פלטת שבת ושעון שבת

פרשת שבוע- כי תבוא

על הברית של הקללה:
בפרשת כי תבוא מופיעה אחת מהפרשיות המפורסמות בתורה: פרשיית מעמד הר גריזים והר עיבל. התורה מייחסת למעמד זה חשיבות רבה. ראשית, התורה מצווה מראש לעשות מעמד מיוחד אחרי הכניסה לארץ:
{א} ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר שמר את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום: {ב}{ג} וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה' אלהי אבתיך לך: {ד} והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בשיד: {ה} ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל: {ו} אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך והעלית עליו עולת לה' אלהיך: {ז} וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך: {ח} וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב: והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד:

(דברים כז'[1] )

ואומנם:

{ל} אז יבנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל:
{לא} כאשר צוה- משה עבד-ה' את-בני ישראל ככתוב בספר תורת משה מזבח אבנים שלמות אשר לא-הניף עליהן ברזל ויעלו עליו עלות לה' ויזבחו שלמים:
{לב} ויכתב-שם על-האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל:
{לג} וכל-ישראל וזקניו ושטרים ושפטיו עמדים מזה ומזה לארון נגד- הכהנים הלוים נשאי ארון ברית-ה' כגר כאזרח חציו אל-מול הר-גרזים והחציו אל-מול הר-עיבל כאשר צוה משה עבד-ה' לברך את-העם ישראל בראשנה:
{לד} ואחרי-כן קרא את-כל-דברי התורה הברכה והקללה ככל-הכתוב בספר התורה:

(יהושע ח')

יותר מכך, התורה מדגישה את חשיבות המעמד (ויחד איתו את פרשית הברכה והקללה, אליה נתייחס בהמשך) בעזרת פסוק חריף:

אלה דברי הברית אשר-צוה ה' את-משה לכרת את-בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר-כרת אתם בחרב:

(כט/סט)

ואומר א"ע על הפסוק: "וידבר משה והכהנים הלוים אל-כל-ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך" (כז/ט): "היום הזה נהיית לעם- שיכרות עמך הברית", ודי ברור שהברית עליה הוא מדבר היא הברית המוזכרת שצוטטה לעיל- הברית שאחרי פרשיית הברכה והקללה.
אז מהי פרשיה זו, שעליה נכרתה ברית, ובעקבות ברית זאת נאמר לעם ישראל שמיום זה הם עם ה'? לכאורה היינו מצפים לאיזו פרשיה מלאה בדברים מרוממים, המזכירים את המאורעות הגדולים בתולדות עם ישראל ואת הקשר המיוחד שלהם אל הקב"ה. אולם אם נבחן את שתי הפרשיות (מעמד הר גזירים והר עיבל ופרשיית הברכה והקללה) נגלה דבר שונה לחלוטין.
בפרשת מעמד הר גריזים נאמר:

{יד} וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם: {טו} ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן: {טז} ארור מקלה אביו ואמו ואמר כל העם אמן: {יז} ארור מסיג גבול רעהו ואמר כל העם אמן: {יח} ארור משגה עור בדרך ואמר כל העם אמן...

ובפרשיית הברכה והקללה, יחד עם התיאור המלבב של הברכות, יש תיאור נרחב בהרבה של הקללות:

{טו} והיה אם לא תשמע בקול ה' אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו וחקתיו אשר אנכי מצוך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך: {טז} ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה: {יז} ארור טנאך ומשארתך: {יח} ארור פרי בטנך ופרי אדמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך: {יט} ארור אתה בבאך וארור אתה בצאתך: {כ} ישלח ה' בך את המארה את המהומה ואת המגערת בכל משלח ידך אשר תעשה עד השמדך ועד אבדך מהר מפני רע מעלליך אשר עזבתני: {כא} ידבק ה' בך את הדבר עד כלתו אתך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה: {כב} יככה ה' בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחר ובחרב ובשדפון ובירקון ורדפוך עד אבדך: {כג} והיו שמיך אשר על ראשך נחשת והארץ אשר תחתיך ברזל: {כד} יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר מן השמים ירד עליך עד השמדך: {כה} יתנך ה' נגף לפני איביך בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו והיית לזעוה לכל ממלכות הארץ...

