18-06-2008, 19:22
|
|
|
חבר מתאריך: 11.12.07
הודעות: 118
|
|
מונולוג
לילה, שקט ומה שאני עושה זה מחפשת אותך
למרות שאת יודעת שזה חסר סיכוי
אמרתי לך לצעוק וכל מה ששמעתי היה זימזום חנוק
אבל זה היה מספיק, אני מכירה אותך, את הקול שלך ואת העור המחוספס שלך
עצמתי עיניים כדי לנצח את החושך, "גם אני יכולה" אמרתי לו
אני היחיד שהצליח להפיל אותך..?
העפתי את היידים שלי לצדדים כדי למצוא אותך
וגם כדי להחזיר לך
מצאתי
מצאת
אחנו יכולים לדבר? אתה...
תפסיק לחייך ותשב! אתה כזה קשה
אל תתיחס למה שהם אומרים, אני לא באמת כזאת, אני חזקה יותר מהם, יותר מכולם, יותר מהחושך, מהשמש, ממך
למה אתה בוכה? תפסיק לבכות, אתה כזה קטן
אני יודעת שאתה אוהב אותי, אתה חייב,
לא, את חייבת
שנינו, אוקי? אתה כזה קטנוני
אנחנו חיים בעיוורון של עצמינו, כל אחד יותר מסכן מהשני כשבינינו אתה יודע שאני לוקחת אותך
יש בזה משהו עלוב, ויש בזה משהו מרגיע
מה שעלוב הוא ש... טוב אתה מבין
אבל מרגיע, כי למרות שזה מה שאתה חושב, לא הפלת אותי
הייתי מנשקת אותך עכשיו, או מחבקת, אפילו הייתי מסתפקת בלהחזיק לך את היד
את יודעת שהייתי בורח
אבל היית בורח, אתה כזה חלש
אני לא
אני מדברת איתך ואתה שותק רק אותו זימזום חרישי מוכר, זה כל מה שאני מקבלת ממך בעוד שאני יודעת שבלב, בלב אתה פשוט לא מפסיק לדבר, מדבר עליה, ומחייך
חיוך ניצחון כזה, אתה כזה מתנשא
יותר בכיוון של חיוך מבויש, את לא מכירה אותי
אז אני אמשיך לשבת על הספסל ואראה איך אתה מתרחק וחוזר לשורשים של העצים
שכבר הספקת להכיר מקרוב, לכוס היין האדום (אדום מידי) שעליה אתה חיי כבר כמה שנים
הולך לישון בשקט
ביי סבא
|