שריונרים בגולן: מה שלא עשינו בלבנון נעשה בעזה
חיילי גדוד 52 של השריון ערכו ברמת הגולן תרגיל שדימה את הלחימה באזור הסלוקי בלבנון. לאחר שבעה חודשים של קרבות ברצועת עזה, מבהיר המח"ט כי הלוחמים חותרים לדבר אחד, שלא הושג במלחמה: ניצחון ברור וחד-משמעי
חנן גרינברג
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://news.fresh.co.il/icons/ynet.gif]
25.01.08, 14:41
סרטון וידאו בכתבה
ימים ספורים לפני פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, שחקרה את מחדלי מלחמת לבנון השנייה, ערכו חיילי גדוד 52 של השריון אימון ברמת הגולן שכלל קווי דמיון ללחימה באזור הסלוקי לקראת תום המלחמה.
מפקד חטיבה 401 של השריון, אלוף-משנה איציק תורג'מן, תיאר השבוע בשיחה עם כתב ynet את תחושת ההחמצה של הטנקטיסטים, על רקע המהלך האחרון של המלחמה: "אחד הדברים שהכי מתסכלים את הלוחמים זו העובדה שעצרנו. הלוחמים אמרו שאם רק יתנו להם להגיע - אולי יהיו עוד נפגעים בדרך - אבל בסוף נגיע".
אפילו הקור העז של רמת הגולן לא השפיע יותר מדי על הלוחמים בתרגיל. מצוידים בטנק הנחשב לטוב בעולם, מרכבה סימן 4 עם מערכת מענ"ק (מחשב המסוגל לתת תמונת קרב בזמן אמת), ולאחר שבעה חודשים של קרבות ברצועת עזה בהם נהרגו יותר מ-40 מחבלים, האימון נראה עבורם קליל. לדברי המח"ט תורג'מן, הלוחמים חותרים לדבר אחד, שלא הושג בלבנון: ניצחון חד-משמעי ומוחשי.
בפועל, התרגיל היה רחוק מלהיות קליל. התמרון הגדודי - השני מאז סיום המלחמה - כלל אתגרים לא פשוטים, לרבות התמודדות עם תנועה בציר הררי בעייתי במיוחד. "מדובר באחד המתארים המורכבים ביותר עבור טנקים", הודה תורג'מן, "יש פה התמודדות גם עם מטענים וירי טילים". בסופו של דבר, האימון עבר בהצלחה. אפשר גםלראות את קווי הדמיון בינו לבין הקרב בסלוקי, אבל המילה הזאת לא יוצאת מהפה של המפקדים. "זאת הטראומה שלהם", יסביר אחד מהם.
המפקדים והחיילים מודים שהאימונים האינטנסיביים מאז מלחמת לבנון הובילו לשינוי אדיר. גם המג"ד, סגן אלוף רונן דיגמי, סבור שהגדוד נראה אחרת: "חזרנו למצבי היסוד, לטכניקות ולתרגולות. מדברים בשפה צבאית, החיילים מכירים את הטנקים". הוא סבור שהפעילות המבצעית ברצועה חיזקה הביטחון העצמי של הלוחמים בעצמם ובטנק שלהם, והביאה להם תנופה אדירה. "השמדנו מחסני של אמצעי לחימה, דחקנו את חוליות השיגור מערבה, פגענו בחוליות שניסו להגיע לגדר המערכת", סיפר.

ביקורת פוגעת
גדוד 52 איבד שלושה חיילים במלחמת לבנון השנייה. גם המג"ד דאז, סא"ל גיא קבילי, נפצע בשדה הקרב. דיגמי אומר כי חייליו האמינו במשימה ועשו כל שביכולתם ברמה הטקטית במלחמה, אבל המצב שבו היו הכוחות אילץ אותם לשלם גם בנפגעים בנפש. "מס הלמידה", הוא מכנה זאת.
התחושה בקרב הלוחמים היא שאחרי המלחמה, הביקורת והאימונים האינטנסיביים, הם רוצים להוכיח שהם מסוגלים להגיע להישגים משמעותיים. לנצח את הקסאמים. "צריך לעשות פעולה ארוכה ולטפל בתשתיות ייצור הקסאם, צריך שם חריש עמוק", אמר המח"ט.
לדבריו, לאנשי הגדוד לא קל לשמוע על הביקורת המוטחת כלפי הצבא, בעיקר אם היא מכוונת אל הלוחמים. "זה פוגע בהם מאוד. נהרגו להם חברים, ואף אחד לא רוצה להרגיש שהוא נשלח לשווא. הם נשלחו להגן על מדינת ישראל", אומר תורג'מן בנאום סנגורי.
הוא חוזר ומדגיש באוזני הלוחמים כי בכל הם עשו את המקסימום מבחינתם, ואלמלא הם הכל היה נגמר אחרת. יחד עם זאת הוא מודה שהתחושה בקיץ 2006 לא הייתה אופטימלית, בדיוק כפי שאינה אופטימלית כיום נוכח מה שקורה בשדרות: "אנחנו לא מרגישים טוב שיורים בשדרות ואנחנו לא נכנסים פנימה וכובשים. להערכתי, ללא כניסה משמעותית, לא נדע לעצור את הקסאם. אבל בסוף יש מי שמקבל את ההחלטות".

דגלים על המדים
סמל יניב פלצ'י מפלוגה ו' שיתף את ynet בתחושותיו מהלחימה מול האיומים מהרצועה. בשלבים הראשונים ראה את שיגורי הקסאם, אך לא קיבל אישור ירי. "ראינו את השיגורים, שמענו בחדשות ולא עשינו כלום", הוא סיפר. "אבל אחר כך כבר קיבלנו אישורי ירי, וגם ראינו תוצאות".
יותר מ-100 טילים נגד טנקים נורו על הלוחמים בעזה, והם התמודדו עם לא מעט איומים אחרים - כמו מטענים רבי עוצמה, אבל הלחימה בעזה רק לכידה אותם יותר. באופן אקראי החלו להופיע על מדיהם דגל ישראל קטן מבד, מעין תחושת גאווה ישראלית. למרות ההישגים של הגדוד ברצועה, הם רוצים הרבה יותר. "במשימות שלנו עמדנו, אבל ברור שהתחושה לא טובה. אנו רוצים לעשות עוד", אומר המג"ד דיגמי.
דבר אחד בלט באימון השבוע, המוטיבציה של הלוחמים. סמל פלצ'י למשל סירב לצאת לקורס קצינים בזמן שהיה עם חבריו בעזה, ומפקדו, סרן שגיב דהן שבכלל נפצע באותה פעילות וממתין לניתוח בידו, לא ויתר על ההזמנות להיות עם חייליו באימון. "הבטחתי לחיילים שאני אעזוב רק אחרי שהם יהיו מוכנים לכל דבר", הסביר.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

לצפיה בסרטון

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

בסרטון רואים את מג"ד 52 עם השכפ"צ החדש (היה חדש בשבילי בכל אופן), והלא נוח בעליל.
קיבלתי אחד כזה באימון במלי לפני כמה חודשים. בניגוד לשכפ"צים הישנים שקל ללבוש כמו ווסט עם סקוצ'ים, את זה קשה מאד לשים על הגוף והוא ניסגר עם קליפסים לא נוחים ומה שיותר גרוע זה הצווארון שמגביל מאד את התנועה של הראש.
מה שמפריע בו במיוחד, זה כשמסתכלים אחורה אז הצווארון הקשיח מזיז את המתג של הג'נטקס מאחורי פעיל לאמצעי אדיש ואתה לא תמיד שם לב לזה.
דמיין שאתה מט"ק בנסיעה לאחורה, מסתכל אחורה דרך צד שמאל (פינג פונג) וצועק לנהג לעצור והוא לא עוצר ורק אחרי כמה שניות יקרות שם לב לבעיה ומצליח לעצור אותו.

איך מתרגמים לעברית את הביטוי accident waiting to happen ?

NZSAS

לא הבנתי על איזה ילדים אתה מדבר?

רהב ומניפולציה הבנתי, בכל הנוגע לילדים אני חלוק איתך.

אמנם לחיילים אין יכולת להשמיע קול מול מפקדם וכך זה אמור להיות, אך לומר שאדם בן שמונה עשרה שמכוח מוסכמה חברתית נחשב כאחראי למעשיו (זכות בחירה ואחריות פלילית) הוא ילד, לא מתאים בעיני.

אני כן תומך בהתלהבות בחינוך הסגל הצבאי בכל טווח הדרגות לבלימת פיות בכל הקשור להתבטאויות לוחמניות ושימוש מושכל ומתון בזכות הביטוי כמפקד צבאי על מנת לשפר הלך רוח הלוחמים, תחושת השליחות והאחריות המוטלת עליהם.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

"ילד" כי הוא מושפע, ו-"ילד" כי יש סמכויות הוריות למינן שהצבא מחליף לכאורה. "ילד" כי הוא מסוגל לחיות במסגרת הירארכית, שיש בה אוטוריטה ברורה, בלי לשאול שאלות כמעט ועם מעט מאוד מחשבה על עצמו, על רצונותיו האמיתיים וכו'.
שרות צבאי הוא אחד הדברים הכי מנוגדים שניתן לתאר לרצונו החופשי של אדם, ובפרט- לאדם חופשי.
לא סתם גיל הגיוס הוא 18. האנשים נוחים להשפעה והשרות הוא גם חלק מתהליך הבניית הזהות הגברית שלהם.
ולקינוח- בקונטקסט הנוכחי- "ילד" כמישהו תמים שרותמים את התלהבותו הילדותית מפעולות צבאיות כדי ליחצ"ן פעולה קרקעית מיותרת וכואבת בעזה, שעלולה לגבות את חייו וחיי מרעיו.

הכל נכון. צריך לתעל קצת את הרגשות והמאוויים שלו כ'ילד' בצבא ואחד מהם זה לתת לו לדבר כך מעט שיוציא מעט קיטור. [אחר כך להסביר לו שזו דמגוגיה זולה ושתיקה + ביצועים = זהב].
מה שנקרא באנגלית LATER.