מעבר ליחדת חרמש

המאמר נכתב בעיקר לאנשים שמקבלים את הצו הזה בדואר ואין להם מושג על מה מדובר, אפשר למצוא בגוגל קצת מידע, אבל הוא לא כל כך מעודכן.

נתחיל ממי מקבל את הזימון הזה (בדרך כלל):
אנשים ששירתו בחיל הים
נהגים בבסיסי עורף
אנשים שעברו הכשרה של לוחמים אך לא עסקו בתפקידי לחימה במהלך השירות (מדריכים לדוגמא)
לוחמים שמסופחים במילואים ליחידות שלא עושות שטחים (לדוגמא בסיסי הדרכה)
לוחמים במילואים שדפקו נפקדות מהקו וזה עונש חילופי כדי שלא יוכרזו נפקדים.
מעטים שעושים את זה כל שנה או שמתנדבים לעשות את זה אחרי גיל תום המילואים.
לוחמים שהגדוד שלהם חייב לשלוח חיילים.
הזימון מנוסח בכל מיני דרכים "תגבור נהיגה", "תעסוקה מבצעית", "תעסוקה פיקודית" ועוד.. על כולם מצויין שיש להגיע עם רישיון נהיגה.
השם "תעסוקה פיקודית" הוא מאוד מבלבל, לי לא יצא לפגוש שם אף מפקד, היו שם הרבה קצינים שזרקו אחריות הלאה או שלקחו אחריות על תחום מאוד מצומצם - פיקודיות זה דבר שממש לא פגשתי שם.
בקצרה, מה שעושים זה לעבור קורס נהיגה במשך שלושה ימים ואז להיות מסופחים ליחידה מסויימת ולנהוג שם על סופה ממוגנת (או על כל רכב אחר שתוסמכו לנהוג עליו).

מגיעים לבא"פ לכיש בבוקר ואמורים להתחיל קליטה, אני הגעתי ב8:30, חצי שעה אחרי מה שהצו ציין, אבל זה האוטובוס הראשון. האנשים של הבא"פ היו שם בזמן ותפקידם להגיד לך שתחילת הקליטה היא דרך הקצינת קישור שלך שאמורה להגיע בכל רגע. הקצינת קישור של חיל הים הגיעה בזמן, כל היתר איחרו, חלקן בשעתיים ויותר. אחרי שנקלטנו שלישותית התחיל תהליך החתימה על הציוד - פה חשוב לציין שהכל תקתק מצויין, מקבלים ארגז ובסרט נע אתה עובר תהליך מלא של חתימה על כל הציוד (כולל נשק), חבל שצריך לחתום על ציוד מלא לסך הכל שלושה ימים, אבל אפשר להבין אותם שהם רוצים לשמור על סדר ולקצר תהליכים.

בינתיים נותרה קבוצה לא קטנה של אנשים שביקשו להשתחרר מכל מיני סיבות, אמרו להם שאין בעיה, אם יגיעו עוד אנשים אז הם יוכלו להשתחרר: שטויות מוחלטות, אף פעם לא מגיעים מספיק אנשים - מי שלא הצליח לסדר את העיניין מראש לא ישתחרר הביתה. בסוף כולם הצטרפו אלינו.

ה"מפקדים" (הסוגריים לא כל כך הוגנים, דווקא בשלושת הימים האלו האחראים היו בסדר גמור, יחסית למה שהיה בקו, המפקד האחראי באמת התייחס למשימה ברצינות, אבל זה לא חייב תמיד להיות ככה) בבא"פ לכיש הם קצינים שנשלחים כל פעם על ידי חטיבה אחרת (דבר שמבטיח שלא יהיה שום זיכרון אירגוני בכל מה שנוגע להכשרה) והם אחראים להעביר מטווחים, לדאוג לקשר בין המילואימניקים לבא"פ ולדאוג שהמילואימניקים נכנסים לכיתות ומגיעים לאן שצריך להגיע - עבודה לא פשוטה בכלל, במיוחד לאור העובדה שלא מדובר ביחידה אורגנית וגם אף אחד לא מרגיש מחוייב במיוחד.

ביום הראשון עושים מטווחים, איפוס הנשקים נעשה עם כוונת "בימאיט" שלא יורים אלא מסמנים עם לייזר - אולי זה היה עובד יותר טוב אם היינו מקבלים הסבר נורמאלי ומדריכה שלא כל משפט שני שלה הוא "זה לא תפקיד שלי". אחרי זה עוברים הסבר קצר על הנשק, הוראות מטווח ומצבי ירי, יש כמה מטווחים, בודקים מטרות (בניגוד לפעם, לפי מה שנכתב במאמרים ישנים) אבל לאף אחד לא איכפת אם פגעת או לא (היו אנשים שלא פגעו אפילו כדור אחד), אבל גם זה לא משנה כי בכל מקרה לקחו לנו את הנשקים והביאו לנו נשקים לא מאופסים בקו.
יש גם ירי לילה ואפילו תרגיל פרט (בכריעה במקום בשכיבה)
בלילה חוזרים לאוהלים, שדרך אגב עברו שידרוג רציני, האוהלים במצב טוב מאוד בלי קרעים ועם שלד שבאמת מחזיק אותם.

