פרשת האזינו - רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א
בס"ד
פרשת האזינו
רעיונות על הפרשה על פי תורתו של הרב אביגדור נבנצל שליט"א
בסוף הפרשה משה רבינו אומר לעם ישראל: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם... כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם" (דברים ל"ב, מ"ו-מ"ז)
ישנם שתי אפשרויות איך להתייחס אל התורה. או שהתורה היא "דבר ריק" ח"ו או שהיא "חייכם". בכל דבר אחר יתכנו שינויים בהערכה של האדם. למשל קרקע מסוימת אחד יעריך אותה ב-200 זוז והשני אולי ב-150 זוז. אבל לא מסתבר שיהיה הבדל קיצוני בין שתי ההערכות; הוא הדין בכל שאר התחומים. לא כן כשמדובר על התורה הקדושה: או שהאדם חושב שהתורה היא דבר ריק ח"ו דהיינו, חסר ערך כלל וכלל, או שהוא מבין שהיא "חייכם"- וערך החיים אין לו שיעור. כך מסביר מו"ר הרב נבנצל שליט"א: אין דרך אמצעית בהערכת התורה. אם אדם אינו מאמין בסגולת מצוות התורה אלא שהוא סומך על מה ש"מקובל" בעיני החברה כטוב ומועיל ועל פי זה קובע אורחות חייו, סימן שהתורה היא דבר ריק בעיניו. למה לקנות מזוזה לפתח הבית? (בפרט אם היא מזוזה מהודרת שהיא יקרה יותר) חבל על הטרחה וההוצאה! הוא יתקין רב-בריח, דבר שישמור על הבית הרבה יותר טוב. לעומת זאת, אדם המאמין שהתורה היא משמיים, וריבוי המצוות שבה בא לזכות אותו בשתי עולמות, עוה"ז ועוה"ב, הוא יהיה מוכן להשקיע הון תועפות בכל מצווה שהרי אין קץ לשכר השמור לו לעתיד לבוא. אם כן הוא לא יהסס להוציא כסף רק על קלף מהודר שבמהודרים, כתוב בקדושה על ידי סופר ירא שמיים. אולי הוא גם יתקין רב-בריח אבל רק מצד חובת ה"השתדלות" ולא כי הוא חושב שזה מה ש"יגן" עליו מפריצות ומגניבות.
על זה נאמר: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במד' ט"ו, ל"ט) אל תלכו לפי מה שנראה לעניים או לפי הרגשת הלב. אמנם חייבים להשתמש בעיניים ובלב שהרי לא לחינם הקב"ה ברא אותנו עם עיניים לראות ולב להבין, אבל הם לא צריכים להיות ה"פוסקים" שלנו, דבר ה' קובע ולא שום דבר אחר, למרות שלפעמים הלב והעיניים לא רואים זאת.
זאת למעשה הייתה הטעות של המרגלים, הם נשלחו למטרה מסוימת, לבדוק את תנאי ארץ הקודש: השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין, אבל הם טעו ונתנו ל"עיניים" שלהם לפסוק: "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ד). כך בכל התחומים בחיים, אסור לנו לתת לעיניים לפסוק עבורנו.
הגמרא מספרת על בנו של רבי יהושע בן לוי שהיה חולה מאוד, מה שידוע היום כמוות קליני, ואחר כך הבריא. כשהתעורר בחזרה שאל אותו אביו: "בני מה ראית?" אמר לו הבן: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה" מסביר רש"י: "אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרם, ראיתי שם שהם למטה. ועניים שכאן הם שפלים, שם הם חשובים".
אמר לו אביו: בני עולם ברור ראית! מי שבאמת חשוב הוא לא זה שיש לו כמה מיליונים בבנק אלא מי שיש לו כמה וכמה דפי גמרא בחשבונו, כמה וכמה מעשי חסד, זהו הנכבד האמיתי.
כשנבוכדנצר הגלה את יהויכין מלך יהודה לבבל נאמר: "וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֵת כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל... הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה.." (מלכים ב', כ"ד, ט"ו-ט"ז) מה פירוש גיבורים עושי מלחמה? מסביר הרד"ק: גיבורים- בגבורה של תורה, עושי מלחמה- מלחמתה של תורה. גיבור אמיתי הוא הגיבור בתורה.
