קוסטה מנדל (51), אביו של אלון - אחד משבעת חברי משלחת השחייה לבייג'ינג 2008, נהרג אמש (ד') בתאונה כשנפל מסולם בביתו, ולא יוכל לראות את בנו מגשים חלום ספורטיבי ומתחרה באולימפיאדה. "למרות מה שקרה, אני מתכוון להמשיך ולהתחרות באולימפיאדה", אמר אלון מנדל. "זו צוואה של אבא שאהיה כאן בתחרויות, ואני אשאר. היה לי יותר קל להיות עם הכאב של המשפחה עכשיו בארץ, אבל אחותי מגיעה לכאן ואני מקווה לסיים את התחרויות ולחזור בהקדם ארצה".

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3579001,00.html

שמעתי הבוקר בגל"צ ראיון עם אמא שלו, ותו"כ הראיון הגיע טלפון מאלון והיא חזקה אותו להישאר ולשחות.
אני חושב שבכיתי יותר ממנה (היא אמרה שעדיין לא הצליחה לבכות).

איך אתם הייתם מתנהגים בדילמה כזאת?

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

לי אין ספק היתי חוזר הביתה מיד.
האדון מנדל הצעיר עדיין צעיר. הוא לא עומד לזכות במדליה אולימפית. אפילו לא מתקרב. במקרה נדיר הוא יוכל להתברג בגמר -וגם זה בספק לאור יכולתו.
אז ההישג שבהשתתפות מיותר.
מדובר באבא - שמים בצד הכל וחוזרים הביתה.

אין לך אדם שאין לו שעה.

ציטוט:

מדובר באבא - שמים בצד הכל וחוזרים הביתה.

מצד אחד בדגש שנתת על השגיו-זה עלול שלא להספיק עוד 4 שנים לאולימפיאדה הבאה כך שההשתתפות היא הגשמת חלום
מצד שני-זה אבא שלו
אם חו"ח הדילמה הזאת הייתה לי אני מניח שהייתי מוותר על החלום למרות שסביר להניח שהחלום בעידוד האבא
גם אם אתה לא דתי ולא מתכוון לשבת שבעה, ההשתתפות בהלוויה חשובה יותר מתחרות שחייה

לפי הראיון עם האמא, היה נשמע שהם הולכים לחכות עם הלוויה עד שהוא חוזר.
משהו אחרי יום שני.

שמוליק.................................................. ..............העוגות של שמוליק

ליבי איתו. נסיון קשה מנשוא.

הוא נשאר לנסות להגשים את החלום של אביו. קראתי אתמול כמה האב עודד וחלם על ההשתתפות של הבן באולימפיאדה. ולדעתי, זו הבחירה היותר קשה. הוא אפילו מגופת אביו לא יפרד וזה ילווה אותו חיים שלמים.
הילד שם את כאבו העצום בצד וממשיך בצוואת אביו בגיבוי חזק מבני משפחתו.

כל האיבחונים לגבי הישגיו - מיותרים כרגע לחלוטין.

בתור אבא - הייתי רוצה שיבחר כמו שבחר, שישאר, ישתתף וימשיך לנסות להגיע להישגים.

החתימה תוצרת לאנס (יד ראשונה)

לעזוב הכל ולחזור ללוית האב.
אבל... מצד שני אם זו היתה סוג של צוואת האב (כלומר- האבא היה מעורב מאוד בהתקדמות בנו,
ונלחם למען זאת),אולי הייתי עושה זאת למען זכרו.

בכל מקרה, מדובר בדילמה ענקית.
תנחומי הכנים למשפחה.

אם לא שמתם לב, החיים כבר התחילו...

(טליה שפירא)

תפילת הטוקבקיסט הישראלי:

''אלוהים - אנא תן לי את הכוח לא לקשקש במקלדת כאשר אני לא מתמצא בנושא הכתבה''

אל תשגע אותי!

looopy

הבן מכיר את אביו יותר טוב מכולנו
ואם הוא חושב שזה מה שאבא שלו היה רוצה שיקרה
אז זה מה שצריך לקרות...

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

עוד ענין לא פחות חשוב.
הבן אמנם מתחרה שם מטעם עצמו (גם משפחתו),אבל לא רק, הוא נציג המדינה וצריך לבטא את רוח העם .
האם רוח העם היא בעד לחזור הביתה לסדרי הלוויה או להשאר שם.
אני לא יודע לומר .אבל גם המשתנה הזה צריך לבוא לידי ביטוי בשיקול.
אנחנו עכשיו כבר אחרי ההחלטה שלקח הבחור ,כך שכל הדיון הזה הוא תיאורטי בלבד -אבל השאלה במקומה.

אין לך אדם שאין לו שעה.

לא של העם,לא של הרוח,של הוועד האולמפי ולא שרת החינוך

לא עלינו!

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3581748,00.html

הוא נפל במהלך תליית שלט שבו היה כתוב "איך אומרים חצי גמר בסינית"...
לאחר שאדם נפטר ל"ע, ברבות מהמשפחות בישראל, דתיים וחילונים כאחד, ישנה עשייה רבה להנצחה הנפטר.
ולכן - אם אכן האבא היה עסוק בתליית שלט עם כיתוב שכזה, דומני שהייתי ממליץ לבן היתום, להשאר ובהחלט בכך- להנציח ולכבד את האבא!

שונרא מאי 1992-מרץ 2006.
R . I . P

ואחרי ה"הישג" שלו אני בטוח עוד יותר בדעתי שהוא היה צריך לחזור ולא להמשיך שם .
למרות שאביו רצה מאד שהוא יגיע לחצי הגמר.

אין לך אדם שאין לו שעה.