18-03-2008, 23:08
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
אני תומך גדול של אופורטוניזם, ובמיוחד עבור מערכות מורכבות
הבעיה, של כל תומכי האופורטוניזם, היא שתמיד בשלב מסויים מאבדים צד/צדדים מאוד חשובים של הנושא ומתמקדים רק באחרים, כך שלכאורה "לקחו הכל בחשבון" קר ומחושב.
ואם להיות יותר ברור: עם כל הצורך החמור של ישראל בנשק מתוחכם (ויש לי השגות על ההתמכרות לתחושה הזאת, אבל אני מכיר בכך שכחי"רניק קטן יש הרבה מקום לטעות), אני חושב ששכחנו קצת את מה שלא ריאתי ששכחו גדולי הליברלים (מלבד השרוטים) באוניברסיטאות המערב: את הערכים.
השואה אינה עבורי מיתוס מכונן מצד אחד ואינה "בושה" מצד שני: השואה היא צל שחור ועצום שיעבור רק כשיעברו מן העולם בני הדור השני. השואה היא גם תנ"ך שלם - כן, כן תנ"ך של הלכות, לקחים ומצוות שיהודי בן זמנינו אמור, בתאוריה, להכיר. מכיוון שמה שנראה כאופורטוניזם בריא, ממעיט, מדחיק ומקצץ את זכר השואה (האמיתי, לא זה שעל לוח השנה), הוא גם מחליש את כל עולם הערכים הישראלי, ולכן מחליש אותנו.
פעם לא האמנתי שנוכל אי פעם ליפול כמו דרום אפריקה הלבנה (בלי להכנס לשאלות מוסר, רק במבחן התוצאה), או רודזיה, כפי שמסופר בהרחבה בפורום שכן, כי "בניגוד להם" אנחנו היינו אומה חיה ונושמת, ולא אוויר מכרות יהלומים, אלא מרמת פועל הזבל ועד למנהל הבנק. היום כשאני רואה באיזו קלות מטיפים להתפשרות על ערכים - ואני בכלל לא נכנס לשאלות של אדמה, אלא על ערכים לא חומריים - אני מבין שעם כל הנשק והצוללות, אנחנו קרובים מאוד (מבחינת יכולתינו לשמר מצב, בהחלט לא משוםפ בחינה אחרת) להיות אותו ענק שרירי אכול מבפנים, שהייתה דרום אפריקה ב 1991.
_____________________________________
.
|