כפי שמסופר על ידי אנשי קבוצת גבע:

גבע - מראשוני היישובים שהוקמו בעמק לאחר מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1921 יצאה חבורת פועלים מאנשי העליה השניה (בעיקר מרוסיה ופולין) על מנת להקים יישוב בעמק. כאשר התקרבו למקום היישוב - הגבעה עליה הוקם כפר יחזקאל, פרשו מהקבוצה 12 חלוצים והמשיכו אל הגבעה הבאה. כאשר שאלו אותם לאן הם הולכים ענו "אל הגבעה שלנו אנו עולים".
לאחר שגרתי במקום כמעט שנה ואף השתתפתי בחג המשק, גיליתי כי חברי הקבוצה מאד גאים בסיפור ה"עצמאות" הפרטי שלהם ומספרים אותו בכל חג משק.
מאוחר יותר הצטרפו חברי קבוצות נוספות שעבדו במקומות שונים בארץ כמו באר טוביה וכביש טבריה-צמח. הידוע שבהם הוא טרידל - בן למשפחה מכנרת שעל ביתם נכתב השיר "על שפת ים כינרת, ארמון רב תפארת". צאצאיו עדיין חיים בקיבוץ.
בשנות השלושים הגיעו חברי קבוצת גורדוניה מליטא ולטביה, והגרעין המקים האחרון הגיע מהונגריה בסוף מלחמת העולם.

כיום - גבע היא שמורת טבע - עדיין לא עבר הפרטה ומשלב תעשיה מוצלחת עם חקלאות.

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

אכן נוער הגבעות...

ולידו היה כתוב על השלט בפרוט רב יותר ספור העליה על הקרקע. ככל הידוע לי - נפטר אחרון הראשונים של חלוצי גבע בראשית שנות השמונים.

משבע המשפחות הראשונות מוכרת משפחת 'רז' [משפחתו של חה"כ לשעבר ואיש החינוך נחמן רז].
האם מכיר מישהו את שמות משפחות החלוצים האחרות? אם כן, זה המקום לפרט.

צריף הראשונים עוד קיים, ומשמש כמוזיאון קטן.

לא יודעת אם אלו שמות משפחת החלוצים - אבל בגבע יש מס' חמולות - רז, גלילי, בן-יהודה, גוריון, ידין ואולי עוד כמה ששכחתי. כמו שאמרתי - טריידל מאנשי כינרת היה מהראשונים (אך לא מה-12 הראשונים ממש) וצאצאיו עדיין בקיבוץ. רז היא אחת הגדולות. אגב, נחמן רז - איש חביב מאד, ניהל את הספריה בגבע נכון לשנת 2000 ובעל ידע מקיף ביותר על תולדות העמק. אם אצליח להגיע לשם בשבת אנסה "לראיין" אותו לגבי סיפור ההקמה.
עוד ידוען יוצא גבע הוא דידי מנוסי, שעם אחיו ז"ל עבדתי.

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

כמובן! מומו האגדי שעל שמו היו לפחות שש פרות (מומו 1-6 )

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

וכך מתאר ''חיים רוזנפלד'' את פרשת העליה על הקרקע

ביום חמישי בט''ו בכסלו תרפ''ב יצאו מכנרת שתי העגלות שלנו טעונות כל רכושנו אל מקום ההתישבות.אך אוהלים עוד לא היו.הגענו לחצר מרחביה ושם חיכינו עד התקבל האהלים בתחנת עפולה ברכבת עבור המושב ועבורנו כאחד בכדי לעלות יחד איתם למקום המיועד לשני הגופים.לנו נמסרו שבעה אוהלים קטנים ואוהל גדול.בליל חמישי נפסק הגשם.השמים התבהרו וביום השישי בבוקר יוצאת כל הכבודה: המושב והעגלות שלו ואחריהם שתי העגלות של הקבוצה.
הבוץ גדול...הבהמות סוחבות את העגלות בקושי.בעשר לפני הצהרים הגענו לפרשת הדרך במעלה המושב.עגלות המושב פנו פנה וסוב והחלו לעלות על הגבעה שלפניהם ואנו ממשיכים את דרכנו הלאה מזרחה.
הנה צריך לעלות! לאן אתם פונים? קוראים אחרינו אנשי המושב.
''אל הגבעה שלנו אנו עולים''! עונים אנחנו.
על יד המעין לפני העליה על הגבעה אותה יעדנו לנו עוד קודם לכן עמדנו לנוח האכלנו את הבהמות וסעדנו בעצמנו.
בצהרים (בי''ז בכסלו) הגענו עם העגלות אל הגבעה הזאת אל מקום החצר עד היום הזה. תקענו את האהל הראשון במקום שעכשיו הדשא אשר מול אולם התרבות ועד הערב כבר נכונו כל האהלים. שנים מהם שימשו מקום בשביל הבהמות.אחד למטבח וחדר אוכל וארבעה אהלים לדירות.
מפה מתחילת פרשת ''קבוצת הגבעה'' היא ''גבע'' עד היום הזה.

ועוד מצאתי מפי "דנדי"(?):

12 המופלאים

מי היו אותם 12 חלוצים שלפני 85 שנה, ביום שישי ה-21/12/1921 י"ז בכסלו תרפ"ב, בשעות הצהרים התנחלו בראש הגבעה?

אלה שבכוחות אחרונים פנו ועלו לגבעה לאחר לילה גשום וסוער כשגם הפרידות הידועות בכוחן הרב ובעקשנותן, בוססו בבוץ העמוק, עד שהגיעו לאפיסת כוחות וסרבו להמשיך ולסחוב את העגלות?

תמיד תִשָאֵל השאלה: מי היו החלוצים? או נכון יותר מה היו שמותיהם?

כידוע לא כל קבוצת המייסדים עלתה לגבעה באותו יום, חלקם הצטרפו מאוחר יותר.

מתברר שבספר גבע שיצא לאור בחג ה-60 לפני 25 שנים , לא מופיעים שמות העולים בסיפור העליה.

לאחרונה התחלתי להתעניין אצל יודעי דבר מי מכיר את שמותיהם והיחידים שיכולים אולי לזכור הם בני מחזור א' וגם אלה רק מסיפורים של הוריהם.

בעזרתן של עובדות הארכיון ובמיוחד בעזרתה של מייסדת הארכיון בגבע מרים רכס נמצאה הרשימה שכתבה מרים ובה מפורטים השמות הללו.

מספר החלוצים המקובל עד היום היה 12, אבל תוך כדי המחקר התברר לי שהיו 13 חברים וחברות. (אפשר לומר שהעליתי עוד חבר אחד על העגלה). החבר ה- 13 הוא מרדכי בן-יהודה. מרדכי לא היה שייך לחבורת טרטקוב שהסתובבה בארץ כ-10 שנים. הוא הגיע לארץ-ישראל ממחנה השבויים במצרים.

(סיפורו של מרדכי בן-יהודה תועד כבר בחג החמישים של גבע ע"י אמנון ידין ז"ל שהחל לראיין את ותיקי גבע והתכונן לפרסם את החומר לקראת החג. הדבר לא הסתייע והדברים פורסמו בספר גבע בחג ה-60. הסיפור כפי ששמע אותו אמנון מופיע בספר גבע

"אל הגבעה שלנו" שערך דוד שטנר עמ' 14 ).

מאחר ומרדכי אך זה הגיע לארץ-ישראל שהה בתחילה ביהודה (כפי שכונה אז דרום הארץ ) ולאחר מכן החליט לעבור לגליל (צפון) וכך הגיע לכביש טבריה-צמח.

אצטט כמה שורות מאמנון:"לעת ערב שמע מרדכי שירה רוסית עולה מאחת המדורות, ניגש לראות וראה חבורה עליזה ששרה שירים מבית אבא, מצאו חן בעיניו ומצא הוא חן בעיניהם ואולי הייתה גם סיבה נוספת". . .

מאחר וזה סיפור המעשה והלה לעתיד אשתו הייתה בחבורה מתקבל על הדעת שגם מרדכי היה ביניהם. טענה נוספת, בתמונה של "תלם ראשון" חורשים שני חורשים, הראשון הוא חיים רוזן ומאחריו מרדכי בן-יהודה.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.kvgeva.org.il/~info/daf/archive/1721/1721_g.files/image002.jpg]

ועכשיו לרשימה עם תוספת לזיהוי:

1. טרטקוב משה ולימים טמיר.

2. ציפורה – אשתו של טרטקוב מראשונות "השומר".

3. טובה טרודרמן, עזבה את גבע.

4. יהושע זוטולבסקי אביהם של אמנון זיו ואראלה.

5. חיים רוזנפלד (רוזן) הוא האיש שנהג את העגלה הראשונה וכתב את סיפור העליה.

6. הלה בן-יהודה.

7. מרדכי בן-יהודה.

8. מצליח מרדכי - עבר לכפר-יחזקאל.

9. אברהם שמיון - עזב את הקבוצה.

10. לובקה מילנר.

11. יהודית מילנר (אחותו של טרטקוב, אשתו של לובקה) עזבו לעפולה

12. משה פלדמן - עזב לכפר-יהושע.

13. ראובן לוין



יושבים מימין לשמאל: משה פלדמן, מרים הורביץ, חיים רוזנפלד

עומדים: ראובן לוין, טובה טרודמן, זאב הורביץ, צפורה טרטקוב



לא כל חברי בקבוצה עלו באותו יום לגבעה. נעדרו שנים מחברי החבורה יעקב ושרה רז שהיו "עסוקים" ולא יכולים היו להגיע-שרה ילדה בבית-חולים בצפת את יוסיק ויעקב היה לידה.



מרים זוטולבסקי (זיו) היתה עם התינוק שנולד עוד קודם וכבר קיבל בהחלטת החבורה את השם אמנון.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.kvgeva.org.il/~info/daf/archive/1721/1721_g.files/image003.jpg]

בתמונה: מרים זוטולובסקי עם אמנון ויעקב רז אחיה.

למעשה הגוף המייסד התגבש לאורך 5 שנים מיום העליה על הקרקע.

עקב התנאים הקשים ואפילו חוסר אמונה בדרך ובצורת החיים שרק נוצרה עזבו רבים והייתה אפילו הרגשה שאולי נגוז החלום.

ובכל זאת הגענו לשנת ה-85.

ולפי מספר המצטרפים השנה לחברות בקבוצה כנראה שעדיין יש המאמינים בדרך.


[שקדי, אתה מוזמן להוסיף ולשנות - ואז ניתן יהיה למחוק את התגובה המועתקת שלי...]

מן הארכיון

מדרון הקטטה

בספר שיצא לאחרונה "עלילות גדוד העבודה" ישנם איזכורים של חברי גבע.

בקטע שנקרא "מדרון הקטטה" שכתב י. מיכאלי מספר הכותב על "חילוקי הדעות" בין ראשוני עין חרוד ומוכתר הכפר נוריס שטען כי בעת שנחתם החוזה בין חנקין ובינו בדבר העברת אדמת הכפר עין ג'לוד לעין-חרוד – נקבע שמדרונות ההר, שהם שטח אדמת מרעה טבעי, יהיו חופשיים לשני הצדדים לרעיית צאנם ובקרם. נקבע גם גבול תחתון לאזור המרעה הדרך היורדת מנוריס אל ראש הר יונתן ויורדת על המדרון הצפוני עד לרגלי ההר ומשם לאורך ההר כעד בית שאן. קשה היה לקבוע את הגבולות הברורים ולכן כשהוחלט לקבוע עובדה ולחרוש את השטח עד השביל העליון נתקלו החורשים בהמון ערבי מכפר נוריס שהתקרב בצעקות והטלת אבנים.

הועלתה מדורת אזעקה כפי שנקבע עם המשקים בסביבה והעזרה החלה זורמת בעגלות וברכיבה מכל המשקים.

החלה מהומה. ההמון הערבי ירד אל החורשים באבנים וכוח האבטחה, שאחדים ממנו נפגעו בראשיהם, ענה להם במקלותיו. הבהמות שנבהלו נמלטו וגררו את המחרשות לתחתית המדרון...

בשלב זה החלה הפוגה, כאשר נכבדי הערבים ביקשו להפגש עם נציגינו. לרוע המזל, חיים שטורמן שידע להדבר עם הערבים בשפתם – נעדר באותו היום מהמשק לרגל נסיעה... ייצג אותנו חיים רוזנפלד מקבוצת גבע, איש העלייה השנייה, שענה לערבים בתקיפות וללא עדינות מיוחדת והנושאים ונותנים חזרו אל קהלם ומטר אבנים החל לנחות על החורשים והמאבטחים וחברים נפצעו. התברר, שהערבים תפסו את החבר לבקוביץ (לביא), שהתקרב אליהם עם חיים רוזנפלד בניסיון הראשון להדברות והם מחזיקים בו כבמשכון, כקלף במשא והמתן...

יצחק לוז – על משפט עם ערבי נוריס – בנוגע לבעלות על שטח המדרון של הגלבוע ע"י המחצבה (איזכור אתקין)

המשפט היה ב – 1935

נכחו במשפט מצד התביעה המוכתר מנוריס ועמו נציגים ערבים אחדים ומצד היהודים נכחו באי-כוח המשקים. מעין-חרוד נכח חיים שטורמן, שלקח אותי כפלח, למקרה צורך. מתל-יוסף נכחו ש. הפטר ומאיר שוורץ (שחר) מגבע היה אטקין ומבית-אלפא – מוסה.

