כתבה מ nrg:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/658/676.html

הדיווח הזה מצטרף לתחקיר של cbs לפיו במהלך 2005, כ 120 מיוצאי המלחמה בעיראק שמו קץ לחייהם כל שבוע, וב 2007 מספרם הכולל עלול להגיע ל 5,000.

כמו בויטנאם, לא מעטים מהחוזרים מעיראק מדווחים בעיקר על קושי ליישב בין המציאות שחוו במלחמה, להמשכם 'הרגיל' של החיים במולדת.

לפי המדווח (במקור שהיא מצטטת, סקר מוקדם יותר), אחוז ההומלסים מבין בוגרי הצבא הגברים גבוה כפליים מאחוזם באוכלוסיה (זה גם תואם את מה שהיא כותבת). אחוז הנשים המקביל, אגב, גבוה פי ארבעה.*

א-ב-ל,
זה שאחד מארבעה הומלסים הוא בוגר צבא, במקום סטטיסטית אחד לשמונה, ממש לא אומר שאחד מארבעה אנשי צבא יהיה הומלס. למעשה, בהתחשב בכך שלפי ההערכות הפופולריות והכנראה-מוגזמות אחוז ההומלסים בארה"ב הוא כאחוז בודד מן האוכלוסיה (שלושה מליון), הרי זה אומר שכשני אחוזים מבוגרי הצבא יהיו הומלסים. מעתה אמור, עד כ-4,000 מהלוחמים בעיראק יהיו הומלסים, שזה נתון לא מאוד מעודד בשביל האמריקאים אבל שונה למדי מ'עד חמישים אלף'.



*יצויין, שיש חשד שכיוון שחלק נכבד מהאוכלוסיה הגברית המתגייסת לצבא עוד מתקופת ויאטנאם וצפונה היא בממוצע אוכלוסיה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יחסי, היא כנראה נמצאת בקבוצת סיכון גבוהה יחסית להומלסיות. אני לא ממש בטוח לגבי הנשים, אבל כנראה שבהיבט זה מצבן ההשכלתי וכו' טוב יותר, מה שמעלה עוד שאלות נוספות.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

לא בדקתי את המספרים אבל אני מניח שאתה צודק. ואני גם מניח שניתן למצוא לא מעט 'פוליטיקה' מאחורי המספרים.

עם זאת, אחת הסיבות ש'פצע ויטנאם' עדיין לא הגליד לגמרי בקרב הציבור האמריקני, נעוצה בקושי של רבים מבוגרי המלחמה להשתלב חזרה בביתם, ובעורף הקר שחשו שחברתם, זו ששלחה אותם למלחמה, מפנה להם.
לאורך ארבע השנים האחרונות היו לא מעט לקחים מויטנאם שהאמריקנים לא יישמו בעיראק. עכשיו מסתבר שגם את הלקח הזה לא. לכן, כנראה, שגם ל'פצע עיראק' יקח זמן רב להגליד.

אגב, זה לא בדיוק קשור אבל אם כבר עלה הנושא של עיראק אשמח לשמוע את תגובתך. במספר ספרים שקראתי לאחרונה על המלחמה בעיראק, בעיקר כאלו שנכתבו בידי הלוחמים, יש נטייה להשוות את הקרב על פאלוג'ה ב 2004 לקרב בנורמנדי. מה אתה חושב על כך?

אבל בלי לדעת *מה* בקרבות הם משווים, קשה לי להביע דעה.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

אם נחזור לנושא הנדון - לפי מה שהבנתי מהנתונים מדובר למעשה על נפגעי "הלם קרב" שעומדים על כ- 1-2% מהחיילים שמשרתים/שרתו בעיראק ובאפגניסטן, שזהו הנתון הרגיל לנפגעי "הלם קרב" במלחמה.

הנתון הבעייתי יותר מבחינת האמריקאים הוא אחוז השמים קץ לחייהם מתוך אותם נפגעי "הלם קרב", וגם כאן הנתון הוא סביר בהתבסס על אופי הפעילות (מלחמה בשטחים אזרחיים), סוג הפעילות (לעיתים קרובות החיילים נקלעים למצבים שהם מקוממים מבחינה נפשית - התמודדות עם הרג אזרחים וכד'), ולבסוף דעת הקהל שבה נתקל הלוחם כשהוא חוזר הביתה (חלק ניכר מהאמריקאים לא מבין למה הם בעיראק, יש בזז שמתבצעים שם פשי מלחמה וכו').

כל הנ"ל דומה מאד למה שקרה לחיילים האמריקאים בויאטנם, ובמיוחד כאשר הלוחמים חזרו מויאטנם ונתקלו ב"דור הפרחים" שקרא להם "רוצחי תינוקות".

לסיכום, למרות שזה נשמע "לא טוב", הנתונים הם סבירים מאד יחסית לצבא במלחמה ולאופי הפעילות והמצב בעורף.

! This is Sparta

כפי הנראה היחס של החברה לחייל החוזר משמעותי מאוד בצמצום (או הגדלת) אחוזי הסובלים מתסמונת פוסט-טראומטית.



(אגב, מקובל שהנתון הוא 10-20 אחוז, ולא 1-2. אלא אתה מתכוון למקרים של הלם קרב ממש, ולא רק כל דרגה של PTSD).

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

על פי מה שהבנתי (אני לא מומחה) הכוונה היא לא לפוסט-טראומטיק אלא להלם קרב המצויין כפגיעה ממש, חוסר יכולת לתפקד.

! This is Sparta

כיום גם המתנגדים החריפים למלחמה מקפידים לכבד את החיילים המשרתים בעיראק ובאפגניסטן ולהשאירם מחוץ למאבק הפוליטי. אחד הדברים המפתיעים כל מי ששהה בארה"ב בשנים האחרונות היא התמיכה העממית הרחבה בחיילים והכבוד לו הם זוכים - לפחות בעודם לובשים מדים.
כפי שכתבת, בתקופת מלחמת וייטנאם חלק גדול מהזעם הציבורי הופנה אל החיילים וכתוצאה מכך נוצר דור דחוי שלם. החברה האמריקאית הפנימה היטב את אותו לקח חברתי. לעניות דעתי אחד הסמלים המרכזיים שמונעים כיום מצב דומה היא אנדרטת וייטנאם בוושינגטון.