במהלך שיטוטי ברחבי האינטרנט, נתקלתי בבלדה שכתב אורי קציר בבלוג שלו על הילדה רוז.
קראתי- ונחרדתי. הבלדה כתובה בצורה שנותנת לקורא להכנס לתוך זווית הראייה של רוז ולמחשבותיה.

אתם מוזמנים להתרשם:

בלילה ההוא, המומה ונידחת, ספגתי הכול בשתיקה
נאצות איומות, מהלומה מפלחת, שקועה עד צוואר במצוקה
כשבכיתי בחושך, לבד ובלי קול, ערגתי למעט נחמה
וחלף בי הרהור שיש לי הורים ובכל זאת אני יתומה

וכל בוקר רציתי, בניצוץ מחודש, שהפעם יהיה זה אחרת
ולבשתי ורוד, עם חולצה של תקווה, שערי אספתי בסרט
ושוב זה חזר - המכות, הצרחות, התיעוב, השנאה, האימה
וחלף בי הרהור שיש לי הורים ובכל זאת אני יתומה

כמו כל ילדה רציתי הורים, אחיות ואחים ו''ז'ה טם''
ולא סבא קודר ומכה ונורא שאוזניו לתחינות הוא אוטם
אבל הוא לא רצה בי, ואני שוב שתקתי, השלמתי עם כל מהלומה
וחלף בי הרהור שיש לי הורים ובכל זאת אני יתומה

ובאין גאולה ברחתי, ממררת בבכי, אל אישה שקראתי לה ''אמא''
והיא זעמה וצלפה וסטרה ועלי בקולה היא הרעימה
בודדה ושנואה התכווצתי בצד וניסיתי לפתור תעלומה
איך קרה דווקא לי שיש לי הורים ובכל זאת אני יתומה

ובאותו יום נורא היא אמרה לו, לסבא, שמוטב אם אהיה גוועת
ואחר כך סגרו אצבעות על חיי והושלכתי לתהום, טובעת
לו יכולתי ודאי שהייתי צועקת אמת אחת עירומה:
שהלוואי וחייתי אפילו חיים שבהם אני רק יתומה

במקום קצת אחר ילדים משחקים בשדות עטורים פרחי בר
ילדות קופצות קלס, ציפורים מצייצות, ברווזים משייטים בנהר
ואני הקטנה, חומקת בצל, מסתתרת, תמהה ורועדת
מקווה שכל זאת אראה בעצמי כשארחף בגן עדן

נורא עצוב..יהי זכרה ברוך.

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.