לאחר דברי המוכתר מנוריס דיבר עורך-הדין שלהם, עוני עבדול האדי, והביא איתו כעד ערבי מנוריס. הערבי הפשיל גלימתו והוציא מכיסו פתק, שנראה כמו "הגווילים מקומרן" בימינו, אלא שהיה עוד יותר מקומט. . . בפתק היה כתוב: " לכב' וכו', בזה הנני מבקש ממך שתרשה לחברים שלנו לאסוף אבנים על המדרון עבור הבניינים שאנו בונים". על החתום – אטקין. אז קם עו"ד אליאש והכריז: " במשפט גדול כזה אתם מביאים פתק מאיזה שהוא אטקין, שמטקין, שלא תפריע לו לאסוף אבנים? וזאת ההוכחה שיש לכם זכות על המדרון?" בקהל הנוכחים, יחד עם אטקין, פרץ צחוק גדול, עד שהשופט היה מוכרח להתערב ולהשקיט את הקהל.

המשפט נגמר לטובתנו. יש סימוכין שהיו לנו עוד הוכחות לבעלות על המדרון. מאז פסק הוויכוח.

מדרון הקטטה

עוני עבד אל-האדי הוא בן לחמולה חשובה ביותר מג'נין (הם וחמולת עבושי, שלטו בעצם בצפון השומרון),
והוא היה מייסד מפלגת אסתקלאל (עצמאות) שהייתה מפלגה לאומנית פלסטינית ראשונה, שקמה בתחילת
שנות השלושים, וחלקה היה גדול בהלהטת הרוחות לקראת המרד הערבי. אחרי פרוץ המרד, היה עוני
חלק מ"הוועד הערבי העליון" בראשות המפתי. קרוב משפחתו הרחוק, פח'רי עבד אל-האדי היה מפקד
כנופיות בכיר בשלב הראשון של המרד, אלא שעם דיכוי השלב הראשון של המרד בידי הבריטים (אחרי
חצי שנה), הוא ברח ללבנון, וכשחזר לארץ, זה כבר היה כשכיר חרב של מתנגדי המפתי (תומכי המפתי
נקראו "מג'לסיין" - תומכי המועצה המסלמית העליונה, ומתנגדיו נקראו בשם "מעארצ'ה" - אופוזיציה),
בעיקר אלה שהקשורים בחמולת נשאשיבי. פח'רי עבד אל-האדי ופח'רי נשאשיבי הקימו (תמיכה בקריצה
מצד הבריטים, וכנראה שבסיוע כספי שקט מצד הסוכנות) את "כנופיות השלום", שלחמו באנשי המפתי
בשלב השני של המרד. שני העבד אל-האדים לא היו חברים בשלב זה...

לגבי הכפר נוריס, מהעויינים שבעויינים היה כפר זה מזוהה עוד עם הכנופייה של הסלבריטאי עז אל-דין
אל-קסאם ("אל-כף אל-אסוד" - היד השחורה), ואחד מהקשישים שבתומכיו, פרחאן אל-סעדי, היה בן
הכפר נוריס. אנשי פרחאן היו אלה שפתחו במרד הערבי ב15.4.36, חצי שנה אחרי חיסול עז אל-דין
אל-קסאם. אנשי פרחאן היו גם אלה שהביאו לחידושו של המרד באוקטובר 1937, כאשר רצחו את
ידיד הציונות הבולט לואיס אנדרוז, מושל הגליל, בדרכו לכנסיה האנגליקנית בנצרת (מחליפו של
אנדרוז היה אחד האנשים שעל שמם רשום הפטנט הקרוי בשם ממלכת ירדן, אלק קירקברייד).

אלה היו 60 שניות על ערבים שגרו בסביבת קיבות גבע, או ייצגו משפטית ערבים שהיו מסוכסכים עם
קיבוץ גבע. על הקיבוץ עצמו אין לי מה לתרום

באשכול מקביל, על מעלליו של ד"ר גרי, הצגתי שאלה לגבי מיתוסים של גבורה בקרב ערביי א"י, מאז תחילת ההתישבות הציונית. מישהו מכיר כאלה? אורי?

תודה על העדכון - אכן, זה הסיפור כפי שמסופר בחג המשק.
היפה בעיני הוא שממשפחות המייסדים קיים דור המשך למשפחות ידין, זיו, בן-יהודה, רז, לוין ורוזן. לגבי מילנר - אני לא בטוחה.

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20