ביום שאחרי זה מתחילים שיעורי נהיגה, קשר ועזרה ראשונה.
השיעור נהיגה מתחיל בשתי קלטות בטיחות, אחת שמסבירה על הסופה הממוגנת והסכנות שלה, השניה של ג'וליאן שאגרן (ככה קוראים לו?) שמסביר בכלליות על חוקים מטכ"לים בנהיגה - קלטת מיותר לחלוטין לאור העובדה שהיא מדברת בעיקר על נהיגה שגרתית ולא מבצעית. אחרי זה התחיל שיעור על ידי חייל שהוא גם קוסם (באמת) והוא העביר שיעור ברמה גבוהה מאוד ועבר על כל הדברים החשובים. לאחר מכן יש את החלק של הנהיגה המעשית, פה חל שינוי גדול ממה שמופיע במאמרים היישנים - הנהיגה היא ארוכה ייחסית, שעה לפחות נסיעה בכביש רגיל, 20 דקות נסיעה במסלול מיוחד שנועד להציג את היכולות והמגבלות של הג'יפ, ונסיעה נוספת של 20 דקות בלילה. נוסעים עם מורים לנהיגה מהיישובים בסביבה והם נותנים טיפים מועילים.

היום האחרון מוקדש לזיכוי על המאהל וחלוקה ליחידות, כמו ביום הראשון גם הפעם הכל זרם חלק, עד שזה הגיע לחלק השלישותי (הפעם השלישות של היחידות), נקבעה שעה ומפקד ההכשרה דאג שנעמוד בה, קמנו מוקדם והיזדכנו על המאהל ואז חיכינו שעה ואז חיכינו עוד שעה... ועוד אחת..
בסוף הגיעה הקצינה הראשונה, ולאט לאט הגיעו עוד כמה (לא כולם היו מהשלישות) וחילקו אותנו ליחידות. מי שלא הוכשר מסיבות כאלו ואחרות לנהוג על ממוגנת (שני אנשים) הופנו לנהיגה על רכב לבן במרכז הארץ או לעבודות (לא יודע אם הוא הסכים לעשות עבודות). ואז אחרי שנגמר כל הבלאגן של מי הולך לאן (הרבה אנשים ניסו לשנות את השיבוץ בגלל חברים או בגלל קרבה לבית) כל אחד הולך לדרכו - חלק נלקחו ישר לקו לסגור שבת או לצאת משם הביתה, חלק נשלחו הביתה. חלק הזדכו על הציוד חלק המשיכו איתו. כפי שכתבתי למעלה אני הזדכתי על הציוד וחתמתי על ציוד אחר כשהגעתי לחטיבה, שם החתימו אותי על נשק שלא טווחתי בו, שזה לא רע ייחסית למישהו אחר שחתם על נשק רק אחרי שבוע כי לחטיבה לא היה מספיק כדי להחתים אותו.

עד פה הסיפור של בא"פ לאכיש שהוא כללי וכולם יעברו בערך את אותו הדבר, עכשיו מגיע הסיפור על החטיבה שהייתי בה, שאני מקווה שלא ככה הצבא פועל ובחטיבות אחרות המצב שונה.

