30-01-2008, 12:55
|
|
|
חבר מתאריך: 10.09.07
הודעות: 16
|
|
ביום פרסום מסקנות וינוגרד...(לקרוא עד הסוף)
שעות מספר לאחר האירוע התחילו להגיע הטלפונים. לכולנו היה ברור שהפעם העסק לא יעבור בשתיקה וניקרא לשירות. הרבה לפני שהגיע הצו הרשמי כבר היינו בימ"ח. א' – המ"פ, אני – סמ"פ, ע', ע' וי' מפקדי הצוותים (א' היה בחו"ל) ע' א' וג' הקצינים הנוספים, סמלי הצוותים והסמלים הוותיקים ר' וד' שלא מכבר צורפו לחפ"ק.
מיד עם הגיענו חברנו למפקדת העוצבה שכבר הייתה בעיצומו של נוהל הקרב. קצין המבצעים עדכן אותנו במשימת העוצבה (שכמובן לא הייתה המשימה שאליה התכוננו בשנים שלפני כן) וביקש שנתחיל בנוהלי קרב למשימה. לכולנו היה ברור כי במסגרת תפקידנו נידרש להיות מוכנים בהקדם האפשרי עוד לפני כניסת שאר הכוחות לשטח.
במקביל החלו מתקבצים שאר חיילי היח'. חבורה איכותית ומגובשת של לוחמים שמכירים אחד את השני כבר שנים. ההתייצבות הייתה בשיאה כך שנאלצנו לשחרר את ותיקי היח' ולוחמים ששוחררו כבר והגיעו להתנדב. תוך כדי שהחיילים מתחיילים ומתחילים בהצטיידות החלו להגיע שמועות על מצב הציוד האישי של הלוחמים. מסתבר שבימ"ח נשארנו עם ציוד לחימה משנות ה-70 המוקדמות – חגורים (מברזנט חאקי - כאלה שלחמו איתם בששת הימים) וכובעי פלדה שהגיעו, כנראה, מעודפי הצבא האמריקאי במלחמת וייטנאם. אך הגרוע מכל היה שבמחסני הציוד הייעודי לא נותר ולו אמצעי אחד.
תוך כדי כך התקבל מהדרג הממונה שינוי משימה – החזרנו את המפות "הישנות" ושאר העזרים והתחלנו לעבוד מחדש על היעד השני.
במקביל החלו הצוותים להכין את הנגמ"שים והג'יפים ליציאה (מזל שעשינו תרגיל ימ"ח שנתיים קודם ומאז אף אחד לא הזיז את הכלים) וגם שם התחלנו לגלות חוסרים.
בשלב זה, לאחר כמה שעות, החל הרעב לכרסם בבטן אך ללא מענה – אף גורם צבאי לא התכונן לכך שמילואימניקים גם צריכים לאכול. וכך, אפילו מנות קרב לא היו לחלוקה. הפתרון היה פשוט, הורינו לחיילים לפתוח את מנות הקרב שהיו בבטני הכלים כחרום לשלב הלחימה מתוך הנחה כי מלאי זה יחודש.
לאחר כמה שעות שוב שונתה המשימה – הפעם כבר התחלנו להתייחס לעניין כאל תרגול נוסף לאור העובדה כי כבר זמן מה (כשנתיים) לא התאמנו – ושוב החלפנו עזרים והתחלנו מחדש.
במקביל התחלנו להריץ טלפונים לכל מי שאפשר כדי לברר מה עם ציוד לחימה וציוד ייעודי שכן במצב בו היינו כניסה ללחימה הינה חסרת תועלת ובהכרח תסכן את חיי הלוחמים.
כך חיכינו בימ"ח עוד יומיים כאשר המשימה מוחלפת עוד פעמיים (או שלוש). בינתיים הצלחנו "לשנורר" אפודים דרך קרובת משפחה של אחד הלוחמים שהייתה קצינת תחזוקה בעוצבה אחרת. ואת הציוד הייעודי – נו, קרה לנו נס – ראש אט"ל/אלר"ם (או איך שקוראים לזה במכבסת המילים) הגיע לביקור ונזכר שיש ציוד שבו אנו יכולים להשתמש שזרוק באיזה מחסן במרכז הארץ והורה לצייד אותנו בו.
כך יצאנו ללחימה.
34 ימים היינו בצו 8. במהלך אותם ימים לחמנו עם העוצבה ויח' המילואים שלה חווינו את הבלבול, חוסר ההחלטיות, היוהרה וחוסר המקצועיות של המפקדים בעיקר. לדוגמה – ערב אחד נקראנו לסייע למבצע "שקט" של אחת מהיח' המובחרות כשחברנו לחפ"ק שניהל את המבצע ביקשנו, כמקובל, לקבל תדריך ופקודה. התדריך היה מבולבל וחלקי וניתן לנו ולאחר מכן לכוח המבצע. ופקודה? פקודה לא קיבלנו בכלל. הכוח של היח' יצא לבצע תוך שאנו מסייעים לו כמיטב יכולתנו והבנתנו. לקראת הבוקר לכשהכוח סיים את משימתו והיה לקראת חבירה הוא הותקל מטווח 0 תוך שהוא סופג נפגעים. לאור העובדה שהחפ"ק המנהל לא הגדיר כוחות חילוץ ופינוי, קפץ החפ"ק של הכוח המבצע למשימת חילוץ הכוח הלוחם, וכך נותרנו אנו כמנהלי החיפוי לכוח המחלץ ונאלצנו להעיר את חיילי יח' החי"ר שישנו בצמוד (ולא ידעו כלל כי בסמוך אליהם מתנהלת פעילות), לתדרך אותם ולפקד על ניהול אש להעסקת התוקפים ללא תיאום קשר עם הכוח הלוחם. מפקד המבצע/מרחב (יותר מדי מפקדים, לא?) לא שלט בהתרחשויות והפגין פאניקה ובלבול ולמרות זאת, למרבה המזל, חולץ הכוח עם שחר והפצועים פונו לטיפול.
בבוקר נערך תחקיר שבו השתתפו רק מי שלא היו בחפ"ק כך שהיה ניתן להוציא תחקיר "טוב" לכל המעורבים.
אני עדיין זוכר את תעבורת הקשר כשנשאל לוחם מהכוח החודר אם הוא מזהה מהיכן יורים עליהם ותשובתו, בקול יציב אך חלש ובשקט נפשי מדהים הייתה "מצטער, לא ראיתי... אני מתערפל ..., תוציאו אותנו מכאן..., עבור...".
בסיום המילואים נשארנו ל 3 ימי תחקיר אינטנסיביים שבהם מילאנו הררי ניירת וטפסים ולאחר מכן שוחררנו.
האירועים המתוארים לעיל לא אירעו בקיץ 2006 אלא 4 שנים לפני כן במבצע "חומת מגן" שהיווה פרומו משובח למלחמת לבנון ה2.
מאז קודם בוגי ונהיה רמטכ"ל עשה מה שעשה (או לא) והודח, מונה רמטכ"ל חדש - שלא ברור עד היום מה הוא כן עשה, מופז הוצנח לכס שר הביטחון והמשיך להרוס (גבר גבר...), לפרק עוצבות ולבצע "סיכול ממוקד" בצבא המילואים. אריק שרון, נו, הוא נשאר רה"מ ושום דבר לא השתנה - אולי, בעצם, המצב רק הוחמר. יחידות מילואים פורקו. יחידות שנותרו לא התאמנו. מפקדים מונו ללא כל שיטה והגיון והימ"חים, כמיטב המסורת הצה"לית, אותם המשיכו "לשחוט".
אנחנו לא התאמנו מאז...
וכך הגענו למלחמת לבנון ה2.
מצא את ההבדלים....
אני יודע שכולם עוסקים בעיקר ב 60 השעות האחרונות - ובצדק - אבל אסור לשכוח את האחריות המוקדמת...
נערך לאחרונה ע"י Y7342 בתאריך 30-01-2008 בשעה 13:00.
|