דבר ראשון רק רוצה שתדעו ששמעתי על פרש ועל הרמה הגבוה שלו בתור אתר, ובגלל זה נרשמתי לפה בשביל לקבל עזרה.



אז שמי דורון
אני בן 16 בקרוב ורציתי לשתף אותכם במשהו שקרה לי בפעם הראשונה בחיים - דיכאון.
הסיפור הזה יהיה די מבולגן אבל בכל זאת תנסו להבין אותו כמה שיותר.
בגיל 5 וחצי , מספר שבועות לפני עלייתי לכיתה א', אבי נפטר מסרטן.
אמי הייתה צריכה לגדל אותי,את אחי הקטן שהיה בן שנתיים ושתי אחיי הגדולים (6 ו-12).
עברנו לנהריה כדי להיות קרובים למשפחה.
במהלך כל הלימודים ביסודי הסתדרתי.
שעליתי לכיתה ז' סבלתי מהקנטות, הצקות וב-2 הטיולים שהיו במהלך אותה שנה סבלתי.
בכיתה ח' נוסף על זאת היחס של המורה היה נגדי (בוא נגיד שהיא הייתה כל כך מגעילה ודוחה שכל הבית ספר שנא אותה)
גם שם באותה שנה התסבכתי בטיול השנתי ובגלל זה גם לא יצאתי לטיול הבא שהיה למרות שנלחמתי לצאת עליו כמה שיכולתי וכלום לא עזר.
אחד הדברים הנפלאים שקרו לי באותה שנה זה להכיר ילדה שבאמת הרגשתי כלפיה משהו-אהבה-וזה קרה לי בפעם הראשונה בחיים.
במהלך השנתיים שלי(ז'-ח') הייתי עם החבר הכי טוב שלי באותה כיתה.
בשנת הלימודים של כיתה ט' הוא עבר לבית ספר טכנלוגי באותו בקריית חינוך שבה כולנו למדנו.
עברתי לכיתה אחרת בבית ספר ששם ידעתי שאני יסתדר, כי שם היו רוב הילדים שלמדו איתי ביסודי. אותה שנה נהנתי האמת
והלימודים שלי השתנו לטובה בצורה דרסטית אבל בכל זאת מבחינה חברתית לא מצאתי את עצמי כי הרגשתי שלא משנה כמה חברים יש לך
העיקר הכנות שלהם.
לקראת סוף השנה הבנתי שלא ייצא לי כלום מהבית ספר הזה והחלטתי לעבור לבית ספר אחר (תעשייתי) שבו לומדים עד 5 בצהריים.
באיזשהו מקום אני נהנה מהבית ספר למרות שאין שם בנות,חברים מהבית ספר הקודם ואני לומד כמו שצריך אבל מתחילת השנה
בקושי יצאתי מהבית והרגשתי בדידות.
מאז גם החבר הכי טוב שאני איתו מכיתה ד' רב איתי בגלל איזו שטות שהאמת לא הייתה באשמתי.
הבכי הזה, שתופס אותך בגרון ואתה לא נותן לו לצאת, והמחשבות על למה זה ככה, הציקו לי במשך שבועות אבל לא התייחסתי לזה כל כך.
יום שישי האחרון שכבתי על המיטה לבדי וצפיתי בסרט קומדיה.
זה באמת גרם להכל להתפרץ ולאחר שראיתי את הסרט, שהזכיר לי משהו שאני לא מנצל, הבנתי שאני
לא מנצל את השעות שאני חוזר מהבית ספר, ובכללי לא מנצל את השעות
של הילדות של התקופה שאני צריך לבלות.
חשבתי לעצמי מה יותר חשוב כבוד או החברות.
ואני עד עכשיו מהסס אם להמתין חודש ליומלדת שלי - ולראות אם באמת מישהו באמת שם לב אם היא הייתה - אם הבנאדם שאני מכיר
הכי טוב בא לבקש סליחה.
הסרט גם הכניס בי עוצמה של געגועים לאותה ילדה.
אני בסה"כ רוצה ללמוד, להנות ולחיות שבעתיד אני יוכל לספק מנוחה לאמא שלי, שהיא תהיה
גאה בי, כמו שאני גאה בה.
אם הרגשות הדיכאוניות האלו אני לא מצליח לחשוב ככה.
זה שאני בדיכאון זה ברור לי - כבר במשך 5 ימים אני ממרמר בבכי לעצמי כי אני מרגיש שכל חיי מתנהלים בין הביתה לבית ספר.
ואם אני בחוץ גם זה קשור לאחד מהם.
תעזרו לי איכשהו בבקשה! תנו עצות מה שאתם רוצים רק תעזרו!