מה פירוש הדבר? מדוע התורה מתארת מעמד שהוא ברובו קללות והתחייבויות כמעמד מכונן, שיש לקיים בארץ, ושלכאורה רק אחריו עם ישראל נקראים עם ה'?
ניתן לומר[2] כי כאשר הקשר אמיתי, אז הוספת הצדדים הפחות חיוביים של הקשר לא מחלישה את הקשר, אלא מחזקת אותו, כי מבארים את הקשר עד תומו- על כל צדדיו ועל כל השלכותיו. לדוגמה: כאשר זוג נשוי עומד תחת החופה, מדוע מקריאים את הכתובה? הרי היא לכאורה דבר די שלילי- ההתחייבויות של הבעל לאישה, ומה הוא ישלם לה במקרה שהוא יגרש אותה או שהוא ימות. מעבר לשאלות ההלכתיות שבדבר, ניתן לומר כי גם כאן, כשהקשר אמיתי, אז הוספת צדדים למחויבות ולהשקעה שעל כל צד להביא רק מחזקת את הקשר הכללי.
אולם ברצוני לומר דבר נוסף, מכיוון אחר.
אם נסתכל על תחילת הפרשה, נראה דבר מעניין. הפרשה פותחת בציווי על הפרשת הביכורים, ועל הטקס הנלווה אליה בארץ ישראל:

{א} והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה: {ב} ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם: {ג} ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו: {ד} ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך: {ה} וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב: {ו} וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה: {ז} ונצעק אל ה' אלהי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו: {ח} ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים: {ט} ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש: {י} ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך:

ומיד אחר כך, מתואר טקס נוסף, הפרשת המעשרות:

{יב} כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישת שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו: {יג} ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי: {יד} לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה' אלהי עשיתי ככל אשר צויתני: {טו} השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש:

(פרק כו')

ועל כך יש לשאול: מדוע בטקס הביכורים, שהוא טקס שבין אדם למקום, האדם מתאר את ההיסטוריה האנושית, והקטע מסתכם בפעולה של האדם (השתחוויה); ואילו במעשרות, שהם בין אדם לחבירו, האדם מתאר את קיום הציווי האלוהי, והקטע מסתיים בבקשה מה' לקיים את ההבטחה שהוא נתן- קרי: בבקשה לפעולה אלוהית?
אני מבקש להציע כי אין שני דברים אלו סותרים, אלא שכל אחד מכוון כלפי מישור אחר- המישור האלוהי המדברי, והמישור המורכב הארץ ישראלי.
קטע הביכורים, הוא בעצם המשך המציאות המדברית: קשר בין האדם לקב"ה בו האדם הוא יחסית פסיבי, וכל הפעולה שיש בכוחו לבצע היא הודאה והתבטלות בפני הקב"ה. קטע זה הובא כדי שבנ"י ישראל יזכרו שגם במציאות הגשמית עדיין קיים המישור ההנהגתי האלוהי, שלגביו האדם בטל.
לעומת זאת, פרשת הביכורים חושפת את המציאות המורכבת בה עם ישראל עתיד להיות: מקום בו עליהם לדאוג איש לרעהו (ולא שהקב"ה דואג לכולם), מקום של מציאות גשמית, ומתוך המציאות הגשמית השיתופית הזאת בני האדם קוראים לקישור בין עולמם לקב"ה ("השקיפה ממעון קדשך... וברך את עמך את ישראל...").
באופן דומה נסביר גם את ברית הקללות. הקללות הן ביאור של המציאות אליה עם ישראל עתידים להיחשף: ברית גשמית, שיש בה גם צד טוב וגם צד רע, והאדם הוא שיבחר איזה צד של הברית יבוא לידי ביטוי.
הברית החדשה אותה כורת משה, שאחריה נקראים ישראל עם ה', היא גילוי של צורת הקשר האמיתית: בה יחד נתינה יחד עם קבלה, התחייבות יחד עם רווח. דווקא הברית הזאת, בשונה מהברית המדברית בה האדם פסיבי, היא הברית אותה ייקחו בני ישראל לארץ המובטחת, והיא שתגדיר אותם בתור עם ה'. דווקא הברית הכוללת את ההתחייבות, ואת התוצאות של אי עמידה בהתחייבות הזאת, היא הברית השלמה והאמיתית, ולא ברית חלקית שבה האדם הוא פסיבי.
ממילא יוצא שברית הקללה היא לאו דווקא ברית חדשה, שבגלל שהקשר קיים אפשר להוסיף עליו גם דברים קשים, אלא גילוי של הקשר כפי שהוא היה צריך להיות: קשר שלם, דו צדדי, בו פעולת הצד האחד משפיעות על אחר. במובן זה הקשר של עם ישראל לה' במדבר לא היה שלם דווקא מפני שהיה מושלם ואלוהי כל כך, ורק כאשר גם המישור האנושי - ויחד איתו ההתחייבויות והקללות – התווסף אל הברית, יכולים עם ישראל להיקרא: "עם ה'".
מי ייתן שבאמת מתוך הקשר האנושי והמורכב עם הקב"ה, המכיל בתוכו ברכות וקללות גם יחד, נזכה להתברך בברכות ולהתגבר על הקללות, ולזכות לברכה שבה פתחה הפרשה, בפרשיית המעשרות- המתארת מערכת של בין אדם לחברו יחד עם קריאה לקב"ה:

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש".

[1] כל הפניה סתמית היא לדברים.
[2] ורעיון דומה ניתן לומר גם על פרשת 'האזינו'.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.05 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה