זה ייגמר באיזה זיון מתסכל

יום שישי 28 במרץ 2008 07:41 מאת: דנה רוטשילד, העיר תל אביב



היא היתה גלריה, בר פיק אפ, ומועדון הופעות - המינרווה, הבר הלסבי הראשון והיחיד בציון, נסגרה בסופ"ש בתום 11 שנות פעילות. פרידה





[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.mouse.co.il/UploadedImages/מינרווה%20אביעד%20הרמן%20ב.jpg]


אהבת נשים חופשית. המינרווה

(צילום: אביעד הרמן)



on error resume next ShockMode = (IsObject(CreateObject("ShockwaveFlash.ShockwaveFlash.8"))) פרסומת

.K34IDKEY { }.DataBound { BACKGROUND: #f1f1f1; FONT-FAMILY: Courier}.textMode { BORDER-TOP: black 1px solid; FONT: 10pt courier; DIRECTION: ltr}BODY { FONT-FAMILY: Ar}DIV.predictad UL LI.selected { BORDER-RIGHT: #59bcd9 1px solid; BORDER-TOP: #59bcd9 1px solid; BORDER-LEFT: #59bcd9 1px solid; BORDER-BOTTOM: #59bcd9 1px solid; BACKGROUND-COLOR: #59bcd9}המהפכות הגדולות מתחילות בבתי מרזח קטנים. המנרווה, הפאב הלסבי הראשון והיחיד בעיר הזאת, איכלס ב-11 שנות פעילותו לא מעט מהפכות, ושימש כצומת של רעיונות, יוזמות יצירתיות, מחאות פוליטיות ואוונגרד מוזיקלי שחילחלו, בהדרגה, גם מהלסביות הרדיקליות ביותר ללב לבו של המיינסטרים. ביום שבת האחרון הוא סגר את שעריו. וזה, רבותי, הזמן לרפלקסיה.

"כל עיר צריכה בר לסבי, כדי שירכז אליו באהבה את הדייקיות הלוהטות, הפמיניסטיות, הטום בויז, הפמיות, הטרנסים, הערסיות, הקוקיצות, הבוצ'יות וכל השאר", אמרה לפני שנה יוענה גונן, דייקון, הוגת דעות ועיתונאית בראיון לרגל חגיגות העשור למנרווה. היום, לאחר ההודעה על הסגירה הצפויה, היא תוהה איך תסתדר הסצנה הלסבית ללא "מקום שיאפשר ללסביות לפתות ולהתפתות, להעביר מחלות מין זו לזו, ליצור תרבות לסבית, לבנות קהילה ולתכנן את הפלת הפטריארכיה". יוענה לא לבד, כמו שאומרים. רבות אחרות נכנסו לדיכאון קליני אחרי שנתבשרו על הקלוז'ר הקרוב.

"כשהמנרווה נפתחה, בדיוק נפרדתי מאקסית ירושלמית. אני עוד גרתי בירושלים, וחשבתי שכל חיי אשאר בגטו הגיאוגרפי והנפשי של ירושלים", אומרת דנה אולמרט (36), דוקטורנטית לספרות ומושא תשוקה קהילתי, "ואז נפתחה המנרווה, וכמי שהגיעה היישר מההוויה הירושלמית, זו היתה חוויה משחררת ביותר". גם בביוגרפיה של דנה למנרווה יש תפקיד מכונן "הפעם הראשונה שאני ודפי (בן צבי, זוגתה של דנה ואם ילדתה במסגרת משפחה אלטרנטיבית של ארבעה הורים; ד"ר) התנשקנו היתה במנרווה. היינו שיכורות נורא, אבל זה באמת היה מזמן. די, הסגירה הזו עושה אותי נוסטלגית".

הגנאלוגיה של חיי הלילה התל אביביים נמדדת בשנות כלב, כשמעטים המקומות שמצליחים לשרוד שנים ולהפוך, בהדרגה, למותג. המנרווה היה, כך נדמה, קצת יותר מזה; ללא מעט נשים ואנשים, בדרגות כאלה ואחרות של קוויריות, הוא היה בית. אשכרה בית. לאחרים הוא שינה את החיים. ובכל הנוגע לחיי הלילה, דווקא שם התגבשו טרנדים שלימים התפשטו בכל פאב, ליין או מועדון שמכבד את עצמו. "האלקטרו, למשל, התחיל אצלנו", מעידה נעמה ("נוּמה") אדרי, שעבדה במנרווה בחמש השנים האחרונות. "היום אף אחד כבר לא זוכר את זה", היא אומרת, בניסיון לתקן את ההיסטוריוגרפיה הלקויה של הטרנדים בעיר, "המון דיג'יים טובים, צעירים ומגניבים, שהביאו מוזיקה אחרת, מצאו מקום אצלנו ולא באף מקום אחר, בדיוק בגלל שאנחנו מקום קווירי".