טוב. דבר ראשון, בדיכאון צריך לטפל. ללכת לפסיכולוג ולקבל תרופות.

דבר שני שאני חושבת שאולי יעזור לך, זה להקיף את עצמך בדברים שאתה אוהב ונהנה לעשות. בעלי חיים, קריאה, סרטים, פעילות ספורטיבית, פינוקים קטנים פה ושם.. כל מה שעושה לך טוב והם בגדר היכולת שלך. שתף את המשפחה שלך, אל תעבור את זה לבד. כי ככה קשה יותר.

אני לא מבינה כ"כ בנושא אז אני נרתעת מלייעץ לך. מה שאני כן מאמינה שחשוב לעשות זה באמת לעשות דברים שגורמים לאושר קטן, לשתף את המשפחה >אם אתה מרגיש שאי אפשר לסמוך על החברים שלך.. אבל אם יש לך חבר טוב או שניים, שתף גם אותם< חשוב מאוד! ולהעזר בסיוע מקצועי, אם אתה באמת רוצה לחזור למוטב.

וכמובן שאנחנו כאן. ויהיו פה אנשים שישמחו לעזור לך ולתרום מהידע שלהם.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

שטויות, לא כל כל דבר צריכים פסיכולוג ותרופות, זאת פשוט לא תקופה טובה.
כולם עוברים דברים כאלה.
אני זוכר תהרגשה כשאתה בבצפר ואתה מרגיש שאתה סגור כזה, שאתה לא ממש יכולה לעשות דברים חופשיים,
אתה תקוע מדי במסגרת של בית ספר ואין לך תחופש שאתה רוצה...
אתה צריך לזכור שאתה עדיין בן 16, אתה חייב את המסגרת הזאת ובעתיד אתה תתגעגע אליה.
תבין גם שגם אם אתה מרגיש שאין לך חופש מהמסגרת הזאת זה הכל עניין של דרך ראיה.
תחשוב קצת ועם קצת ניהול זמן יש הרבה מאוד דרכים שאתה יכול לעשות בתקופה הזאת.
תהנה מהחיים.

Ladies and gentlemen, would you please move your hands repeatedly towards each other, until they make contact, releasing energy in the form of sound.

עד כמה שהבנתי זה תלוי ברמה של הדיכאון, אבל עדיף שאני לא אכנס לדיון על דברים שאני לא יודעת עליהם.

מה שאני כן חושבת שיכול לעזור אלו אותם דברים משמחים.. זה אף פעם לא הזיק.

"אני פחדתי ממפלצת.. אז חשבתי על פיצה. ומיץ."

היו לי פעם תקופות של חודשים של דכאון גרוע יותר משלו
ויצאתי מזה, לא הייתי צריך פסיכולוג כי פסיכולוג לא יכל לעזור לי.
פסיכולוגים זה קצת דרסטי.

Ladies and gentlemen, would you please move your hands repeatedly towards each other, until they make contact, releasing energy in the form of sound.

הלו הלו
תרופות זה שלב כל כך רחוק, לא כל כך מהר נותנים מרשם (בעיקר לאור העובדה שלא צריך).
גם פסיכולוג זה שלב קצת יותר מדי מתקדם, יש הרבה דברים שאפשר לפתור בלעדיו, למרות שזה תמיד טוב לדבר עם מומחה.
לא להפחיד את הילד..

אני יודע מה אתה מרגיש...