הגעתי ביום ראשון לחטיבה, נתנו לי מספר טלפון של האחראי נהגים, מסתבר שהוא בנופש ומי שאחראי עלי זה קצין האספקה (!?) כרגיל חיכינו כמה שעות עד שמישהו התייחס לקיומנו, היינו אמורים לשהות בחדר מיוחד שמיועד למילואימניקים שבאים לנהיגה, היתרון שלו הוא שיש לו וילונות על החלונות ולכן לא נכנס אור (דבר שהוא הגיוני, לאור העובדה שנהגים עלולים לבצע משימות בלילה ואז הם צריכים לישון ביום), החדר הזה היה תפוס ואחרי לא מעט ריבים שמו אותנו בחדר ריק לחלוטין, בלי חלון (יש חור, אין חלון) בטח שבלי וילון ועם מנעול שבור (גנבו קומקום). מישהו מאיתנו שאל למה לנהגים אין מזגן, הקצין אמר "לאף אחד בחטיבה אין מזגן בחדר חוץ מלנהגים הסדירים", לא ברור לי כמה טיפש צריך להיות כדי להגיד משפט כזה כשמספיק להסתכל על הבחוץ של המגורים לראות שלכל החיילים יש מזגן בחדר, פרט לחדר של הנהגי מילואים.
אחרי זה הסבירו לנו שאין כבר סופות ממוגנות בחטיבה ורק מי שיש לו רישיון ג' ינהג, מי שאין לו (2 מתוך 5) יכנס לעשות עבודות באפסנאות, מישהו מאיתנו שאל מה קורה למי שלא מוכן להיכנס לאפסנאות, אז "איימו" עליינו שמי שלא יסכים ישלח לפלוגות לנהוג בקו והזהירו אותנו ששם טוחנים המון (מי היה מאמין, העונש הוא לעשות את מה שזומנת בשבילו) בשלב הזה עוד לא התנגדתי כי ניסיתי לעבור לגדוד שהיה ת"פ של החטיבה וידעתי שחסר להם נהג לזמן שהייתי שם (זה היה הגדוד שלי בסדיר).
הלכנו לישון בלי לעשות שום דבר ביום הראשון, אפילו לא לחתום על נשק. ביום השני גם לא עשינו שום דבר, בינתיים הגדוד ניסה לדבר עם החטיבה כדי למשוך אותי אליהם (שוב, הם באמת היו זקוקים לנהג, יכלתי לסגור להם פינה ממש בעייתית שם). בצהריים הגיע אליי הקצין ואמר לי להיכנס לעבוד באפסנאות, הסברתי לו שזומנתי לנהיגה ולא להיות באפסנאות, הוא אמר לי שאני "מסרב פקודה", שאלתי אותו אם הוא המפקד שלי (כי עד אז לא היה ברור מי אחראי) הוא ענה שכן, אמרתי לו שיקשיב אז לבעיות שלי, הוא אמר שאין לו זמן אליי והוא עסוק (אם אין לך זמן להקשיב לחיילים אז שגם לא יהיה לך זמן לזרוק פקודות).. הבנתי עם מי יש לי עסק אז התקשרתי לקצינת קישור שלי, היא התקשרה לקצינת שלישות החטיבתית ואז הוסבר לאותו "מפקד" שהוא לא יכול להגיד לי להיכנס לאפסנאות. עברו עוד כמה שעות שלא עשיתי בהם כלום (הוא התייחס לזה כאילו אני עושה לא דווקא כי אני מתעצל לעבוד, הזכרתי לו שכבר ביקשתי כמה פעמים לבצע משימות שקשורות לזימון) ואז גם הלכתי לחתום על נשק, אחד מאיתנו היה במשימה באותו זמן וכשהוא חזר כבר לא היו נשקים, הוא חתם רק ביום ראשון שאחרי זה. בסוף אמרו לי לסוע עם הרכב של הקצינת שלישות להביא קצינה אחרת, ברור לי שזאת לא הסיבה שמזמנים ל"תגבור נהיגה", אבל לא רציתי לריב עם כל העולם וגם שמחתי לעשות סוף כל סוף משהו. חזרתי בערב ובעיקרון לא עשיתי כלום אחרי הנסיעה הזאת. ב21:00 בערב איך שהוא נוצר מצב שהאחראי על הנהגי קו גילה שיש בבסיס מילואימניקים שיש להם רישיון על סופה ממוגנת (כן, אף אחד לא חשב לספר לו את זה) וזה אחרי שבמשך יום שלם הוא חיפש נהג בשביל מילואמניקים שבאו יום אחרי זה לעשות ניווטים והוא כבר הספיק להפוך את כל העולם ואפילו קיבל אישור מיוחד להוריד סיום בגיזרה כדי להשיג להם נהג.