חיבור בין תרבות לסליז
11 שנים זה לא מעט זמן, והמנרווה - בסך הכול בית עסק שאמור להניב רווחים - עברה אינספור פאזות וגלגולים: החל בגלריה וספרייה במרתף, דרך חדר חושך זימתי, וכלה בפאב המתוקתק שהוא היום. ובין לבין, על השולחנות עם העיצובים המשתנים, הבחורות שמתמזמזות על הספות והדייקיות השפוכות על הבר, הותוותה הכרוניקה של הסצנה הלסבית בארץ הזאת. משהו שנראה כל כך מובן מאליו כיום, אבל כשהוקם הפאב ב-1997, אפילו ההחלטה של המקימות, דליה שלף, גלית בן שמחון ואריאלה לנדאו, ליעד את המקום ל"לסביות והומואים", כלומר קודם כל ללסביות, נתפסה כתמוהה. "היום זה נשמע מופרך", אומרת שלף, "אבל אז זה היה הסטייטמנט שלנו".

בגרסתו הראשונית שימש המנרווה כפאב וגלריה, וזו הביאה לארץ מגזינים, כתבי עת ודימויים אמנותיים שניסחו את רזי הלסביות הישראלית המתפתחת. "הגלריה למטה היתה הבייבי שלי", אומרת שלף, שעוסקת בתחום האמנות. "היום יש המון אירועי תרבות אלטרנטיביים, אבל אז אנחנו היינו בין הראשונים שעשו את החיבורים האלה, בין תרבות וסליז; בין אמנות לאלכוהול וסמים". המנרווה היתה התחנה היחידה הזמינה לסוציאליזציה לסבית - אותה דרך החתחתים שמובילה צעירה מבולבלת ודיכאונית לחיקם של מודלים לחיקוי, קודים חברתיים אלטרנטיביים ותת תרבות שחותרת תחת אושיות המיניות הנורמטיבית.

"במנרווה הייתי בפעם הראשונה ב-1999, כשעוד היו שם שולחנות עגולים", מספרת המשוררת מאיה קופרמן, "ותסלחי לי שאני נשמעת כמו פנסיונר נוסטלגי שמתפייט על כוס תה ורקיק. הייתי שם עם החברה הראשונה שלי, והיא הציעה לי שם נישואין. היינו בנות 16. אפשר להגיד שהזוגיות שלנו הצליחה, ונפרדנו - כי רק זוגיות אמיתית מצליחה לייצר פרידה כמו שצריך. בכלל, המקום הזה ליווה אותי בכל כך הרבה תחנות בדרך: את כוס הוויסקי הראשונה בחיי שתיתי שם, ושנייה אחרי שבלעתי אותה הקאתי אותה - על הבר. בכך הותרתי רושם בל יימחה. גם מיטב הדייטים הכושלים שלי התנהלו שם".

מה תעשי כשהמקום ייסגר?

"אשב בבית ואקטר. אני עוד זוכרת איך בהתחלה, כשהגעתי לשם, הייתי כל כך תמימה, שלא ידעתי לאבחן אם מי שיושב לידי הוא בן או בת. גם לא הבנתי למה השירותים כל כך גדולים".

למה באמת השירותים גדולים?

"כדי שיהיה אפשר להזדיין בהם".

אקטיביסטית או פסיביסטית?
עמליה זיו, מרצה בחוג לספרות של אוניברסיטת תל אביב, ומושא תאוותן של סטודנטיות למדעי הרוח (ולא רק), היתה שם כשזה נפתח. "האמת? אני אשכרה כבר לא זוכרת בדיוק אם באמת הייתי בפתיחה. בשנים האחרונות לא יצא לי להיות שם הרבה, אבל הוא מספיק השתרג בהיסטוריה האישית שלי כדי שיהיה לי ממש חבל שזה נסגר".

פרטי, ואם אפשר גם הדגימי.

"אמנם היו אי אלו לילות רוויי אלכוהול, אבל זה לא רק זה. זה היה יותר בסימן של 'איזה כיף שיש מקום כזה', בעיקר בוורסיה הראשונה שלו, עם הגלריה, התערוכות וערבי השירה. אחר כך הוא נהיה יותר הומה ורווי קרוזינג".

ב-2001 פרצה אינתיפאדה, ובמנרווה פתחו חדר חושך במקום הגלריה שנסגרה, "הסליז ניצח את התרבות", מסבירה שלף, שבאותה תקופה צימצמה את מעורבותה הישירה בניהול. אבל היה לא מעט אקשן דווקא מחוץ לחדר החושך. המלחמה הביאה איתה בשורה חדשה בדמות אקטיביזם קווירי, וביחד עם כביסה שחורה - קבוצת פעולה של לסביות, הומואים וטרנסג'נדרים נגד הכיבוש ובעד צדק חברתי - וחבורת הקווירפשן, הזימה הלסבית במנרווה הפכה לעניין פוליטי: מניפסטים מנוסחים היטב של סטודנטיות מבריקות הפכו למילים מלוכלכות שנלחשו בשירותים של המנרווה, שנכתבו בפורומים באינטרנט או דוברו בחדרי המיטות.

הפאנזין הקווירי אנה פראנQ, בעריכת יוענה גונן וקארין לוי, פירסם פנטזיה שמתרחשת בשירותי המנרווה, ובמהלכה משתינה על הכותבת עמליה זיו, אז עוד תיאורטיקנית קווירית מתחילה. "אחרי ההומאז' הזה הרגשתי שעשיתי את שלי ואני יכולה לצאת לפנסיה", מכריזה בנחת זיו, שמאז סיימה את הדוקטורט שלה. "אהבתי את התקופה של כביסה שחורה, ומה שהיא חוללה. היתה אינטראקציה מעניינת עם הקהל של המנרווה, כשחלק מהבלייניות ההארד קור לא רצו שיבלבלו להן את הראש עם פוליטיקה".

מישל פוקו בתחת שלי. במובן המילולי
בסרט "הבועה" מקשקשות הדמויות על ג'ודית באטלר כעניין שבשגרה, אבל בתחילת שנות ה-2000 לא היה קל להיות חננה אינטלקטואלית. חברות כביסה שחורה, שהרבו להשתכר במנרווה אחרי הפגנות, לפני הפגנות, ולעתים אף במהלכן, עשו נפשות לתיאוריה הקווירית. הן והמסרים שלהן חילחלו בהדרגה לכל מקום. היום זה נראה ברור מאליו, אבל ב-2002 היה קשה מאוד להשיג זיון בדיבורים מלוכלכים על מישל פוקו.

"במנרווה שיכללתי את היכולת שלי להתחיל עם בחורות באמצעות ציטוטים מפוקו ומבאטלר", מבארת יוענה, "כי זה עובד על חנוניות ממושקפות ומטונפות מהסוג שמדליק אותי. לכן אנצל את רגעי הפרידה כדי לתקוע אמרת שפר אינטלקטואלית אחרונה: המנרווה היתה בעצם מה שפוקו כינה 'הטרוטופיה', מקום אחר אבל ממשי, שמצוי בתוך החברה אבל מופרד ממנה, המשמש לבידודם של אלה שמודרים מהמרחב הציבורי. זאת היתה מראה עקומה ששיקפה את הקהילה הלסבית התל אביבית בכל רגע נתון, על הצדדים הטובים והרעים שלה". אבל הדיבורים המלוכלכים האלה התחילו לצבור תאוצה ולהפוך לבון טון, "פתאום נהיה הרבה יותר קול להיות קוויר אקדמי", נזכרת עמליה זיו.

את חושבת שלהרגלי השתיינות של קווירים אינטלקטואלים יש קשר לזמן הארוך שלוקח להם לכתוב עבודות אקדמיות? הרי לך עצמך לקח למעלה מעשור לסיים את הדוקטורט.

"אה, מצדי את יכולה לכתוב גם את זה".

ומה יהיה כשהמנרווה לא תהיה שם?

"אני נורא מקווה שיהיה מקום אחר. יש משהו נורא שביר; ברגע שמקום כזה קיים, במיוחד בשביל מי שכבר יצא מהארון, זה נראה מובן מאליו. אבל אני זוכרת את התקופה הארוכה לפני שהיתה המנרווה. זה היה לא קל אז".

גם אחרי שקמה המנרווה, לא הכול היה הנקי דורי . "היתה לי חברה שהלכה מכות מחוץ למנרווה עם כמה ערסים שיכורים שהעליבו אותה", מספרת הבמאית אביגיל שפרבר, שגרה אז ממש סמוך לפאב, "זה היה לפני שלוש-ארבע שנים, לא יותר. אני אפילו לא זוכרת מה הם אמרו לה, אבל זה היה קשור לזה שהיא לסבית". "אם פעם היתה תחושה חזקה של מיעוט נרדף, אז היום המנרווה פתוחה ברמה שגם סטרייטים מגיעים ונהנים, כי זה מוסד תל אביבי", מחדדת נעמה אדרי. "אבל עם כל יחסי האהבה-שנאה שללקוחות יש עם המנרווה, זה המקום שלנו, של נשים שאוהבות נשים. ושם אנחנו הקובעות, ואם באים סטרייטים אז הם המיעוט, והם צריכים להתאים את ההתנהגות שלנו אלינו. ואם לא טוב להם אז שהם יעופו קיבינימט, לא אנחנו".

כרוניקה של פרידה
הייננית רוני ססלוב, שאירגנה עם ליז חג'ג' את פסטיבל הקולנוע הלסבי בתחילת שנות האלפיים, מספרת שהלכה למנרווה עוד הרבה לפני שיצאה מהארון. "הרגשתי בנוח ללכת לשם עם החברים ההומואים שלי. בעיני, המקום הזה תמיד איחד זרמים שונים בקהילה, אבל ברור לי שהבעלים החזיקו אותו רק מטעמי אידיאולוגיה. לסביות הן קהל לא קל, וכל הכבוד לגלית (בן שמחון; ד"ר) שהחזיקה מעמד עד עכשיו".

"עד היום אני מצטערת שבחרתי להישאר בבית בערב הפתיחה של המינרווה", מכה על חטא תמי ריקליס, עורכת ב"הארץ". "הייתי אז לסבית חדשה מדי, ולא הבנתי עד כמה האירוע הזה הולך להיות משמעותי להמשך חיי. כמה חודשים לפני כן, בגיל 18 וחצי, פגשתי את החברה הראשונה שלי. זה קרה בקפה נורדאו, שבכלל היה בארלוזרוב ואמנם היה היחיד שמזוהה עם 'הקהילה', אבל גם מקום כבוי לגמרי. המנרווה, שבשנים הראשונות לקיומו התייצבו בו כל אלה שהיום כבר מתכרבלות מול הטלוויזיה עם החברה והתינוק וחלק נכבד ממי שמכונות 'לסביות רדיקליות', סיפק קצת זוהר הכרחי ושעות מספקות של בהייה במושאי פאסינציה מתחלפים על הבר. מתישהו, קשה לומר בדיוק מתי, נוכחותי הצטמצמה לטובת ערבי ההומואים המעולים של ימי שלישי. והסגירה? כנראה שעכשיו נמצאה סוף סוף ההצדקה האולטימטיבית לפיתוי סטרייטיות".

בשלל גלגוליה שימש המנרווה בעת ובעונה אחת מרכז תרבותי, בר פיק אפ, מסבאה שכונתית ומתנ"ס קהילתי. התנקזו אליו לסביות סטלניות, רוקריות קשוחות, סטודנטיות שטופות זימה, פעילות פוליטיות, פאנקיסטיות חרמניות, דראגיסטיות, טרנסים, נשואות בארון, גיקיות מהוססות, חיילות בחמשוש ואנרכיסטיות נגד הגדר; סצנות מקבילות שנפגשו רק שם התחככו זו בזו, הכירו, התיידדו, החליפו נוזלי גוף; נשים נפגשו, שתו, הזדיינו, הפכו לחברות הכי טובות, ולפעמים, בדרך פלא, גם התאהבו. איזה קסם.

"כרוניקה של פרידה צריכה להיות מלאת חמלה", מסכמת יוענה. "כמו לכל לסבית נוירוטית, גם למנרווה לא חסרו בעיות, אבל בשעת פרידה אפשר וצריך להסתכל על המקום בעיקר באהבה. וכמו כל פרידה לסבית, ברור לי שגם כשזה נגמר זה לא באמת נגמר. אנחנו עוד נסמס ונדבר ונבכה זו לזו, אני לא אסכים ללכת והיא תעשה לי סצנות, ובסוף זה ייגמר באיזה זיון מתסכל לפני שנתאושש ונמשיך הלאה לדבר הבא".

בסך הכל קיבלנו להג משמים והתרפקויות דקדנטיות של כמה דייקיות.

שונרא מאי 1992-מרץ 2006.
R . I . P

זה לא בר של לסביות? הן לא היו שמאלניות ? הוא לא נסגר? דנה אולמרט לא מבכה את סגירתו?
איזה פסול מצאת בכותרת הזאת?

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

מעניין הכמות של המילים הלועזיות בכתבה. פמיניסטיות, הטום בויז, הפמיות, הטרנסים, קווירית, וכו'. אם לא ידעתי אנגלית הייתי מתקשה להבין אותה.

כנראה ככל שמתרחקים מהעולם הערכי של היהדות מתרחקים גם כן מהשפה העברית.

The release of convicted terrorists before they have served their full sentences seems like an easy and tempting way of defusing blackmailed situations in which innocent people may lose their lives, but its utility is momentary at best. Prisoner releases only embolden terrorists by giving them the feeling that even if they are caught, their punishment will be brief. Worse, by leading terrorists to think such demands are likely to be met, they encourage precisely the terrorist blackmail they are supposed to defuse.

1995 ,Binyamin Netanyahu, Fighting Terrorism

מה שמזכיר לי....