עברתי דברים שונים אבל דומים בעבר... אני לא מאמין שמשהו בפורום באמת יכול לעזור לך... הסיבה לכך פשוטה. השינוי חייב לבוא מבפנים. וזה תהליך ארוך שלא מסתיים בשבוע... אתה חייב לעצב לעצמך את הדמות שאתה רוצה להיות... אחרת אתה תמצא את עצמך שתרגיש כמו ניצב בסרט של החיים שלך ולא השחקן הראשי כמו שכל אחד רוצה להיות.
גם אני זוכר לילות שפשוט שכבתי על המיטה ובכיתי, גם אני זוכר ימים שפשוט חיפשתי איזה פינה לשבת לבד ולחבק את התיק שלי ולבכות כי היה לי רע, זה בכי שבא מהנשמה...
היה לי לא קל להתמודד עם זה... ואני לא בטוח שמה שאני משדר היום כלפי חוץ זה באמת מה שאני ומי שאני... אני מחכה להזדמנות הבאה שתהיה לי את האפשרות לעצב לעצמי דמות חדשה וזה יהיה כנראה בצבא...

אני מזדהה איתך, אבל לצערי מעבר למילים האלה לא אוכל לעשות עבורך משהו, שוב, כי זה דבר שחייב לבוא ממך ולאט לאט זה יוקרן גם החוצה.

מחזק

Ladies and gentlemen, would you please move your hands repeatedly towards each other, until they make contact, releasing energy in the form of sound.

מזדהה איתך, גם אני ככה.

הבדידות מביאה לי לעצב ושאני מנסה להתחבר לאנשים חדשים במסגרת חדשה(צבא).
לא ממש הולך פיקס( יש שם הרבה אנשים זבל).
אני גם בנאדם שיש לו קשיים בהתחברויות.

אני איתך בנאדם

זה שאתה לא אדם שמתחבר זה לא אומר שאתה חייב להיות ככה. אנשים משתנים בחיים שלהם.

תנסה להתרגל למסגרת הזאת אבל אל תשכח את החברים מהאזרחי, כי ברגע שאתה עוזב את הצבא

הם אלה שימשיכו איתך!

אגב,

החלטתי על כמה דברים במהלך היממה האחרונה.

דבר ראשון, היום היה יום חופשי של אמא של מהעבודה. החלטתי להשאר בבית כי ידעתי שהכי טוב

שאני ידבר איתה בפרטיות. האמת זה הוריד לי קצת מהלב שהיא יודעת הכל אבל עדיין הייתה בי

מן תחושה שלא עשיתי מספיק.

דבר שני,החלטתי לסיים את הריב עם החבר הכי טוב שלי וזה גרם לי לאושר. זה באמת כיף לראות בנאדם שלא דיברת איתו חצי שנה כמעט, מדבר איתך - זה מעלה חיוך על הפנים.

נוסף על זה החלטתי לשמור על קשר עם עוד כמה חברים - בשביל שיהיה קצת יותר ח'ברה לבלות

לבלות איתם.

דבר שלישי ואחרון, בנוגע לאהבה הראשונה - נראה לי כבר פתטי שנתיים לחשוב על אותה ילדה.

בזמן שאני סובל וחושב היא מחליפה חברים על ימין ועל שמאל. צריך להמשיך מתישהו לא?

נ.ב
תהנו מהחיים

עם מצב כזה אנשים אחרים לא יכולים לעזור לך, הכל דיבורים והכל טוב ויפה ליום-יומיים ואז הכל חוזר.

כמו שמישו אמר פה לפני כמה תגובות, זה צריך לבוא מבפנים... זה שינוי של כמה חודשים אבל אם רוצים והולכים בדרך הנכונה זה מצליח .
מה שכן, תמיד תיהיה עצמך ואל תנסה להיות אף אחד אחר... אם תיהיה עצמך ותתנהג כמו שאתה רוצה להתנהג ולא כמו שאתה חושב שאחרים מצפים ממך להתנהג... אתה תרגיש גם הרבה יותר טוב עם זה..

ותזכור שלתת חיוך תמיד זה טוב, בסופו של דבר הכל לטובה.

קח ת'רצון שלך לשנות ת'מצב ולך על זה חזק.. אתה כבר תידע מה לעשות .

"המנצח האמיתי הוא זה שמצליח להתגבר על כשלונותיו"


גדס"ר צנחנים, מרץ 08.