אתמול ראיתי את הסרט "כוננות מידית" בסופו כתוב שהסמכות לשימוש בנשק גרעיני הועברה באופן בלעדי לידי נשיא ארה"ב ורק הוא יכול להורות על שימוש בנשק "יום הדין". עכשיו השאלה שלי היא במה זה בעצם שונה מהמקרה שהוצג בסרט? הרי נשיא ארה"ב לא לוחץ אישית על הכפתור הוא רק נותן את ההוראה .. מה בעצם מונע ממקרה כמו בסרט לקרות אם וכאשר תתקבל אי פעם ההחלטה? הרי מפקד הכלי בין אם הוא טייס או מפקד צוללת עדיין יהיה בדילמה במידה והוא יאבד קשר והנשיא בינתיים יכול לשנות את דעתו וההוראה לא תגיע...

NZSAS

ולמען אלה שלא ראו את הסרט..?

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

מספר על מקרה תאורטי שבו חיילים לאומנים רוסים משתלטים על בסיס טילים גרעיניים ומאיימים לשגר אותם לעבר ארה"ב , האמריקאים שולחים לאיזור צוללת טילים בליסטיים שמקבלת הוראה לשגר את "המכה הראשונה". אח"כ הצוללת מותקפת בדיוק באמצע קבלת שדר חירום שנקטע והצוות נחצה בין הקפטן שרוצה לשגר וסגנו שמעדיף לעלות לעומק שידור ולקבל את כל השדר בקיצור בלאגן בצוללת גרעינית של ארה"ב שכמובן נגמר בסוף טוב(תעשה חיפוש בויקי תחת השם crimson tide ותמצא את הסיפור המורחב)

NZSAS

אני לא אפרט את כל הליך האישור והאימות של הפעלת נשק גרעיני בשל מגבלות זמן ומקום. אם זה מעניין אותך אני אמשח ליידע אותך בפעם הבאה שאני מעביר שיעור בנושא באוניברסיטה. אני אתייחס בתשובתי רק לנקודה הספציפית שהתייחסת אליה בשאלתך. התשובה מתבססת, כולה, על מקורות גלויים, אך בשל העובדה שהנשוא נחשב למסווג ביותר קשה לאשר את אמינות הפרטים.

עד ל-1990 נמצאו בצוללת כל הרכיבים הנדרשים בכדי לסגור מעגל עד כדי שיגור SLBM. בתהליך אומנם מעורבים מספר רב של אנשים, מרביתו נעשה בצורה שקופה לעיני אנשי צוות רבים אחרים, אך עדיין השליטה המלאה הייתה בתוך הצוללת. מצב זה נחשב בעייתי מאוד. לאור זאת הורה הקונגרס על הקמת ועדת בדיקה מיוחדת בראשות השגרירה לשעבר ג'ין קירפטריק. בין המלצות הוועדה (1991-1992), שכונתה Commission on Fail-Safe and Risk Reduction, היה להפקיע את אחד הרכיבים מסגירת המעגל מהצוללת. הרכיב המדובר היה סט המפתחות הרביעי (שלושה קודמים מצויים בצוללת) הצבוע סגול. המפתח, המכונה CIP, הוא זה המשלים את כל ההכנות לשיגור. בהתאם להמלצות וועדת FARR הושם ה-CIP בתוך כספת בצוללת הנשמרת 24 שעות ביממה על-ידי שני שומרים חמושים. המפתח להפקעת השליטה המלאה נעוץ בעובדה שלאף אחד בצוללת, כוללת הקברניט אין את הקוד הדרוש בכדי לפתוח את הכספת הזו. על-מנת לפתוח אותה יש צורך בקוד שמגיע כפיסקה השלישית בפקודת הפעלת הנשק הגרעיני NCO, המתקבלת כמסר חירום, EAM, דרך ערוצי השליטה והבקרה המקובלים, שראשיתם בנשיא ארה"ב.
במקביל, המליצה הוועדה, כי כספת אחרת בצוללת יימצא מסמך מפורט ובו רשימה של מקרים ותגובות, דוגמת קבלת שדר EAM/NCO משובש או קטוע, כפי שמתואר בסרט שהזכרת בשאלתך. ככל הנראה, ההנחייה למפקד הצוללת, היא שבמקרה ומגיע שדר קטוע או משובש, שמגיעה פקודה שיגור טילים בעיתות שיגרה או כל מצב שבו הקברינט מפקפק ספק באמינותה או הבנתה של הידיעה עליו ליצור קשר מחודש עם ערוצי הפיקוד והשליטה, גם אם מדובר בביצוע פעולות שעלולות לחשוף את הצוללות. ואם נחזור לסרט שהזכרת, הרי שלפי ההוראות מ-1990 דרך הפעולה הנכונה היא כפי שהציע דנזל וושינגטון, קצין המבצעים, ולא ג'ין הקמן המפקד.

כך או אחרת, שמעתי כמה טענות בהזדמנויות שונות על כך שבקורס מפקדי צוללות בארה"ב מקרינים את הסרט "Crimson Tide" כ"סרט חינוכי". אני, באופן אישי, ממליץ עליו בחום וגם מראה קטעים ממנו לסטודנטים שלי.

"[Nuclear] war is unthinkable but not impossible, and therefore we must think about it" - Bernard Brodie

תודה רבה

NZSAS

בתשובתי התייחסתי רק לצוללות ולא לפלטפורמות אחרות, דוגמת אוויריות או יבשתיות. במקרה של אלה השו"ב פשוט יחסית, שכן הן פועלות, לרוב, מבסיסים מסודרים וכחלק מכוח גדול יותר. האתגר המרכזי בשו"ב של פלטפורמות נושאות נשק גרעיני הוא עם צוללות הפועלות באופן אינדיבדואלי ובמנותק מהסביבה החיצונית. בתשובתי כלל לא התייחסתי למערך המורכב והיקר שנדרש בכדי להעביר בצורה אמינה ומאובטחת את הפקודה מהנשיא ועד לצוללת.

"[Nuclear] war is unthinkable but not impossible, and therefore we must think about it" - Bernard Brodie

ציטוט:

בתשובתי כלל לא התייחסתי למערך המורכב והיקר שנדרש בכדי להעביר בצורה אמינה ומאובטחת את הפקודה מהנשיא ועד לצוללת.

היום שבו תיפתח המזוודה
נועם אופיר
הדו"ח המצמרר שלהלן מתאר ביובש טכני את הדרך אל סוף העולם, באמצעות גלגוליה השונים של המזוודה הגרעינית, מאז סוף מלחמת-העולם השנייה ועד ימינו אלה החדשות הטובות הן, שעם סיום המלחמה הקרה ב-1990 וביטול הכוננויות הגרעיניות, עברו המיפקדות המעופפות הסבה למשימות חילוץ והצלה אזרחיות החדשות הפחות טובות, שגם היום, אם יחליט נשיא ארה"ב שהגיע הרגע להפעיל את המערך הגרעיני - יהיה בצד השני של הקו מישהו שייענה לקריאה

זהו אחד המועדונים היוקרתיים ביותר בעולם. מספר החברים מצומצם ביותר וכמעט אינו גדל. דמי החבר הדרושים כדי להצטרף נאמדים במיליארדי דולרים, אבל לרוב אין הדבר מהווה מכשול בפני אלה המוכנים לעשות הכל כדי להצטרף.
סימן ההיכר של חברי המועדון היא מזוודה. חיצונית היא נראית כמו תיק ג'יימס בונד רגיל הצבוע בשחור. ספק אם היתה מושכת תשומת-לב מיוחדת לולא העובדה, שהאוחז בה הוא איש צבא חמור-סבר. אבל, אין זו מזוודה רגילה. למעשה, היום שבו היא תיפתח יסמל, במידה רבה, את סופה של האנושות, כפי שהיא מוכרת לנו.
המזוודה הגרעינית, המכונה בארה"ב בשם "פוטבול", היא האמצעי המאפשר למקבל ההחלטות הבכיר במדינה את השליטה ביכולת הגרעינית. בין אם מדובר בטילים ביניבשתיים, במטוסי תקיפה נושאי פצצות גרעיניות או בטילים המשוגרים מצוללות או ממפציצים, התהליך שיביא להפעלת הארסנל הגרעיני צפוי להתחיל באותה מזוודה תמימה למראה.
המזוודה הגרעינית היא למעשה מעין טלפון סלולארי. בשעת הצורך, עם קבלת ההחלטה, שאף מנהיג לא ישוש לקבלה, תיפתח המזוודה ולאחר שורה ארוכה של פעולות שמטרתן לאמת שאכן שולח הפקודות הוא הנשיא או אדם אחר המוסמך לכך, היא תשדר את האות שיתחיל את התהליך שיסתיים בפטריית עשן ענקית מעל שטח האויב.
בשלב הראשון של תהליך השליטה והבקרה הגרעיני בארה"ב, יש חלק חשוב מאוד לכמה כלי-טיס הנושאים שמות-קוד תמימים למדי, דוגמת "משמרת לילה" (NIGHTWATCH) או "מראה" (LOOKING GLASS). אבל, כלי-טיס אלה, מהמתקדמים ביותר בעולם, אחראים על שחרור השד הגרעיני מהבקבוק ולכן ניתן להגדירם כמטוסים בעלי כוח האש הגדול ביותר בהיסטוריה.

שליטה - גם אחרי המכה
הצורך באמצעי שישלוט בארסנל הגרעיני התעורר לראשונה בשנות ה-50. פיקוד האוויר האסטרטגי של חיל-האוויר האמריקאי, ה-SAC, הגוף שבידיו היתה השליטה על מרבית הארסנל הגרעיני ההולך וגדל של ארה"ב, נזקק לאמצעי, שבשעת הצורך יוכל לשלוח את האישור להפעלת המערך הגרעיני האמריקאי במסגרת תוכנית ה-SIOP, התוכנית המבצעית לניהול מלחמת-העולם השלישית. השאלה המרכזית היתה, כיצד ניתן להבטיח את השליטה על המערך הגרעיני גם במקרה בו ברה"מ תכה את ארה"ב במכה גרעינית ראשונה. במקרה כזה, כל המיפקדות התת-קרקעיות תושמדנה עוד בטרם יוכלו לשדר את האות לפתוח באש.
הבעיה היתה, שבאותו זמן החלה ארה"ב בבניית "המשולש הגרעיני", שכלל שילוב של טילים משוגרים מהקרקע, טילים משוגרים מצוללות וחימוש גרעיני הנישא במטוסים. לכל אמצעי לחימה גרעיני היו נוהלי שיגור שונים, מערכות תקשורת שונות והוא הוצב במקום אחר על פני כדור-הארץ. השאלה היתה, איזה אמצעי יוכל להבטיח, שבשעת האמת כל אחד מכלי-הנשק הגרעיניים יקבל את הפקודה בפורמט שהוא יבין ובזמן, אך יחד עם זאת יהיה מסוגל לשרוד מכת מנע גרעינית של האויב. הפיתרון, שנראה כמבטיח ביותר, היה בניית מיפקדה מעופפת.
השלב הראשון בהקמת מערך אווירי לשליטה ובקרה גרעינית כלל את הסבתם של כמה עשרות מפציצי B-47E סילוניים למטוסי מימסר מיוחדים. המטוסים המוסבים, שסומנו EB-47L, צוידו במערכות תקשורת רבות-עוצמה, שאיפשרו להם לשדר את פקודות ההפעלה של הנשק הגרעיני. הרעיון היה, שעם קבלת ההחלטה להפעיל את המערך הגרעיני על-ידי הנשיא, תשודר הפקודה מהבונקר הקרקעי למטוסי המימסר ואלה יעבירו אותה לאלמנטים השונים במערך הגרעיני. אבל, ב-SAC התייחסו ל-EB-47L כפיתרון זמני בלבד עד להשלמת פיתוחו של מטוס יעודי לביצוע המשימה הקריטית.
ב-26 במאי 1960 החלה בארה"ב העבודה על הסבת מטוס KC-135A, גירסת התידלוק הצבאית של מטוס הנוסעים בואינג-707, לשימוש כמיפקדה אווירית. לאחר חודשיים הושלמה בהצלחה עבודת ההסבה וארבעה מטוסים נוספים הוסבו לסטנדרט החדש.
פקודת המשימה של המטוסים החדשים הגדירה את משימתם כמיפקדות חלופיות. הרעיון היה, שבמקרה של מלחמה תעבור השליטה על המערך הגרעיני האמריקאי ממיפקדות תת-קרקעיות למטוסים, שישהו אותה עת באוויר. הקצין הבכיר במטוס, בתחילה קצין בדרגת קולונל ובהמשך בדרגת גנרל, יוגדר כ-AEAO, "קצין פעולה אווירי לעתות חירום". תפקידו של ה-AEAO יהיה לשלוט במערך הגרעיני ולהפעיל את תוכניות הלחימה במקרה של נתק בתקשורת עם מקבלי ההחלטות.
ההצלחה הגדולה של מטוסי ה-KC-135A בתפקידם החדש כמרכזי שליטה גרעיניים, בצירוף עם החלטתו של נשיא ארה"ב דאז, ג'ון קנדי, לשיפור משמעותי בזמן התגובה של המערך הגרעיני האמריקאי הביאו לכך, שהחל מה-3 בפברואר 1961 התחילו מטוסי ה-KC-135A להחזיק בכוננות מתמשכת באוויר. הרעיון היה שכל העת יהיה מטוס KC-135A באוויר, כשהוא מוכן לקבל לידיו את השליטה במערך הגרעיני. במקביל, שהו מטוסי KC-135A נוספים בכוננות על הקרקע, נכונים להמריא בתוך 15 דקות. הסיבה לשיטת פעולה זאת היתה להבטיח, שגם במקרה של מיתקפת פתע רוסית על ארה"ב תשרוד מערכת השליטה הגרעינית האמריקאית.
מטוסי ה-KC-135A, על גירסותיהם השונות, ביצעו ברציפות את משימת הכוננות הגרעינית, שקיבלה את שם-הקוד "מראה", מה-3 בפברואר 1961 ועד ל-24 ביולי 1990, עם סיום המלחמה הקרה. בכל התקופה הממושכת הזאת שהה לפחות מטוס אחד באוויר ומטוסים נוספים המתינו על הקרקע. רק פעמיים, ב-1963 וב-1972, נוצר מצב בו לא היה מטוס במשימת "מראה" באוויר. בשני מקרים אלה, המטוס נאלץ לנחות לרגע כדי לאפשר את פינויו של איש-צוות חולה, אך הוא חזר לתפוס כוננות אווירית בתוך פחות מ-20 דקות.
בשעה שחיל-האוויר עסק בשיפור יכולתו לנהל מלחמה גרעינית השקיע גם הצי סכומי כסף לא מבוטלים ברכישת יכולת שליטה ובקרה גרעיניות עצמאית. ב-20 ביוני 1960 ביצע הצי שיגור ראשון של טיל גרעיני מצוללת ומיד החל בפיתוחם של מערכות שליטה ובקרה שיאפשרו לו לשלוח פקודות ירי לצוללות הנמצאות מתחת למים.
ב-1962 הזמין הצי מחברת "לוקהיד" ארבעה מטוסי C-130G הרקולס בטענה שהוא זקוק להם למשימות תובלה. אבל, עם מסירתם לידיו, הסב הצי את המטוסים הללו, תחת מעטה כבד של חשאיות, לגירסה EC-130G. תפקידם של המטוסים המוסבים היה לבצע את המשימה שכונתה TACAMO, ראשי-תיבות של "קח שליטה והסתלק". כינוי משעשע זה ניתן למשימה החשובה של העברת פקודות ירי גרעיניות לצוללות המשייטות ברחבי העולם. מאחר שהדרך היחידה להעביר פקודות לצוללות המצויות מתחת למים היא בתדרים נמוכים מאוד, צוידו מטוסי ה-EC-130G באנטנות דקות באורך של כמה קילומטרים. המטוס היה משייט במעגלים כשהאנטנה הארוכה משתלשלת מטה ומיוצבת באמצעות משקולת קטנה שהיתה מחוברת לקצה שלה.

"משמרת לילה" באוויר
במקביל לפיתוחם של מטוסי שליטה ובקרה גרעיניים החלה בארה"ב העבודה על פיתוחם של מרכזי פיקוד מעופפים, שישמשו את הנשיא והצמרת הפוליטית והביטחונית של ארה"ב במקרה של מלחמה גרעינית. התוכנית היתה, שבמקרה של מלחמה גרעינית ישהו הנשיא ויתר מקבלי ההחלטות באוויר, בתוך מיפקדות מיוחדות, ובכך יהיו מוגנים מהתקפת טילים רוסית על מרכזי השליטה הקרקעיים, שיהיו בוודאי בין המטרות הראשונות שיותקפו במקרה של מלחמת-עולם שלישית.
המטוסים הראשונים שהוסבו למשימה החדשה, שנקראה NEACP, ראשי-תיבות של "מיפקדה אווירית לאומית לעיתות חירום", היו באופן לא מפתיע מטוסי KC-135A. המטוסים נבחרו מאותה סיבה שבגללה נבחרו למלא את משימת ה"מראה". הם היו מסוגלים לשהות באוויר מספר רב של שעות ועל סיפונם היה די מקום להתקין את כל מערכות התקשורת והשליטה שהיו דרושות למשימתם. מטוסי ה-NEACP הראשונים נכנסו לשירות מבצעי ביולי 1962 כשהמשימה המבצעית שלהם קיבלה את שם-הקוד "משמרת לילה". השם שניתן למכלול של מערך השליטה והבקרה הגרעיני של ארה"ב, קרי מטוסי "מראה" ו"משמרת לילה", היה PACCS, ראשי-תיבות של "מערכת שליטה ובקרה לאחר מיתקפה". אחד הלקחים של משבר הטילים בקובה באוקטובר 1962, המוגדר עד היום כאירוע בו העולם היה הכי קרוב לפרוץ מלחמת-עולם שלישית, היה הצורך בשיפור היכולות של מערך ה-PACCS האמריקאי. כך, לדוגמה, היה צורך בשיפור מערכות התקשורת והמימסר, פרק הזמן בו ניתן לשהות ברציפות באוויר ועוד.
עד שנת 1964 הושלם חידושו של מערך ה-PACCS. מטוסי ה-KC-135A, ששימשו למשימת ה"מראה", הוחלפו בדגם מתקדם יותר של ה-KC-135 שסומן EC-135C ומטוסי המימסר EB-47L הוחלפו במטוסי EC-135A. במשך הזמן נערכה במטוסים אלה סדרה נוספת של שינויים וציוניהם הוחלפו ל-EC-135G ו-EC-135L, בהתאם לאופי המערכות שהותקנו בהם.
השינוי המרכזי שהוכנס במטוסים החדשים היה ציודם במערכת ALCC שאיפשרה להם לשגר, בשעת הצורך, את הטילים הביניבשתיים של ארה"ב. מערכת ה-ALCC היתה למעשה העתק של מערכת השיגור הקרקעית של הטילים, אך איפשרה שליטה בו-זמנית על כל הטילים ולא רק על טילים בודדים כמו מקבילתה הקרקעית. נוהלי האימות ב-ALCC היו זהים לאלה שבמערכת הקרקעית. לאחר שפקודת הירי המוצפנת התקבלה מהנשיא, דרך המזוודה הגרעינית למשל, היה על שני קצינים בכירים לסובב בו-זמנית את מפתחות השיגור בשתי עמדות שונות במטוס על-מנת להעביר את פקודת השיגור לטיל. יכולת זו הודגמה לראשונה ב-17 באפריל 1967, כאשר מטוס במשימת "מראה" קיבל אישור דרך מטוס מימסר לשגר טיל ביניבשתי מסוג מינטמן-2. לאחר אימות הפקודה שיגר קצין ה-AEAO את הטיל, שלא היה חמוש כמובן בראש-חץ גרעיני. ניסויי ירי כאלה בוצעו באופן שיגרתי על-ידי צוותים שהוכשרו למשימה זו.
ב-1967 הושלמה כניסתם לשירות מבצעי של שלושה מטוסי EC-135J, שכונו "ציפורים כסופות". מטוסים אלה, שהוגדרו כ-NEACP, נועדו לבצע את משימת "משמרת לילה". גם במטוסים אלה הותקנה מערכת ה-ALCC לשיגור טילים ביניבשתיים. מטוס EC-135J שהה כל העת מוכן להמראה בבסיס אנדרוז, שנמצא בקרבת וושינגטון. בשעת הצורך, הנשיא, שר ההגנה וראש המטות המשולבים היו מוטסים לאנדרוז במסוק, עולים על המטוס וממריאים.
שם-הקוד של המטוס בכוננות היה "דולר כסוף" ושל מטוס הגיבוי היה "דולר כסוף 2".

הפעימה האלקטרומגנטית ו"ארנק קטיפה"
לבד ממטוסי NEACP עבור הנשיא ומקבלי ההחלטות הבכירים במדינה רכש חיל-האוויר האמריקאי מטוסי EC-135 מגירסאות שונות עבור המפקדים הזירתיים של הצבא האמריקאי. הכוונה היתה לשפר את סיכויי ההישרדות של הפיקוד הצבאי, על דרגיו השונים, במקרה של מלחמה גרעינית. בניגוד למטוסי ה"מראה" ו"משמרת לילה", המיפקדות הזירתיות אוישו על-ידי קצינים בדרגה נמוכה ונזקקו להרשאת פעולה מהמיפקדות הבכירות יותר. המיפקדות הזירתיות קיבלו שמות-קוד שונים דוגמת "נשר כחול", "ארנק קטיפה" וכדומה בהתאם לזירת הפעולה בה תוכננו לפעול.
במשך השנים בוצעו שורה ארוכה של שינויים בנהלי ההפעלה של מטוסי ה"מראה" ו"משמרת הלילה" במטרה לשפר את זמן התגובה שלהם במקרה של התקפה גרעינית. אבל, מטוסי ה-EC-135 על דגמיהם השונים סבלו משורה ארוכה של בעיות. הבעיה המרכזית נגעה לכושר השרידות של המטוסים במקרה של מלחמה גרעינית. אחד מתוצרי הלוואי של פיצוץ גרעיני היא הפעימה האלקטרומגנטית, EMP. פעימה אלקטרומגנטית זו גורמת לשיתוק של מערכות חשמליות ולכן, בפועל, היא עשויה להביא לכך שמטוסי ה"מראה" ו"משמרת הלילה" יהיו חסרי תועלת בשעת הצורך.
בסוף שנות ה-60 התחיל חיל-האוויר האמריקאי לחפש פלטפורמה חדשה שתחליף את ה-EC-135 במשימת "משמרת לילה". מלכתחילה נקבע, שהמטוס החדש צריך להיות גדול בצורה משמעותית מה-EC-135 כדי שיוכל לשאת מערכות תקשורת מתקדמות יותר ויהיה בו יותר מקום עבור הנשיא ועוזריו. בין המטוסים שנבחנו היו ה-C-5 גלקסי ומטוסי הנוסעים "לוקהיד" L-1011, "דגלס" DC-10 ובואינג-747 - ג'מבו ג'ט.
המכרז ל-AABNCP, "מיפקדה אווירית מעופפת מתקדמת", הגדיר את המטוס החדש כמערכת שתפקידה לספק לדרג הפיקוד העליון, דרך המטות המשולבים, את היכולת להנחות באופן רציף את הפעילות האסטרטגית של הפיקודים השונים במקרה של מלחמה כוללת.
ב-28 בפברואר 1973 הודיע חיל-האוויר האמריקאי שחברת "בואינג" בשיתוף עם "E-SYSTEMS" נבחרה לספק שני מטוסי בואינג 747-200B בתצורת AABNCP המסומנת E-4A. על-פי התוכנית עתיד היה חיל-האוויר לרכוש מטוס E-4A שלישי וכן להזמין אב-טיפוס לדגם מתקדם יותר שיסומן E-4B. בשלב מאוחר יותר אמור היה החיל לרכוש שלושה מטוסי E-4B נוספים, כך שיהיה לו צי כולל בן שבעה מטוסים. שלושה מטוסים אמורים היו להיות מוצבים בבסיס אנדרוז ולהחליף את מטוסי ה-EC-135J במשימת "משמרת לילה" וארבעת הנוספים אמורים היו להיות מוצבים בבסיס אופוט בנברסקה ולבצע את משימת ה"מראה" לצד מטוסי ה-EC-135 שהוצבו גם כן בבסיס זה.
אבל, מהר מאוד חל קיצוץ משמעותי בפרויקט. עלותם האדירה של מטוסי ה-E-4, שנאמדה בלמעלה מ-200 מיליון דולר ליחידה, בשילוב עם ירידת החשש ממלחמה גרעינית כוללת, הביאו לכך שמספר מטוסי ה-E-4 שהוזמנו קוצץ לשישה ובהמשך לארבעה.
הקיצוץ הגדול בתקציב הפרויקט גרם לכך ששלושת מטוסי ה-E-4A הראשונים שיוצרו צוידו במערכות שנלקחו ישירות ממטוסי ה-EC-135J אותם נועדו להחליף. מדובר היה במערכות ישנות ועתירות בעיות. מטוסי ה-E-4A החליפו בשירות מבצעי את מטוסי ה-EC-135J בצורה מדורגת, כדי להבטיח שכל העת יהיו מטוסים כשירים לביצוע משימת "משמרת לילה". מטוסי ה-E-4 תוכננו כך שבשעת הצורך ניתן יהיה לציידם במערכת ALCC ולהתאימם לביצוע משימת ה"מראה".
ב-21 בדצמבר 1979 נמסר לחיל-האוויר האמריקאי מטוס ה-E-4 הרביעי שיוצר. מטוס זה, שסומן E-4B, צויד בדור חדש של מערכות תקשורת, לרבות מערכת לתקשורת לוויינים, שהותקנה בגיבנת מיוחדת בחלקו העליון של המטוס.
ב-4 במאי 1980 ביצע ה-E-4B גיחת "מראה" מבצעית ראשונה וב-22 במאי אותה השנה ביצע גיחת "משמרת לילה" ראשונה. עד שנת 1985 הוסבו כל שלושת מטוסי ה-E-4A לסטנדרט B החדש.
המשבר הגדול ביותר של תוכנית ה-AABNCP התרחש ב-1981 כאשר מחקר שערכו המטות המשולבים הצביע על כך שמטוסי "משמרת לילה" שהוצבו בכוננות להמראה מיידית בבסיס אנדרוז הנם פגיעים להתקפה מקדימה מצד הצוללות הגרעיניות של ברה"מ. המחקר המליץ להעביר את המטוסים לבסיסים מרוחקים יותר במרכז ארה"ב. הבית הלבן דחה את המלצות המחקר, אך אישר מציאת בסיס חלופי למטוסי ה-E-4B לשעת הצורך.

מטוס יום-הדין
במבט חיצוני נראה ה-E-4B כמו מטוס בואינג-747 אזרחי רגיל למעט הגיבנת בחלקו העליון וסכמת הצביעה הלא שיגרתית שלו. אבל, כאשר נכנסים לתוך המטוס ברור שלא מדובר במטוס נוסעים.
התא המרכזי של ה-E-4B, שזכה לכינוי הלא-רשמי "מטוס יום-הדין" מסיבות ברורות, מחולק למספר חלקים. חלק אחד שמור לנשיא ולצוותו ונועד להוות חדר מלחמה ממנו יכולים מקבלי ההחלטות לשלוט באלמנטים השונים של הצבא האמריקאי במקרה של מלחמה. חלק זה כולל חדרי תדריכים, מרכז תקשורת ואיזור למנוחה.
הרכיב העיקרי ביכולת הלחימה של ה-E-4B נעוץ במערכת התקשורת שלו. על המטוס מותקנות לא פחות מ-200 אנטנות, המשמשות את מערכות התקשורת השונות של המטוס. למעשה, ה-E-4B מצויד בכל סוגי מערכות התקשורת הקיימות, החל במערכות תקשורת בתדרים גבוהים במיוחד לקבלת מידע מלוויינים והעברתו אליה וכלה במערכות בתדרים נמוכים ביותר להעברת פקודות ירי לצוללות הנמצאות מתחת למים.
בניגוד לקודמיו, ה-E-4B תוכנן מלכתחילה כך שיוכל לפעול גם לאחר התהוות תופעת ה-EMP. כל המערכות האלקטרוניות של המטוס תוכננו כך שיוכלו לשרוד את הפעימה האלקטרומגנטית ולהמשיך לתפקד כרגיל.
בשעת משימה מבצעית מסוגל ה-E-4B לשאת צוות של 94 אנשים ולשהות באוויר למעלה מ-72 שעות ברציפות תוך ביצוע מספר תידלוקים באוויר. שהות ממושכת כזאת תהיה חיונית במקרה של פגיעה גרעינית בבסיסי חיל-האוויר האמריקאי. פרק זמן ממושך זה יאפשר למטוס למצוא מסלול נחיתה חלופי.
נוהלי ההפעלה המדויקים של מטוסי ה"מראה" ו"משמרת לילה" נחשבו לאחד הסודות השמורים ביותר של ארה"ב. הסיבה לכך מובנת. מטוסים אלה נועדו להבטיח את יכולתה של ארה"ב להשיב מכה גרעינית במקרה של התקפה גרעינית עליה. אבל, כיום ניתן לתאר במידת דיוק רבה כיצד תוכננו לפעול המטוסים במקרה שמלחמת-העולם השלישית היתה הופכת מתוכנית מגירה למלחמה של ממש.
במקרה של משבר בינלאומי חמור, שנראה היה שעשוי להדרדר לכדי מלחמה גרעינית, היו שוהים באוויר כל העת מטוס "מראה" ושני מטוסי מימסר כשהם טסים מעל מרכז ארה"ב. במקביל, שלושה מטוסים המצוידים במערכת ALCC היו טסים בקרבת בסיסי הטילים הביניבשתיים במרכז ארה"ב בעוד מטוסי ה-TACAMO של הצי היו טסים מעל הים כשהאנטנות שלהם פרושות. מטוס "משמרת הלילה" שעל סיפונו נשיא ארה"ב והצמרת הביטחונית של ארה"ב יטוס באיזור החוף המזרחי כששני מטוסי מימסר נוספים שומרים על קשר בינו לבין מטוסי ה"מראה" וה-TACAMO.
במקרה שיוחלט על התקפה גרעינית, אם בתגובה למכה מקדימה של האויב או כמכת מנע אמריקאית, יעביר מטוס "משמרת הלילה" את פקודות הירי למטוס ה"מראה". לאחר אימות פקודת השיגור יעביר ה-AEAO את פקודות הירי למערך הגרעיני של ארה"ב בהתאם לתוכנית ה-SIOP. הפקודות יועברו לכלי-הנשק הגרעיניים דרך מטוסי המימסר, יאומתו פעם נוספת ואז יחל תהליך השיגור.
במידה של ניתוק הקשר בין מטוס ה"מראה" למטוס "משמרת הלילה" או למיפקדות התת-קרקעיות הקבועות יתחיל תהליך מורכב שבסיומו יוחלט האם קצין ה-AEAO יטול את השליטה על המערך הגרעיני של ארה"ב. תהליך זה חיוני כדי להבטיח, שניתוק הקשר לא נבע מתקלה כלשהי אלא מפגיעה במקבלי ההחלטות המוסמכים להפעיל את תוכנית ה-SIOP. בהתאם לפקודות, עם נטילת השליטה על המערך הגרעיני אחראי הצוות של מטוס ה"מראה" להעריך את הנזק שנגרם לארה"ב כתוצאה מההתקפה הגרעינית שנחתה עליה ולקבוע איזה כוחות נותרו כשירים לביצוע מכת נגד. לאחר שלב זה יהיה על הצוות של ה"מראה" לתכנן ולתאם תקיפות אסטרטגיות נגד האויב ולשלוט במטוסים התוקפים של ארה"ב. במידת הצורך, מסמיכה הפקודה את צוות ה"מראה" לשגר את כל ארסנל הטילים הביניבשתיים של ארה"ב. שיגור פקודה לטילים הביניבשתיים יותר רק לאחר שברור שמרכזי השליטה הקרקעיים אינם כשירים לשגר את הטילים בכוחות עצמם.

מעבר למשימות אזרחיות
התפרקות ברה"מ והגוש הקומוניסטי הביאה לכך שמשימתם של מטוסי ה"מראה" ו"משמרת הלילה" נראתה פתאום כלא רלוונטית. מלחמת-העולם השלישית חזרה להיות נושא לסרטים וספרים ופחות כאירוע שעשוי להתפרץ בכל רגע. לא בכדי, הפסקת הכוננות הרציפה של מטוסי ה"מראה" ב-1990 נחשבת לאחד האירועים שמסמלים יותר מכל את סיום המלחמה הקרה והמתח הבין-גושי.
מרבית מטוסי ה-EC-135 מצאו את עצמם עד מהרה במוזיאונים ובמגרשי גרוטאות, זאת כמובן לאחר שפורק מהם הציוד הסודי לשליטה על מערכות הנשק הגרעיני. אבל, משימות ה"מראה" ו"משמרת הלילה" לא חדלו מלהתקיים.
כבר בשנת 1985 החל צי ארה"ב בתוכנית להחלפת מטוסי ה-EC-130 ששימשו למשימת ה-TACAMO. המטוס החדש, ה-E-6A מרקורי, נועד בתחילה למלא רק את המשימה של העברת הפקודות הגרעיניות למערך הצוללות האמריקאי, אך עד מהרה הוא קיבל משימה נוספת. ההחלטה להוציא משירות מבצעי את מטוסי ה-EC-135 הביאה לכך שמטוסי ה-E-6A קיבלו גם את האחריות לבצע את משימות ה"מראה" של חיל-האוויר ועברו הסבה מיוחדת לשם כך. המטוס המשופר, ה-E-6B צויד במערכות לתקשורת עם יתר המערך הגרעיני של ארה"ב, לרבות מערכת לתקשורת לוויינים דומה לזו של ה-E-4B.
מערך מטוסי ה-E-4B עובר בימים אלה תוכנית שיפורים מקיפה שתפקידה לציידו בחליפת תקשורת מתקדמת וחסינה יותר שתעשה שימוש נרחב בסיבים אופטיים, במערכות לשיחות ועידה בווידיאו ובמערכות מיחשוב חדישות יותר. הדגם המשופר יצוין E-4C ועם הזמן יוסבו כל ארבעת המטוסים לסטנדרט זה.
באופן אירוני, השיפור הגדול ביותר בכושר השרידות של מערכת השליטה והבקרה הגרעינית גם במקרה של התקפה גרעינית הושג רק לאחר סיום המלחמה הקרה. בשנת 1994 שיגרה ארה"ב את לוויין ה-MILSTAR הראשון מתוך סדרה של מספר לוויינים. לוויין ה-MILSTAR נועד לשמש תחנת מימסר בחלל שתקשר, בין השאר, בין מטוסי "משמרת לילה" ו"מראה" לבין מערכות הנשק הגרעיניות של ארה"ב. סיום המלחמה הקרה הפך את משימתו העיקרית של מערך הלוויינים, שעלותו נאמדת במיליארדי דולרים, ללא-רלוונטית והיום הוא משמש בעיקר לצרכים טאקטיים.
הסבתם של לווייני ה-MILSTAR למשימות טאקטיות מסמלת את השינוי המקיף שעובר על כל מערך השליטה והבקרה הגרעיני של ארה"ב. צי המטוסים ומערכות התקשורת, שעלותם נאמדת בעשרות מיליארדי דולרים, מחפשים כיום משימות חדשות שיצדיקו את המשך החזקתם.
השינויים שעובר המערך מתבטאים בצעדים סמנטיים כמו החלפת שמות-הקוד של רכיביו השונים. כך לדוגמה, משימתם של ה-E-4B כבר לא מוגדרת כ-NEACP אלא כ-NAOC, "מרכז מבצעים לאומי אווירי". באופן דומה, לרשימת המשימות של ה-E-4B נוספה משימה חדשה - סיוע בעיתות אסון לאומי. במקרה של אסון לאומי, כמו סופת הוריקן חזקה במיוחד או דליפה משמעותית בכור גרעיני, יכולה הסוכנות הפדרלית לניהול משברים, FEMA, לבקש מהבית הלבן ומשרד ההגנה לעשות שימוש ב-E-4B כמרכז שליטה מעופף לתיאום בין שירותי ההצלה השונים. כך מוצא את עצמו המטוס, שנועד להבטיח את השליטה במלחמת-העולם השלישית, כמטוס לסיוע לאזרחים במצוקה.
אבל, למרות כל המשימות האזרחיות שנוספו למערך השליטה והבקרה הגרעיני האווירי של ארה"ב, המשימה העיקרית שלו נותרה בעינה. היה והבלתי הגיוני יקרה ונשיא ארה"ב יחליט שהגיע הרגע לפתוח את המזוודה הגרעינית שלו ולשדר את הקודים הגרעיניים המצויים בה הוא יידע, שבצד השני של הקו יהיה מישהו שייענה לקריאה.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

"[Nuclear] war is unthinkable but not impossible, and therefore we must think about it" - Bernard Brodie

‘How could the submarine Commander persuade himself that an attack had happened?’ He can scour the airwaves for anything being broadcast but cannot radio out seeking instructions for fear of giving their position away to enemy hunter-killer submarines. How could he be sure that the UK had suffered a catastrophic nuclear assault without an authenticated message from a bunker-protected premier or designated deputy? One of the very last tests—over several days—is that the BBC Radio 4’s Today programme has been silenced.

Anyway, having assured himself of the UK’s demise, the submarine Commander then opens the PM’s orders which are kept in a safe. Indeed, one of the first duties of any new PM is to write new orders, which are delivered to the submarines by the most senior civil servant in the country, the Cabinet Secretary (the old orders being burnt). The contents of the orders are never revealed but a “veteran nuclear planner” has told Hennessy that

…it can instruct one of four things:

Put yourself under the command of the United States, if it is still there.
Make your way to Australia, if it is still there.
Get on with it and take out Moscow [or the capital of whichever country has initiated the attack].
Use your own judgement.

"[Nuclear] war is unthinkable but not impossible, and therefore we must think about it" - Bernard Brodie

במיוחד השתיים הראשונות...(אח ההומור של הבריטים)

NZSAS

בהחלט סקירה מאלפת.

בבקשה תקנו אותי כשאני עושה שגיאות כתיב.

במיוחד שהתרחיש שמתואר בסרט לא דמיוני בכלל בהתחשב בזה שפקיסטן היא מדינה גרעינית ולא הכי יציבה... מה גם שהסרט עצמו מבוסס על נסיון המרידה בבוריס ילצין בשנת 93 שנכשל מה שאולי לא יקרה היום עם"יד הברזל" של פוטין , אבל אי אפשר לדעת כבר היו דברים מעולם...

NZSAS

NZSAS