|
29-09-2008, 11:33
|
|
|
חבר מתאריך: 25.08.07
הודעות: 1,097
|
|
ההעדפות האסתטיות של האדריכלים
ברור שקשה מאד להסביר במילים מה הוא "יופי". אנסה, אם כן, להסביר מה הוא ייחודו של בית בונם.
זמן לא רב אחרי מלחמת העולם הראשונה וההתמוטטות המוחלטת של כל ערכי המאה ה-19 שהתלוו למלחמה, קם אמן/אדריכל צעיר בשם חריט ריטוולד, הולנדי, והציע אסתטיקה ארכיטקטונית חדשה. האסתטיקה של ריטוולד שנודעה בשם ניאו-פלסטיציזם התבססה על משחק קצבי וצבעוני של רבועים וצורות גיאומטריות בסיסיות. ללא שום מאמץ ליצור "צורות טבעיות", או זורמות. הוא ניסה לייצר "טבע" רק ע"י שימוש בצבעי יסוד, מקצבים, קומפוזיציה וכו'. ריטולד הושפע מאד מאמן בן זמנו, בשם פיט מונדריאן.
רמת המופשטות שמונדריאן וריטולד הציגו לא היתה מוכרת לעולם קודם לכן. במאה ה-19, שעסקה הרבה מאד בטבע וברומנטיקה, הייצוג של הטבע היה בדרך כלל בציורים מאד ריאליסטים, ולקראת סופה התחילו לדבר על אימפרסיוניזם. ההולנדים לקחו את זה צעד ענק קדימה, והציעו לייצג את הנוף בצורה מכנית, כמעט תעשייתית, שפה עירונית של קצב, הנדסה, נוף מעשה ידי אדם.
ב-1924, ריטולד בונה לאיזו גברת שוחרת אמנות את בית חלומותיה המודרני. הבית נבנה באסתטיקה החדשה, הוא גמיש, משתנה, עליז, קצבי ורחוק מאד מהתפישה הקופסתית של הארכיטקטורה. להזכירכם - עד אז הארכיטקטים תכננו קופסה, דחפו לתוכה את מה שנתפש כ"צרכי המשתמש", ואז "קישטו" את חזיתותיה של הקופסה על פי צווי האופנה. ריטוולד הציע מהפך.
הנה בית שרדר, של ריטוולד:
4 שנים מאוחר יותר קם בהולנד אדריכל אחר בשם דודוק, שהיה מהנדס העיר של איזו עיירה קטנה, ומתכנן את מבנה העירייה עפ"י העקרונות של ריטוולד. אלא שהוא מוותר על הצבעוניות, ולוקח את הפלסטיות החדשה לכיוון חדש - הוא מפרק את "הקוביה" להרבה חתיכות קטנות. הוא מייצר משחק מעניין של מנסרות, חלקן קטנות, אחרות גדולות, חלק אנכי וחלק אופקי, ומרכיב מהן את העירייה. שוב - משהו חדש, אחר, עירוני, תעשייתי, ההפך מהקופסה המקושטת של המאה ה-19. הנה זה:
ובכן, לאט לאט נוצרת באירופה אסתטיקה חדשה. בשלב הבא צובעים אותה בלבן, וקוראים לה "מודרניזם". מי שקידם מאד את הארכיטקטורה הזו היה ביה"ס לאמנות ולעיצוב בשם באוהאוז. ואז מתחילים להיווצר שני זרמים שונים של מודרניזם: המודרניזם של הפלסטיות החדשה, שמדבר על מגוון צורות, קומפוזיציות עשירות, ההפך הגמור של "הקופסה" - ומנגד חוזרת וצצה הקופסה המקושטת. אלא שהפעם, כצו האופנה המודרני, הקופסה המקושטת בוחרת בשפה החדשה לצורך הקישוטים שלה. החלונות המאורכים, הגגונים הקטנים, הצבע הלבן, המעקות המינימליסטים, אבל בגדול - זו עדיין הקופסה המקושטת.
בתחילת שנות השלושים מגיע המודרניזם לארץ ישראל. מהר מאד המחלוקת בין שני הזרמים הללו נעשית ברורה: בתל אביב בונים קופסאות לבנות, מקושטות בקישוטים מודרנים. בירושלים, בין היתר בגלל "צו האבן", הם לא יכולים לבנות קופסאות לבנות, ובוחרים בסגנון השני - הפלסטיות החדשה. הם "שוברים" את המסה ליחידות קובייתיות בגדלים שונים, ולעיתים אף משתמשים בצורות גיאומטריות אחרות, בעיקר גלילים. כך בנוי, למשל, בית אגיון (בית רוה"מ), בנין הדואר ברח' יפו, והרבה אחרים.
המורכב והמיוחד מכולם הוא בית בונם, של קרקואר. קרקואר הוא מי שגם תכנן את חדרי האוכל בבית אלפא ובחפציבה, ובשניהם שילב מגדל תצפית/הגנה שתועדו באשכולות של ביצורי המאורעות. הוא היה גם צייר נהדר, ואבא של טרודה דותן, מבכירות הארכיאולוגיות.
בבית בונם הוא מנצל את הטופוגרפיה כדי ליצור משחק מעניין של מסות, כמעט בכל הגדלים. חלקן הן קופסאות, וחלקן רק רמז לקופסה: מרפסת וגגון מעליה, למשל, שאם "נשלים את הקוים" בדמיון, נקבל מסה קובייתית. המשחק הרבגוני, המפתיע, והטופוגרפיה התלולה, הפכו את בית בונם לדוגמה הטובה ביותר של הסגנון הניאו-פלסטי באדריכלות המודרנית בא"י. אין הרבה דוגמאות טובות כל כך. מאידך - יש המון דוגמאות שהתקבלו לקנון הארכיטקטוני והן למעשה קופסאות מקושטות בעיטורים מודרניסטיים, ואני אישית לא ממש אוהב אותן.
אז הנה מבחר תמונות של בית בונם. ושנה טובה לכולנו.
|
|