יום שלישי בבוקר - היום הראשון וגם האחרון שאני אנהג בו על סופה ממוגנת (להזכיר שזאת הסיבה שגיסו אותי למילואים) מאוד שמחתי סוף סוף לעשות משהו שלשמו גויסתי, היה לא קל בכלל, להיכנס לתוך מחנה פליטים בפעם הראשונה בערך שאתה נוהג זה לא הדבר הכי נכון לעשות, אמנם יצא לי להיות במצבים דומים במהלך השירות, אבל זה שונה כשאתה הנהג ואתה צריך להתמודד עם הדרכים הלא קלות של מחנה פליטים וזה גם פעם ראשונה שאני עושה משימה בצבא שאני לא מרגיש מספיק מקצועי לעשות אותה. עוד נקודה, שלדעתי היא הרבה יותר חשובה - אני אמנם שירתתי כלוחם בסדיר שלי, איך מצפים שאדם שבחיים לא עבר את הקו הירוק (ויש כאלו לא מעט מתוך הקבוצה) יבצע משימה כזאת? כשחזרתי לבסיס מילואמניקים אחרים היו בשוק, כמה שזה נשמע לחלק מהאנשים מוזר- הם לא חטפו אבן בחיים, הם לא נתקלו באוכלוסייה עויינת, בישבילם זה פעם ראשונה והם יושבים על ההגה.
יום רביעי שוב לא עשיתי כלום, כבר התחלתי להבין שלא יעבירו אותי לגדוד וגם שלא צפויות לי עוד משימות שהן לא רכב לבן (המילואמניקים באו רק ליומיים שהיום השני נועד לשיעורים) אז התחלתי לעשות טלפונים לכיוון הבית, דיברתי עם הקצינת הקישור כדי שתשחרר אותי בגלל לימודים (עשיתי סמסטר קיץ וגם יותר מ21 ימי מילואים, לא חייבים אבל יכולים לשחרר אותי). היא אמרה לי לשלוח אישור לימודים אבל בינתיים הסתבר שהגדוד הצליח סוף סוף להזיז עיניינים, או ככה הוא חשב לפחות, ואמרתי לקצינה שאני אחכה עם האישור ליום ראשון. ביום רביעי חלק מהמילואמניקים הבינו את הרעיון ועשו "ויברח", אף אחד לא אמר להם שום דבר והם חזרו רק ביום שני.
ברביעי בערב נכנסתי למשרד של "המפקד", שאלתי אותו אם יש מה לעשות איתי, הוא ענה שלא, שאלתי אותו למה לא מעבירים אותי לגדוד שביקש אותי, הוא היה "מופתע" ושאל למה לא אמרתי לו עד עכשיו שצריכים אותי בגדוד (מסתבר שלהגיד 10 פעמים זה לא מספיק) הוא אמר שהוא יעשה טלפונים, מסתבר שהשקרן לא התקשר לברר בקשר לגדוד אלא התקשר למ"פ קו להפעיל את ה"עונש" שהוא איים עליו ביום הראשון, חיילים בעיתיים ישלחו לקו.
בינתיים עשיתי עוד משימה על הרכב של השלישה ביום חמישי ואחרי זה יצאתי הביתה.
מפה קצת מתבלבלים לי הימים בראש, אבל במשך כמה ימים לא עשיתי כלום פרט למשימות קטנות ולא משמעותיות, עד שסוף סוף מימשו את ה"עונש" ושלחו אותי לקו, כשהגעתי לפלוגה התחושה הייתה סוף סוף של צבא ולא של הביזיון שהיה בחטיבה, קיבלו אותי יפה, הוכנסתי לחדר ממוזג ומאובזר (טלויזיה עם יס) ועם וילונות. הראו לי באיזה חדר יש מקרר ועמדת קפה ובגלל שזה היה ערב הלכנו לישון. בבוקר יצאתי למשימה - להסיע חיילים למחסום ולחזור - לא המשימה הכי מאתרגת בעולם אבל לפחות משימה ולפחות לא לעשות כלום כל היום. ככה 3 פעמים ביום הסעתי חיילים למחסום (שתי מחסומים למען האמת), הסעתי אותם לתחנת אוטובוס כשביקשו וסך הכל היה בסדר גמור. כששאלתי את האחראי נהגים במוצב מתי הוא קיבל מילואמניקים לאחרונה הוא אמר שמדובר במשהו שקרה באופן די חד פעמי לפני כמה חודשים, שאלתי אותו אם יש מחסור בנהגים אז הוא אמר שתמיד יש מחסור, אבל החטיבה לא שולחת.

לסיכום - על 24 ימי מילואים שילמו לי בערך 4000 ש"ח ואני לא עובד כרגע, חלק מהאנשים שהיו איתי היו מהנדסים, הם מרוויחים יפה מאוד. לזה מוסיפים אוכל, הסעות, גיוס מורי נהיגה לחד-יומי, בלאי שאנחנו גורמים לרכבים בגלל חוסר מקצועיות, מטווחים ועוד... בקיצור - הצבא מוציא הרבה מאוד כסף בזמן שלא עשיתי שום דבר משמעותי, לא תרמתי בכלום, ניתן היה להסתדר טוב מאוד בלעדיי. בזמן הזה אני הפסדתי קורסים (לקחתי רק קורס אחד, למרות שהתיכנון היה לקחת לפחות ארבעה, אבל לא רציתי להעמיס בגלל המילואים) ולא יכלתי למצוא עבודה בקיץ כי זה נפל לי בידיוק על הזמן שבו סטודנטים חוסכים לקראת השנה שמגיעה.

גם הצבא לא הרוויח שום דבר מזה, גם אני הפסדתי מזה - אני מקווה (למרות שאני לא מאמין) שמדובר בסיפור נקודתי.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.05 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה