"אלוהים לא מרשה" \ חנוך דאום.

קצת כבד... המספרים הסגולים מפנים אל ההערות המופיעות בסוף.
שתהיה שבת שלום!

פרשת שבוע- אמור (התשסח)
פרשת אמור ממשיכה את נושא פרשת קדושים- הקדושה. לעומת פרשת קדושים הפונה אל העם, פרשת אמור עוסקת כמעט כולה בדיני קדושת כהנים.
נעיין בפרשה, ומתוכה אני מקווה כי נוכל לראות בחינה חדשה במעמדם של הכהנים, ואולי נוכל להסיק מכך דבר או שניים לחיינו אנו.
הפרשה פותחת באנשים להם מותר לכהן הדיוט להיטמא:

א וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:
ב כִּי אִם-לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:
ג וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא-הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא: (פרק כא)

לאחר מכן, מוסיפה התורה איסורים נוספים:
ד לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ:
ה לֹא-(יִקְרְחֻה) [יִקְרְחוּ] קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת:
על קרחה נאמר בספרא (פרשת אמור פ"א ס"ג):
"ומה קרחה האמורה בישראל (בדברים יד/א) אין חייבים אלא על המת, אף קרחה האמורה בכהנים לא יהיו חייבים אלא על המת", ובעקבות הספרא הלכו רוב הראשונים (רש"י, רמב"ן, רשב"ם ועוד).
ובאופן דומה נאמר שם (ס") על שריטה:
"ומה שריטה האמורה בישראל אין חייבים אלא על המת, אף שריטה האמורה בכהנים לא יהיו חייבים אלא על המת".
שני מעשים אלו, שריטה וקריחה, היו מעשים שנהגו לעשות בעולם העתיק על המתים: הקרובים היו שורטים את עצמם עד זוב דם, ותולשים בשערם, דרך צער.
מדוע אסרה זאת היהדות?
התורה אומרת בפסוק ו':
ו קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת-אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם
מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ:
כלומר, הכהנים הם קדושים, ולכן אסור להם לעסוק בפולחן כמו זה (1).
אם הכהנים אכן צוו להתרחק מהמוות, מדוע הותרה להם טומאה לקרובים?
נענה על שאלה זו אח"כ.

אחרי עניין המוות, עוברת התורה לדבר על עריות:
ז אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי-קָדשׁ הוּא לֵאלֹהָיו:
והטעם:
ח וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי-אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדשׁ יִהְיֶה-לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם:
אם נשים לב, יש הבדלים בין פסוק ח' לבין פסוק ו', ונחזור אליהם בהמשך.

אחרי העיסוק בכהן הדיוט, עוברת התורה לדון בכהן גדול:
י וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת-הַבְּגָדִים
אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם:
יא וְעַל כָּל-נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא:
יב וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו
אֲנִי ה':
יג וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח:
יד אַלְמָנָהוּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת-אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם-בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה:
טו וְלֹא-יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ:
לכהן הגדול אסור להיטמא לאיש, גם לא להוריו- שארי בשרו הקרובים ביותר. בנוסף, מתווסף כאן הביטוי "אני ה' מקדשו". ביטוי זה מופיע בהמשך בקשר לציווים לבני אהרן כולם: כהן בעל מום, היחס אל קורבנות בני ישראל, אכילת תרומה ועוד.
מה פשר ההבדל הזה בין הכהן הגדול לבין שאר הכהנים? מה ניתן ללמוד מהביטוי "אני ה' מקדשו" המופיע במקומות רבים כל כך?

נראה לי שכדי לענות על כל השאלות שהוצגו, יש להבין הבנה חדשה לגבי מעמדם של הכהנים (2): הכהנים הם בעצם יצור דואלי: בן לעם ישראל, ומשרת ה'. אדם המכיל בתוכו את קדושת עם ישראל המרוממת מלמטה ואת קדושתו של הקב"ה מלמעלה.
בעזרת הבנה זו, נענה כעת על השאלות.

מה פשר ההבדל בין פסוקים ו' וח' שבפרק א' העוסקים שניהם בסיבת האיסורים על הכהנים, אולם באחד כתוב: ו)קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם ובשני כתוב: ח)וְקִדַּשְׁתּוֹ.
נראה שכאן מבוטא רעיון זה. מצד אחד, הכהן הוא משרתו של הקב"ה, שקדושתו נובעת מתוך קרבתו לקב"ה, ולכן נאמר: "קדשים יהיו לאלהיהם". יחד עם זאת, הכהן הוא שליחו של עם ישראל, ולכן חלק מקדושתו נובעת מקשר זה. מתוך כך, גם לעם ישראל יש חלק בהקדשת הכהן, ולכן כותבת התורה: "וקדשתו".
אולם אם נשים לב, בסוף פסוק ח' מופיע ביטוי נוסף: "אני ה' מקדשכם". הביטוי המופיע לאחר מכן הוא "אני ה' מקדשו"- ביחיד.
נראה שכך אוגדת התורה את שני ההיבטים הללו. התורה אומרת לעם לקדש את הכהנים, הקב"ה מקדש אותם, וה' אוגדם יחד ומקדשם בקדושת ישראל.
מתוך הבנת הדואליות הזו ניתן להבין גם את היחס לטומאה לקרוב. כהן הדיוט, שהוא איש העם ואיש ה' גם יחד, מקיים בעצמו ובקדושתו את יחס זה- מצד אחד, הוא אינו נטמא לאיש מישראל, שהרי הוא איש ה' והוא קדוש ומובדל מהעם. מצד שני, הכהן הוא איש העם, ואי אפשר לנתקו מהקשר אל העם, ולכן הוא נטמא אל שארי בשרו הקרובים אליו.
בכהן גדול, לעומת זאת, הדברים שונים. על כהן גדול נאמר: "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו אני ה' "- נזר, בין השאר מלשון נזירות. על הכהן הגדול נאסר לצאת מתחום המשכן(3), ונאסר עליו להיטמא- הקשר לעם מצטמצם, משום שהכהן הגדול מוקדש כל כולו לעבודת ה'.
רמז לבחינה זו אצל הכהן הגדול מצוי בביטוי "אני ה' מקדשו". בהמשך, בכל המקומות בהם מוזכר ביטוי זה כלפי הכהנים בכלל, מדובר על הקשר בין הכהנים לקב"ה, ועל המחויבות הנובעת מכך. מכאן שאצל כהן גדול, בו ביטוי זה מגדיר את קדושתו, הקשר לקב"ה הוא טוטאלי ומחייב, אפילו על חשבון הקשר לעם(4).

את הדואליות שבקדושת הכהנים, ניתן למצוא גם ביחס לקדושה בכלל ביהדות.
הרב סלובייצ'יק, בדברו על מושג הקדושה, מציג שתי הסתכלויות שונות:
"היהדות החזיקה מאז ומעולם בדעה, כי הקדושה איננה עניין אובייקטיבי הטבוע במהותו של אובייקט כלשהו; היא איננה שרויה בחפץ הקדוש בלא תלות בדרך שבה מטפלים בו. אנו מתנערים מן הרעיון שישנה קדושה כשלעצמה, מתת מטפיזית מתמידה שאינה מביאה בחשבון את יחסו של האדם אל האובייקט... הקדושה נולדת על ידי מעשיו של האדם ועל ידי חוויותיו, ואף נקבעת על ידם. ברגע שהאדם מאמץ לו גישה גסת רוח כלפי החפץ הקדוש מסתלק לו יסוד הקדושה. זו הקדושה, אינה מתבטאת בסגולה פורמאלית כלשהי של חפץ או מוסד, אלא בקשר שנוצר בינם לבין האדם." (אדם וביתו, עמ' 72).
לעומת זאת, כותב הרב במקום אחר:
"קדושה לפי תפיסת ההלכה, מסמנת השתקפות הטרנסנדנטיות הכי סתומה וחתומה, בעולמנו הממשי, "ירידת" האלקים, דלית מחשבה תפיסא ביה אל הר סיני, הרכנת העולם הנעלם והנסתר על גבי המציאות." (איש ההלכה, עמ' 47).
מה ניתן ללמוד מכך?
ניתן ללמוד כי מושג הקדושה משקף את חיינו הדתיים בכלל. אנו חיים בעולם גשמי, שבו השראת השכינה איננה ברורה וגלויה, אולם אנו נושאים את עינינו כלפי מעלה. איך נתמודד עם סתירה זו?
אם נזכור כי אנו עצמנו חיים חיים דואליים, הכוללים את הווייתנו הלאומית והגשמית יחד עם היותנו אנשי ה' ועבדיו, נוכל לנסות לשלב את שתי הדרכים הללו ולחיות את שתיהן גם יחד, ונכונן מציאות של ממלכת כהנים וגוי קדוש.
שבת שלום.

הערות:

(1) אני וחברותתי בישיבה, שאול ברט נ"י, דנו במקור איסור זה, והצענו סיבה: איסור להתאבל על מתים כמו הגויים. את דין זה ניתן לחלק לשניים (בכל זאת, בריסק):

א) האיסור נובע מתפיסת המוות שמובעת במעשים אלו- ואסור לישראל, ולכהנים בתוכם, לנהוג לפי תפיסה זו. תפיסה זו יכולה להיות שהמוות הוא הסוף של הכל, ולכן יש להתאבל עליו מאוד ובמעשים קיצוניים- כמו לפגוע בעצמך, או שיש לאל עניין בסבל אנושי כדי לרחם על המת ועוד. היהדות כמובן לא רואה במוות סוף, והיא מבקשת לשקם את האדם מאבלו ולהחזירו לחיים רגילים, ולא לענותו ולגרום לו להמשיך לחיות עבור המת.
ב) האיסור הוא איסור הליכה בחוקות הגויים.
חילוק זה יכול להסביר את המשנה המשונה שבמסכת מכות:
"שרט שריטה אחת על חמישה מתים או חמש שריטות על מת אחד חייב על כל אחת ואחת" (פ"ג מ"). מדוע אדם ששרט שריטה אחת על חמישה מתים חייב על כל אחת ואחת? אם מבינים שבתוך שריטה יש לא רק את המעשה הפיזי (שלכאורה היה צורך להעניש עליו רק פעם אחת, כי נעשה רק מעשה אחד) אלא גם פן תפיסתי (שניתן לומר שהוא הליכה בחוקות הגויים או ביזוי המת- מתוך ההתייחסות אליו כמו שגוי מתייחס אל מתו) אזי הדבר ברור יותר, ודוק.
(2) ניתן להעלות הבנות נוספות לגבי מעמדם של הכהנים, למשל: הכהן כקורבן. ניתן לראות זאת ע"י השוואה בין ויקרא כא/יז לבין כב/כ.
(3) למעשה, הדבר לא טוטאלי עד כדי כך. הכוונה היא שבזמן לבישת הבגדים הכה"ג לא יוצא מהמשכן. באופן כללי, המאמר דן באופי של הכהן בזמן השירות שלו. הכהן ההדיוט הוא איש ה' ואיש העם בזמן שירותו, והכהן הגדול הוא כל כולו לה' בזמן שירותו. ודאי שלשניהם יש את חייהם הפרטיים.
(4) כמובן שהקשר לעם לא בטל, אפילו לא נחלש. אני מעדיף את הביטוי "מתמקד"- הקשר בין העם לכה"ג מתמקד במספר ימי מפתח, כמו יוה"כ.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.05 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה