12-09-2008, 21:57
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
מאמר על הפטור מצד קבוצת ספקיות הגרעין להודו מאת אבנר כהן
למה הודו כן, וישראל לא?
מאת אבנר כהן
לאחר הרמות ידיים ומאבקי כוח הצליח ממשל בוש להוכיח לעולם, ולאמריקה עצמה, שהוא מסוגל עדיין לכפות את רצונו על הקהילה הבינלאומית בנושאים החשובים לו. ארצות הברית והודו אילצו בשבת שעברה את קבוצת ספקי הגרעין - הארגון הבינלאומי החשוב בן 45 מדינות, המפקח על הסחר הגרעיני - לתת להודו פטור מיוחד מחוקי הארגון.
ההחלטה אינה רק מתן לגיטימיות בינלאומית להסכם, השנוי במחלוקת, לשיתוף פעולה גרעיני שנחתם בין ארה"ב להודו, אלא היתר לכל מדינה אחרת לסחור עם הודו בנושאי גרעין.
יש אירוניה בכך, שהודו היא המדינה הראשונה הזוכה לפטור מחוקי קבוצת ספקי הגרעין. הקבוצה נולדה ב-1974 כתגובה בינלאומית על הפיצוץ הגרעיני ההודי הראשון, מה שכונה בהודו "פיצוץ גרעיני לצורכי שלום". בתחילה זאת היתה קבוצת עבודה לא פורמלית, של שבע מדינות תעשייתיות בעלות גישה לטכנולוגיה גרעינית. הקבוצה התכנסה מדי פעם בלונדון כדי ליצור מערכת פיקוח בינלאומית על סחר בחומרי גלם וטכנולוגיה גרעיניים בעלי שימוש כפול, אנרגיה ונשק. עילת ייסוד הקבוצה היתה הרצון לתת שיניים לאמנה לאי הפצת הגרעין. לאחר מלחמת המפרץ הראשונה גדלה הקבוצה, גם בסמכויותיה, בעקבות לקחי מקרה הגרעין העיראקי.
מתן הפטור להודו הוא שבירת טאבו מבחינת משטר אי הפצת הגרעין. לא רק שהודו אינה חתומה על האמנה, אלא שהיא פיתחה וניסתה נשק גרעיני לאחר הקמת הקבוצה. הודו מסרבת לחתום גם על האמנה הגרעינית האחרת - האמנה לאי ביצוע ניסויים גרעיניים, שהיא נדבך אחר של אותו משטר.
פירוש הפטור מבחינת הודו הוא, שהחרם גרעיני שהוטל עליה לפני 34 שנים הסתיים. המדינה רואה זאת כתיקון עוולה ארוכת ימים. אך מבחינת משטר האי הפצה - הפטור הוא בגידה בעקרונות היסוד ובהיבטים המעשיים של המשטר תמורת תועלת כלכלית ושיקולים פוליטיים אסטרטגיים.
כך או כך, הכל מסכימים שזאת נקודת תפנית בהיסטוריה הגרעינית. הפטור להודו שובר את ההנחה, שהאמנה לאי הפצה גרעינית היא הליבה האחת והיחידה של הסדר הבינלאומי הגרעיני. יש יוצאים מן הכלל, ויש לעדכן את המערכת הבינלאומית כדי לטפל במקרים חריגים.
הפטור להודו יכול להיות תקדים לעיון מחודש במקרה הישראלי. יש בו כדי לפתוח לישראל בפעם הראשונה הזדמנות לעתיד גרעיני חדש ואחר, ברמה הבינלאומית והמקומית כאחד. גם ישראל מוחרמת בנושא הגרעין, אם לא מצורעת ממש, אף שהפגינה זהירות גרעינית רבה יותר מאשר הודו. בניגוד להודו, למשל, מעולם כמעט לא דיברה ישראל סרה באמנה לאי הפצת נשק גרעיני, ודאי שלא בפומבי, למרות סירובה לחתום על האמנה. בניגוד להודו וארה"ב, ישראל חתמה על האמנה נגד ניסויים גרעיניים.
ארה"ב חוזרת ואומרת, שמקרה הודו הוא יחיד במינו ואין ללמוד ממנו על מקרים אחרים. גם בפטור הודגש שזה מקרה פרטי מיוחד. אחרי הכל, הודו היא ענק מתעורר המשווע לאנרגיה; ובלא אנרגיה גרעינית נקייה היא תזהם את העולם עוד ועוד.
אך מדוע בעצם, הודו כן וישראל לא? לארה"ב, ויותר מכך לקבוצת הספקיות, אין תשובה עקרונית ומוסרית לשאלה. התשובה היא כמובן פוליטית ופרגמטית, וכזאת שלא נוח לאומרה בפומבי: הודו בדרכה להיות מעצמת-על ושכנה של ענק מתעורר אחר, סין. מקומה של הודו במערכת הסחר הגרעינית הבינלאומית מוכרח לזכות לשידרוג.
אפשר לשאול, האם בכלל מעוניינת ישראל בבחינה מחודשת של מעמדה הגרעיני? האם רוצה היא בשידרוג? האם יש סיכוי שהעולם יהיה מוכן לתת לה לגיטימציה כמדינה אחראית בעלת יכולת גרעינית? האם מוכנה ישראל לבחון שוב את מעמדה הגרעיני? האם יש לה תוכנית לבניית תחנות כוח גרעיניות, כך שיש טעם בשידרוג?
למרבה הצער, ישראל אינה יודעת מה היא רוצה בדיוק בנושא מורכב זה. גם חסרה לה מנהיגות לאומית בעלת חזון בכיוון זה. גורמים מקצועיים בישראל, כפי שנרמז בעיתונות הזרה, החלו בשנתיים האחרונות לגשש בדיסקרטיות בכיוונים הללו, הן בארה"ב והן עם קבוצת הספקיות. התשובות שהתקבלו היו בנוסח "זה לא הזמן". בלא הנהגה מבינה ודוחפת, העניין נפל.
עניינים גרעיניים הם בעלי מורכבות אסטרטגית וכלכלית, שניתן לטפל בהם ברצינות רק ברמת ההנהגה הלאומית. משבר האנרגיה העולמי וההתחממות הגלובלית הם תמריץ למחשבה יצירתית בעלת חזון. כמה חבל, שלישראל אין כיום לא הנהגה ולא שיטת ממשל יציב שיאפשרו לה להתמודד עם אתגרים כאלה.
הכותב הוא עמית בכיר במכון האמריקאי לשלום בוואשינגטון ומחבר הספר "ישראל והפצצה"
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1020436.html
_____________________________________
Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby
|