עדיין הוא חייב להיות ה“אמת,“ שכן הוא מובע על־ידי נציג האל. לכן, ה“אמת“ בשאלה מי רצח את קירוב לא הייתה מי רצח את קירוב, אלא מיהו האדם שהמפלגה קבעה כי הוא הרוצח, או זה שקביעתו כרוצח תקדם את ענייני המפלגה באופן המיטבי. באופן זה, הפוליטביורו היה יכול לקבוע שקירוב מת מהתקף לב, התאבד או הורעל על־ידי בן־גוריון. קביעה כזו הייתה ”אמת“ מוחלטת באותה מידה.
הקביעה כי ”אמת“ היא מה שמקדם את ענייני המפלגה יכולה להסביר במידה מסוימת את השילוב המוזר, לכאורה, אצל מנהיגי המפלגה בין אמונה דתית לוהטת לבין אופורטוניזם מקיאווליסטי. עקרונות המרקסיזם-לניניזם עמדו מעל לכל וויכוח—איש לא ערער על־כך—אבל אפשר היה לדון בשאלה מהם עקרונות המרקסיזם-לניניזם. התשובה לשאלה זו הייתה, כמעט ככלל: שעקרונות אלו הם המדיניות של מי שהצליח לחסל את מתנגדיו. מכאן ניתן גם להבין את ההערצה המופלגת שרחשו אנשי המפלגה ללנין ולסטלין. שניהם שילבו באישיותם באופן מושלם קנאות בלתי־מתפשרת ואופורטוניזם מקיאווליסטי. יתר על־כן, פעם אחר פעם הוכח כי דבריהם הם אמת לאמיתה שאין אחריה ערעור, שכן הם תמיד הצליחו לחסל את מתנגדיהם.
לקביעה שאמת היא מה שנקבע כאמת על־ידי המפלגה הייתה גם תועלת פסיכולוגית לא מבוטלת. הקביעה אפשרה לחסידי המפלגה וראשיה לחיות עם הדיסוננס-הקוגניטיבי החריף שמעורר שקר בוטה. כל מי שעיניו פקוחות היה יכול להבין על נקלה כי לא ייתכן שמערכת הרכבות אינה מתפקדת בגלל חצי מליון פועלי רכבת טרוצקיסטים הפועלים כ“הרסנים“ בתוכה; כל אדם שקול דעת היה יכול להבין כי יש סתירה משוועת בין העובדה שמנהיגי האומה משתעשעים בארמונות הצארים באורגיות של אוכל ומין על השטיחים הפרסיים, כאשר מאות אלפים מבני־עמם גוועים מרעב בכל שנה.
לעומת זאת, ברגע שנקבע כי האמת היא מה שקבעה המפלגה כאמת, ניתן היה להתיר את הקונפליקט. כך, לדוגמה, אם המפלגה קבעה כי ה“הרסנים“ מחבלים בפעולת הרכבת, הרי שניתן היה לטבוח באופן חסר הבחנה בפועלי הרכבת, מתוך אמונה שלמה שמעשי הטבח יובילו לפתרון הבעיה. למעשה, מנהיגי המפלגה הצליחו לחמוק מדיסוננס בין האמת הפשוטה לאמת המפלגתית גם כאשר קווי רכבות הושבתו כי כל עובדיהם הוצאו להורג. ברוח מימרתו של סטלין כי ”המוות פותר את כל הבעיות. אין אנשים, אין בעיות“ חיסול כל עובדי הרכבת היה הפתרון הבולשביקי האולטימטיבי. הותרת חלק מהם בחיים, כדי שאפשר יהיה להמשיך להפעיל את הרכבות באופן כלשהו הייתה פשוט פשרה לא נעימה ולא רצויה.
מפתחות עמוקים
סבאג מונטיפיורי אינו מספק לנו מפתחות להבנת הנטייה המושרשת לסדיזם קנאי ואופורטוניסטי במפלגה הבולשביקית. אישיותו של סטלין עצמו התעצבה בתקופה שקדמה להפיכה הבולשביקית ב-1917 במזיגה טיפוסית של אופורטוניזם, קנאות וסדיזם. הוא נותר כזה כל ימיו. הוא היה מלשין של השירות החשאי הצארי, מרקסיסט קנאי, וסדיסט אכזרי, שחיי אדם נחשבו בעיניו כקליפת השום. יתר על־כן, הוא הפיק הנאה מרובה מסבלם של אחרים. בשנים מאוחרות יותר, הוא נהנה לקרוא את הדיווחים על רגעיהם האחרונים של המוצאים להורג, ורווה עונג ממכתבי תחינה של הנידונים למוות.
דפוס האישיות הזה הוא דוגמה קיצונית אך מייצגת. לא היה אחד בחבורת חצרו שלא עלה לגדולה באמצעות מעשי הרג, פשע וטבח חפים מפשע. כמעט כולם היו סדיסטים, כולם היו אופורטוניסטים, רובם היו מרקסיסטים קנאים, וחלק גדול מהם עלה על משעול הרצח עוד הרבה לפני שהחל להסתופף בחצרו של סטלין. בדרך כלל, זה מה שהביא אותו לשם.
התנועה הבולשביקית פעלה כל ימיה כקבוצת מיעוט קנאית, שורצת סוכנים וסוכנים כפולים ומשולשים, שהקשר בינה לבין מושאי פעילותה, כביכול, היו רופפים מאוד. חלק גדול מהם—כמעט כולם היו בורגנים עירוניים—רחש שנאה מושרשת לאיכרי רוסיה. אלו נתפשו כ‘בעיה‘ שיש לפתור ביד ברזל וללא רחמים. בעת הרעב הגדול באוקראינה ובדרום רוסיה, לדוגמה (בשנים 1929-1933), לא הביעו ראשי המשטר דאגה לגורלם של הרעבים. רבים מהם אפילו שמחו על מותם של האיכרים. מה שהדאיג אותם היה שליטת המפלגה ההולכת ונשמטת באותם אזורים.
כאשר חוללו אנשי לנין את ההפיכה בסנקט־פטרבורג, הם נדהמו לגלות כי ”העם“ לא רק שאינו נלהב להפיכה, רובו אדיש לה או מתנגד לה. הסתירה בין הגאולה שהבטיחו לעם, לבין חוסר רצונו של אותו עם בגאולה זו, העמיק את תחושתם של ראשי התנועה כי המהפכה נעשית לטובת העם, כביכול, אך רצונו של העם אינו חשוב כלל. הם התבצרו בעמדה לפיה הצלחת המפלגה היא האינדיקציה המשמעותית היחידה. השאלה אינה האם לעם טוב, אלא האם המפלגה קובעת שלעם טוב. השאלה אינה האם הבולשביזם מצליח, אלא האם המשטר מצליח לשרוד. אם הוא מצליח—היינו, מחסל את יריביו—אות מובהק הוא לברכת האל על ראשם של מנהיגיו. במלים אחרות, אף שהמפלגה הקומוניסטית תמיד הגדירה במעורפל יעד עתידי בו המשטר ייטיב עם העם, בפועל אימצו ראשיו ואימץ המשטר עמדה נפשית לפיה הצלחת המשטר להשרד היא המטרה האמיתית. חיסול הבוגדים לא היה אמצעי, הוא היה המטרה היחידה.
פרטי הספר: סיימון סבאג מונטיפיורי, סטלין: חצר הצאר האדום, ישראל: כנרת, זמורה־ביתן, דביר והוצאת ספרים יבנה, 2006 (פרטי המקור: Simon Sebag Montefiore, The Court of the Red Tsar, Weidenfeld & Nicolson, 2003.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