אם חשבנו שגיבור הוא מי שיורה בטנק או ברובה- טעינו! הגיבור הוא מי שיודע להקשות קושיה טובה ולתרץ תירוץ מבריק!! מי שעוסק בתורה בשקידה הוא המוגדר "גיבורים עושי מלחמה". אחד מהם היה מרדכי היהודי - שהציל בתורתו את כל עם ישראל מגזרת המן הרשע, הוא הגיבור האמיתי אחד מאותם "גיבורים עושה מלחמה".
כשדבורה הנביאה שולחת את ברק להלחם בסיסרא, היא אומרת לו: "לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן" (שופטים ד', ו') והרי יש הרבה יותר מעשרת אלפים אנשים ראויים לצאת למלחמה. גם יש יותר שבטים מאשר נפתלי וזבולון! אלא שהקב"ה לא רצה שברק ייקח יותר מעשרת אלפים איש כדי ללמד את ישראל שלא בכוח הצבא ינצחו את סיסרא אלא רק בכוח דבר ה' על ידי דבורה הנביאה. הרי לנו עוד דוגמא שמה שנראה לעיניים לא תמיד זה המציאות המוחלטת.
בשלב מאוחר יותר, כשעם ישראל ממשיכים לעשות הרע בעיני ה' ושוב נמסרים ביד מידין, נאמר לגדעון שגם עשרת אלפים איש הם "עם רב" כדי להילחם במדיין "פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי" (שם ז', ב') לכן ה' מצווה את גדעון לקחת איתו למלחמה רק שלוש מאות איש.
מאחר ששלוש מאות איש גם לא עזרו כדי להוכיח לעם ישראל שה' עושה מלחמה ולהחזירם למוטב, ה' שולח את שמשון לבדו להגן עליהם מפני פלשתים. ולבסוף כשנופל שמשון בידי הפלשתים ועם ישראל איבדו כל תקווה, הצליח שמשון על ידי תפילתו, להפיל את הבית על הפלשתים, ומתו באותו מעמד יותר אנשים מאשר הרג שמשון בחייו. הרי לנו שלא מספר האנשים קובע, ולא גבורת הצבא מכריע את המלחמה אלא רק דבר ה'.
ועדיין עם ישראל לא השתכנעו והמשיכו לחטוא. עד ששמואל הנביא מחליט לצאת למלחמה עם הפלשתים אבל ללא שום הכנה גשמית. הוא אסף את עם ישראל למצפה לשאוב מים ולשפוך לפני ה'- וזה היה סימן הכנעה: "הרי אנו לפניך כמים הללו הנשפכים" (רש"י) ומקריב טלה אחד. בעקבות זאת "וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם"(שמ"א ז', י') ולמרות הכל ישראל מבקשים מלך כדי שינהיג אותם ויצא למלחמה בדרך הטבע. על כך אומר הקב"ה לשמואל: "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שם ח',ז').
אנחנו זכינו להמליך עלינו את הקב"ה בראש השנה. הכרזנו פעם ועוד פעם שה' הוא מלך על כל הארץ. עכשיו הגיע הזמן ליישם את כל מה שאמרנו, לדעת שהרוחניות היא המכריעה בעולמינו, לדעת שפרוטה של צדקה מסוגלת להציל ממוות. אנחנו צריכים להרגיש עד כמה שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, ואם לא מרגישים זאת זה רק בגללנו "כי לא דבר ריק הוא" ואם ריק הוא "מכם" הוא ריק, אנחנו גרמנו לתורה להיות ח"ו דבר ריק כשמתייחסים אליה לא נכון. אם נחזק את הגישה הזאת נזכה באמת לכל הברכות המובטחות לנו.
גמר חתימה טובה שבת שלום יצחק חלבה
לעילוי נשמת אאמו"ר אברהם (אלברטו) בן מרים חלבה ,מרדכי בן מרגריטה , ר' ישראל בן ר' אלחנן הכהן ארנטרוי אמיליה בת שושנה ,ראובן סואה בן ויקטוריה , טובה חיה בת אסתר, מירים שושנה בת אדלה ת.נ.צ.ב.ה.
|