[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/5/63805.jpg]



לאחר מסע הכומתה, שסיים את תקופת ההכשרה והאימונים בבא"ח (בסיס אימון חטיבתי) גולני, התכוננו לעלות לגדוד 51 בתור פלוגת מסלול, פלוגה ב'. התכנון היה להצטרף לשבוע נופש גדודי באשקלון, לאחריו לעבור לשבוע אל"ל (אימון לפני לחימה) ולבסוף לתפוס קו בגזרת 'עוטף עזה'.

תכננתי שבשבוע הנופש ננוח מעט מתקופת האימון המפרכת, ניכנס לגדוד בצורה הדרגתית באמצעות היכרות עם יתר הפלוגות ונקיים שיחות אישיות עם כל חיילי המחלקה לקראת השינוי מאימון לפעילות מבצעית. בבוקר יום ראשון, כ"ט בסיון (25/06), לפני צאתי לנקודת המפגש בירושלים, שמעתי ברדיו דיווחים ראשוניים על אירוע חמור שהתרחש בדרום רצועת עזה - חטיפת חייל. אמרתי להוריי שיש לי תחושה ששבוע הנופש שלנו מעט ישתבש, ואכן כעבור דקות גל קרבקי , המ"פ, התקשר. "הוקפצנו לעזה", הוא אמר בקצרה.

כך החלה תקופה כבת חודש של אימונים ומבצעים בצפון רצועת עזה, במסגרת מבצע 'גשמי קיץ'. בימים הראשונים קיבלנו פקודות ראשוניות רבות לגבי המבצע הקרוב. בתחילה שהינו במתקן הנופש באשקלון, אך כעבור מספר ימים עברנו למחנה אוהלים מאולתר שהקמנו בצמוד לבסיס הקבע "זיקים". חיילי הגדוד, שהביאו מהבית ציוד לנופש (בגדי ים ובגדים אזרחיים), לא היו ערוכים לשהייה ממושכת בתנאי שטח, אך קיבלנו סיוע מהמערך הלוגיסטי של צה"ל. תנאי המחיה לא היו נוחים, האוהלים היו צפופים, החום הכבד העיק, במקום לצאת הביתה 'חמשושים' נשארנו בבסיס ככוח כוננות, אבל המוטיבציה של החיילים להיכנס לפעילות מבצעית בעזה הייתה גבוהה. החיילים רצו מאוד להיות בשבצ"ק (שיבוץ קרבי) הסופי של המשימה, אלא שלא כל חיילי הפלוגה צוותו למבצעים. סדר הכוחות למבצע נקבע על פי שיקולים מבצעיים, והחיילים שנותרו מחוץ לתחום רצועת עזה התאכזבו.

התחלתי ללמוד את הגזרה ולהכין את המחלקה למבצע הקרוב. לאכזבתם של חיילי הפלוגה שהינו באכזריות (נגמ"ש כבד הבנוי על תובה של טנק שלל סובייטי שהוסר ממנו הצריח. חיל החימוש ערך שיפורים רבים באכזרית והיא נמצאת בעיקר בשימוש חטיבת גולני) במשך כל המבצעים שהתנהלו במהלך הפעילות ברצועת עזה. פעילות רגלית או פריקה מהאכזריות לתוך בתים נתפסו כפעילויות מסוכנות ו'אטרקטיביות' יותר. לקראת המבצעים היה צורך לרענן את יכולות החיילים והמפקדים בשימוש מבצעי באכזריות. ציידנו אכזריות מספר רב של פעמים, חזרנו על החומר הרלוונטי ותרגלנו שורה של תרגולות חילוץ מאכזרית. האימונים היו כרוכים בנשיאת ציוד לחימה על גופנו, כולל 'ווסט' (אפוד לחימה) ואפוד 'קרמי' (אפוד מגן המיועד למנוע חדירת כדורים ורסיסים), בחום העזתי הכבד. לעתים התמרמרו החיילים על אימונים אלו.

רק כעבור יותר מעשרה ימים הגיע המבצע הראשון לכלל ביצוע. המבצע החל ביום חמישי, י' בתמוז (06/07) והסתיים כעבור יומיים, בשבת, י"ב בתמוז (08/07). היה זה מבצע בפיקוד מפקד חטיבת גולני, אלוף-משנה תמיר ידעי, ולפיקודו צורפו גם לוחמי שריון, הנדסה, שייטת 13 ועוד. הייתה זו עליית מדרגה מבחינת היקף הפעילות באזור בשנים האחרונות. הפלוגה שלנו סופחה לגדוד 74 של השריון. לפני המבצע נערכו קפקי"ם (קבוצת פקודות). הקפ"ק נוהל על ידי מח"ט גולני, וצפו בו מפקד אוגדת עזה, תא"ל אביב כוכבי, ואלוף פיקוד דרום, יואב גלנט. בזה אחר זה עלו מפקדי היחידות והסבירו את תכניותיהם, החל מהמח"ט ולאחריו מפקד פלגה מהשייטת, מפקדי הגדודים ולבסוף מפקדי הפלוגות. לקראת המבצע נסענו לתצפיות רבות, חלקן מעמדות על הגדר וחלקן בעזרת אמצעי תצפית מיוחדים. בליל המבצע כל הגדוד הגיע לנקודה סמוכה למעבר הגדר בצפון הרצועה. דיברתי עם החיילים מילים אחרונות לפני הכניסה לעזה. ניסיתי להפיג את חששותיהם לקראת המבצע, אך נראה כי ההתרגשות אצל החיילים הדחיקה תחושות של פחד. התרגשות והמולה היו מסביב, לחץ אחרון לקראת היציאה לפעילות. נכנסנו לאכזריות, בדקנו כי כל הקשרים תקינים ואז עליתי בקשר הפלוגתי והקראתי את תפילת הדרך. המבצע החל בפשיטה של לוחמי שייטת 13, שהשתלטו על הקזינו של עזה. בהמשך הגיעו כוחות רכובים של החטיבה ונכנסו לשכונת אל עטטרה. תפקיד הפלוגה שלנו היה לפתוח תחילה את ציר החוף של עזה, ציר 'שפיון', עד הקזינו. לפלוגה שלנו חברה פומ"ה (פורץ מכשולים הנדסי - כלי משוריין הנמצא בשימוש חיל ההנדסה).

במהלך הכניסה לעזה ירינו צרורות רבים מעמדת ה'מאג רפאל' (מקלע המותקן על גבי האכזרית שהשליטה בו היא מתוך תא הלוחמים). החיילים התרגשו מאוד מן ההתנסות הראשונה של ירי בפעילות מבצעית. לאחר הנסיעה ופתיחת הציר התמקמנו ב'מגנן' (עמדה מחופרת המכילה מספר כלים כבדים כגון טנקים, אכזריות, דחפור די-9 ועוד). מאחורינו, לכיוון מערב, שייטו ספינות חיל הים ששמרו עלינו מפני התגנבות מחבלים מהים לחוף. מסביב לנו היו בתי אבן צפופים שחלונותיהם נשקפו לעברנו, ולחלקם היו חצרות מוקפות חומה. כל חלון עלול היה להסתיר מאחוריו צלף, ומכל חצר יכולה הייתה לצוץ חוליית נ"ט. חילקתי גזרות לתצפית עם יתר הכוחות במגנן וקבענו שפה משותפת לדיווח. ב'מגנן' היה צורך לשמור על שגרת לחימה בתוך האכזרית: סבב עמדות תצפית ואבטחה, שמירה על ערנות ועל מוכנות הכוח, תרגול מקרים ותגובות, הכרת שפה משותפת בגזרה, כיבוי אורות פנימיים בלילה, ושמירה על סדר והיגיינה באכזרית. לאחר כשלושים שעות יצאנו לגבול לצורך תדלוק של האכזרית. אנשי החימוש עמלו קשות, בסיוענו, לתקן תקלות באכזרית. קיבלנו מנות נוספות של אוכל, מים ותחמושת. שהינו בגבול למשך זמן קצר, שעות ספורות לפני שקיעה וכניסת השבת. התקשרתי לרב רבינוביץ, ראש ישיבת מעלה אדומים בה למדתי. שמחתי לקבל עידוד ממנו ושאלתי אותו כיצד לפעול בשבת. הוא הורה לי לנהוג כרגיל, "פיקוח נפש דוחה שבת", ולהתמקד בפעילות המבצעית. נכנסנו חזרה לרצועת עזה בערב שבת, וערכנו קבלת שבת מקוצרת באכזרית. פעלתי כביום חול, אולם רציתי היכר מסוים לשבת. כאשר רציתי לדעת מה השעה, לא הדלקתי את האור בשעוני, אלא הצמדתי אותו לנורית בלוח המחוונים של האכזרית, ובעזרת האור הקלוש הבחנתי בשעה הרשומה. היה זה רק שינוי קטן, אך הוא הועיל להזכיר לי כי שבת היום.

המבצע הוגדר כהצלחה. עשרות חמושים נהרגו וכוחותינו תפקדו היטב. במבצע נהרג חייל אחד מגדוד 13, וחיילים מעטים סבלו מפגיעות קלות. לאחר שחזרנו לבסיס בזיקים באו לחזקנו ולברכנו מספר קצינים בכירים. עשור, מג"ד 51, פתח בדברים, ואחריו שוחחו אתנו תמיר, מח"ט גולני, וכוכבי מפקד האוגדה. התחושה בגדוד הייתה מאוד טובה והמוטיבציה למבצע נוסף גברה.

ביום רביעי ט"ז בתמוז (12/07) התקיימה ישיבה של קציני הפלוגה עם קציני גדוד 74, גדוד השריון אליו סופחנו לצורך המבצע, בחדר תדריכים מאולתר. לפתע החלו לזרום ידיעות על חטיפת חיילים בצפון. הידיעות הקשות התאמתו כעבור מספר שעות, עם הפרסום הרשמי. קיבלנו הוראה להמשיך כרגיל בפעילות השוטפת בעזה. לא הופתענו לקבל דחייה למבצע המתוכנן עד שתתבהר תמונת הלחימה בצפון, אך לבסוף אושרה הפעולה בעיירה בית חאנון.

במבצע המדובר נכנסנו לבית חאנון, במוצאי שבת פרשת 'פנחס', אור לכ' בתמוז (16/07). בבית חאנון ישנה מכללה ללימודי חקלאות המשמשת בפועל לשיגור רקטות קסאם. ההלצה אמרה כי אחד ממקצועות היסוד הנלמדים במכללה הוא בליסטיקה.

למחלקתי צוותו שתי אכזריות, צעד שאפשר לי לשחרר כיתת לוחמים אחת הביתה. אולם במהלך השבת קצין האג"ם (אגף מבצעים) הודיע לנו כי קיבלתי כלי נוסף, כך שנאלצתי להקפיץ את הכיתה מהבית. ציידנו את הכלי עבורם, אולם הם לא הספיקו להגיע לשעת השי"ן של המבצע ונותרו מחוץ לרצועת עזה. יצאנו בטור של כלים כבדים, כאשר 2 דחפורי די-9 מובילים את הכוח, בעקבותיהם טנק מ"פ, אחריו האכזרית שלי, אחריי האכזרית של הסמל שלי, אבשלום כהן, ולבסוף עוד טנק. כאשר היינו במרחק כמה מאות מטרים מאזור המטרה, מ"פ הטנקים הורה לי להקים 'מגנן' לטובת חיפוי לאזור המטרה, יחד עם דחפור וטנק נוסף. פניתי שמאלה מהציר בכדי לאפשר לאכזרית של אבשלום לחלוף על פניי, והוריתי לו לעבור אותי ולחבור למ"פ. אבשלום המשיך בנסיעה כמה עשרות מטרים ולרגע איבד קשר עין עם המ"פ. כאשר לא זיהה את המשך הציר, עצר וביקש סיוע בזיהוי המ"פ. מיד לאחר מכן הוא זיהה במרחק של כמה עשרות מטרים לפניו את הדחפור ואת טנק המ"פ, אך כאשר ניסה לשפר עמדה במקום, הידרדרה האכזרית לתהום שעומקה כחמישה מטרים והתהפכה על גגה. המ"פ ניסה לעלות בקשר מול סמל המחלקה, אך ללא הועיל. ניסיתי גם אני לעלות מולו בתדר נוסף, ולאחר המתנה קצרה ומורטת עצבים החלטתי לנסות להשיגו בטלפון הנייד. אבשלום לא היה זמין, אך הצלחתי ליצור קשר עם אחד הפלאפונים האחרים באכזרית. שמעתי צעקות ורעש וביקשתי לדבר עם אבשלום. אבשלום תפס פיקוד ובקול בוטח הסביר לי שהם התהפכו, שכולם בהכרה ושהם בודקים את מצב הפציעות. הזעקתי באופן מיידי צוות חילוץ, והעברתי את המידע שקיבלתי. סמג"ד גדוד 74 של השריון הגיע לחלץ את הפצועים, בעוד אנו ריתקנו באש את אזור המטרה. חששנו העיקרי היה מפני ניצול הסיטואציה שנוצרה על ידי המחבלים באזור. כלי הפוך הוא יעד מועדף ונוח לחוליה המתקרבת בחסות אפלולית הלילה. החילוץ עבר בשלום, הפצועים חולצו בטנקבולנס (טנק המיועד לפינוי פצועים ובתוכו צוות רפואי), ואבשלום ומיכאל המ"כ נשארו באכזרית, עד שהפכו אותה בעזרת דחפור ויצאו אתה החוצה לשטח ישראל. הפצועים פונו לבית החולים 'ברזילי' באשקלון.

נהג האכזרית, מור, נפגע בארבע חוליות בצווארו, נותח ב'תל השומר' ועודנו בשיקום. עידן קרע רצועה בברך וכיום עובר עדיין טיפול פיזיותרפיה. שי, גבי ושחר, סבלו בעיקר ממכות יבשות, מחבורות ומחתכים, וחזרו לשירות כעבור מספר ימי מנוחה בבית.

במהלך השהייה ב'מגנן' תרגלתי את החיילים בירי מדויק. נעזרתי בסמן לייזר נייד, אל.פי.אל, שהקרן שלו נראית רק בעזרת אמצעי לראיית לילה. כך תרגלתי את מקלען האכזרית, את הנגביסט (בעל מקלע קל מסוג נגב) ואת הקלעים לעקוב אחר מטרה נעה, וברגע קבלת אישור לירי לתת מכת אש מדויקת. במהלך המבצע שיטחו דחפורי הדי-9, מלווים באכזריות ובטנקים, אזורים רבים שכוסו בצמחייה סבוכה ושימשו כמסתור לחוליות שיגור הקסאם. חמושים רבים נהרו לאזור, ורובם נפגעו על ידי מסוקי חיל האוויר בטרם התעמתו עמנו, כוחות היבשה. מקצת החמושים הצליחו להגיע לאזור המכללה ונפגעו מירי כוחותינו, הן מהכלים המשוריינים והן מלוחמים שארבו בבתים .

המבצע שארך כשישים שעות, הסתיים עם יציאת הכוחות לפנות בוקר, יום שלישי כ"ב בתמוז (18/07). יעדי המבצע הושגו, אזורים רבים שוטחו מצמחייה וחמושים רבים נפגעו. אולם שיגור רקטות הקסאם לעבר יישובי הנגב המערבי לא פסק לחלוטין. למרות שאף אחד לא התיימר לחשוב שמבצע זה יפסיק את ירי הקסאם, חשנו אכזבה לשמוע על פגיעות נוספות של קסאמים. כל הפלוגה קיבלה 'אפטר' ליומיים בבית. נסעתי ישירות באותו לילה לבית החולים 'תל-השומר' כדי לבקר את מור. לאחר מכן ביקרתי את שי שנפגע בעיקר בפניו. הן היו נפוחות ומלאות חתכים. באותו לילה קיבלתי הודעה מגל המ"פ שבקרוב קופצים צפונה.


http://www1.idf.il/DOVER/site/mainp...&docid=63832.HE

עשה לי רעל היומן הזה

מעניין מאוד. אבל הפריע לי קצת שזה כתוב בצורה נורא חסרת אופי. פשוט תיאור יבש של האירועים, בלי מחשבות אישיות, בלי שום פן אנושי, נראה מסורס משו.

בכל מקרה, תודה.

______________כל אישה אוהבת את אנשי הרמפה היורדת. ______________

אחלה כתיבה..תמשיכו לעדכן את היומן לחימה למה שקרה בצפון..

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/5/63895.jpg]

ההכנות - יום רביעי כ"ג בתמוז - שבת כ"ו בתמוז (19/07 - 22/07)

בבוקר יום רביעי, בעקבות ההודעה מגל שעולים צפונה, התחלנו להעביר קשר בין החיילים, כדי לוודא שכולם זמינים. הספקתי לבקר את בן, שסדק צלעות כאשר החליק בבסיס, ולערוך ביקור קצר בישיבת ההסדר במעלה אדומים, בה למדתי לפני שירותי הצבאי. בלילה סרקתי מאגרי מידע במחשב והדפסתי מעט חומר על לבנון, על ארגון ה"חיזבאללה", על רצועת הביטחון ועל מושגים נוספים בהקשר זה. למחרת, ביום חמישי, הגענו לבא"פ (בסיס אימון פיקודי) אליקים לאימון קצרצר לקראת כניסה קרקעית ללבנון. עברנו כמה שיעורי הכנה בנושאי מודיעין, מטענים וארגון ה"חיזבאללה" וכן יצאנו לתרגולות בשטח - מהצהריים ועד הלילה. תוך כדי האימונים נפוצו שמועות על היתקלות של יחידת אגוז בכפר מרון א-ראס. קודם לכן נפגעו שם חיילי יחידת מגלן בקרב עם מחבלים. השמועות, ולאחר מכן התאמתותן, עוררו חששות בקרב לוחמי הגדוד.

בילינו את שארית הזמן בשפצור הציוד, במסדרים ובהכנות אחרונות. בשבת עבר הגדוד לבא"ח (בסיס אימון חטיבתי) גולני ברגבים, בעוד בא"פ אליקים מתמלא בחיילי מילואים. נסעתי לקבל פקודה במחנה שרגא כיוון שמחלקתי צוותה לכוח אחר, אך בסופו של דבר, לאחר כמה שינויי משימה, יצאנו לפעילות עם הפלוגה המקורית. גם הפעם לא נכנסו למבצע כל החיילים, לאכזבת אלו שנותרו בשטח ישראל.

מבצע 'קורי פלדה' - בינת ג'ביל יום ראשון כ"ז בתמוז - שבת ד' באב (23/07 ? 29/07)

ביום ראשון הכנו את האכזריות ונסענו צפונה, לנקודת כינוס סמוך לקיבוץ יראון. באותו לילה החל מבצע 'קורי פלדה' בעיירה בינת ג'ביל. השם נגזר מנאום 'קורי העכביש' המפורסם של נסראללה, אותו נשא בעיירה לאחר הנסיגה של צה"ל מהאזור בשנת 2000. החטיבה נכנסה באופן רגלי לבינת ג'ביל. אנחנו נכנסנו באכזריות, אך התעכבנו עד יום שני בנקודת הכינוס, עקב מחסור בתחמושת למקלעי המאג של האכזריות. היינו אמורים להיכנס סמוך למושב אביבים, כ-500 מ' מהגדר לכיוון מרון א-ראס, ולחכות למשימה. הגענו לגבול, וגל הודיע בקשר הפלוגתי שאנו חוצים את הגדר ונכנסים ללבנון. התרגשות ובלבול אחזו את הלוחמים. קשה לעכל את העובדה שהנה, גם אנחנו מצטרפים לפעילות בלבנון. לבנון... כמה סיפורים שמענו עליה. הקווים והמוצבים, מורשות הקרב וגבורת הלוחמים, אך גם ה'בוץ הלבנוני', הרוגים ופצועים, ויכוחים פוליטיים וארגון 'ארבע אמהות'. טרם הספקנו להתמקם, וכבר נקראנו למשימה עקב פגיעה בשני טנקים. טנקים אלו סייעו בחילוץ פצועים מבינת ג'ביל. חיילי אגוז פינו מפק"צ (מפקד צוות) מהיחידה, אריאל ג'ינו. ג'ינו היה חבר קרוב שלי מקורס קצינים בו היינו צוערים באותו צוות, אולם את הידיעה על פציעתו קיבלתי רק כעבור מספר ימים. על פי הדיווחים, במהלך הסיוע בחילוץ הפצועים, הטנק של אחד מהמג"דים של השריון, גיא קבילי, עלה על מטען, חייל נהרג והמג"ד נפצע קשה. טנק נוסף נפגע מירי של טיל נ"ט וקצין נהרג. מ"מ 1 מפלוגתנו, מרו גטה, נכנס ללבנון במסדרון אחורי של טנק (תא אחורי בטנק המיועד לכניסה וליציאה ולהכנסת פגזים, לוחמי חי"ר וציוד) עם עוד כמה לוחמים, כדי לפנות את ההרוג מהטנק. מ"מ 2, אחיקם הלפרין, נתקע עם האכזרית בשטח ישראל וחיכה לתיקונה. המחלקה שלי, מחלקה 3, נשלחה עם כוח נוסף של הפלוגה לטהר את ג'בל כחיל, הר בסמוך למרון א-ראס הצופה על העיירה בינת ג'ביל ועל הכפרים עיתרון ועינתא.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/3/56583.jpg]

"מתארגנים לפעילות". צילום: דובר צה"ל

על פי ההערכות, ירי הנ"ט לעבר הטנקים בוצע מהר זה. הגענו לאוכף בין ג'בל אל-קוקז, עליו יושבת מרון א-ראס, לבין ג'בל כחיל. על האוכף נמצאת ה'פגודה', מבנה נטוש ששימש כחדר פיקוד קדמי וכמגורים לכוחות בכוננות. בסמוך הוקם חניון מאולתר לרכבים הקרביים, וממנו יצאנו באופן רגלי לכיבוש ההר. התאמנו רבות על כיבוש יעד חשוף. פקודות מהתרגולות והאימונים חלפו בראשי: "הכוח! נתקלנו - לשכב מאחורי מחסות ולהשיב באש", "המחלקה! נתקלנו 200 מטר לפנים, אויב מחופר היטב - אל האויב בדילוגים", "היכון להסתערות!", "היכון למכת אש... מכת אש - קדימה להסתער...". התרגולות נראו תמיד מנותקות מהפעילות המבצעית. לחימה בשטח פתוח נתפסה כלחימה הרלוונטית למלחמה, אך לא לקווים בשטחים. הרי בשטחים אנו עוסקים בלחימה אורבאנית - לש"ב (לוחמה בשטח בנוי), ולא מסתערים על כיפות. קשה היה לשכנע את החיילים כי האימונים נחוצים גם כבסיס ללחימה בשטחים, אך חשובים לא פחות מכך כשמירה על מוכנות למלחמה. עתה הגיעה העת ליישם את הכשרתנו, לקטוף את פרות האימונים המפרכים. מפקד הכוח היה גל המ"פ, והוא נע מעט מאחורי מחלקתי. התחלנו בטיפוס על ההר תוך ירי לעבר מטרות חשודות, כאשר הנגביסט יורה צרורות רוחב. נעזרנו בתצפיות של הטנקים, והתקדמנו לעבר הפסגה. במקביל ירו המטוליסטים (נושאי נשק עליו מותקן קנה נוסף המסוגל לירות פצצות מטול למרחק של כמה מאות מטרים) פצצות מטול לעבר מטרה חשודה על-יד אחד העצים. לאחר שהגענו למסקנה שחוליית הנ"ט כבר אינה נמצאת על ההר, התפרסנו למארבי יום שתצפתו על עיתרון, בינת ג'ביל ועינתא. שהיית יום באזורים כאלו הייתה מסוכנת, בעיקר עקב הקושי בהיטמעות בשטח הסלעי, לאור החיפזון שבו נערכו הכנותינו למארב. בערב קיבלנו אישור להתקפל מהמארב. צוות של אגוז בא להחליפנו. מ"מ 2, אחיקם, שהצטרף ללחימה עם האכזרית המתוקנת, החליפם למחרת. בימים הבאים עשינו סבבים של מארבים על ג'בל כחיל, כאשר לסבב נכנס גם צוות מילואים של פלס"ר (פלוגת סיור) גולני. לאחר כמחצית השעה שבה כולם ערים, מתחילים סבבי שינה, כך שתמיד חלק מהכוח ער. סבב השינה מתבסס על 'צמדי ברזל', זוגות שאינם נפרדים ושתמיד לפחות אחד מהם ער. הנוף שנשקף מההר היה מרהיב: הרים ירוקים, בדומה לגליל, אך מראם בתולי יותר, כיוון שהתשתיות האנושיות מועטות והבנייה המקומית משתלבת יפה בנוף. במהלך השהייה זיהינו הפגזות בלתי פוסקות של הארטילריה הצה"לית בסיוע חיל האוויר. הירי המאסיבי והפיצוצים הפכו לשגרה. למדנו לזהות את פגזי הארטילריה שעפו מעל ראשינו, לאתר את פגיעתם ולאחר כמה שניות לשמוע את הפיצוץ. ביום זיהינו את פטריית העשן המיתמרת ממקום הפיצוץ ובלילה את הבזק האור. כאשר זיהינו שיגור נגדי של קטיושה, היינו מעבירים את הדיווח בקשר, בכדי לסייע לתותחנים לפגוע בנקודת השיגור ובמחבלים בסביבה.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/4/55304.jpg]

כוחות צה"ל פועלים במרון א-ראס. צילום: דובר צה"ל

כוח שירד מהמארב שהה בחניון הרק"ם ונערך להגנה היקפית. מדי פעם שמענו קולות נפץ קרובים שמקורם היה בפצצות מרגמה שנורו לעברנו, או בארטילריה הצה"לית שהתקרבה אלינו יתר על המידה. התרגולת הייתה פשוטה: לכנס את כל החיילים באכזריות, לוודא שכולם בפנים, ללבוש את ציוד המיגון הכולל אפוד 'קרמי' וקסדה ולסגור את מדפי האכזרית. השהות הארוכה באכזרית יצרה בינינו קרבה מיוחדת. במשך התקופה עשינו הכול יחד: אכלנו, ישנו, שוחחנו, צחקנו והתכוננו לפעילות. הקרבה הרבה הסירה מחיצות שלעתים ניצבות בין מפקד לחייליו. חשתי חופשי יותר לדבר עם החיילים, ואף הם הרגישו משוחררים ופתוחים יותר.

ביום שלישי התקבלה משימה חדשה. עברתי לאכזרית של גל כדי לקבל יותר פרטים ולמדתי את ציר התנועה. התחלנו לתכנן את צורת ההליכה ואת ציוותי הכוחות, אולם המשימה הוקפאה עקב מידע מודיעיני על מחבלים באזור. במהלך שהותנו באזור נשלח צוות של כוחות הנדסה בניסיון לחלץ את שני טנקים פגועים של אחד הגדודים. הצוות הותקף על ידי מחבלים שהגיחו מן האפלה רכובים על ג'יפים. חיילי ההנדסה שהיו ב'פומ"ה' הגיבו בשיגור של רקטות ריצוף לעבר המחבלים. הפיצוץ סיים את האירוע כאשר לכוחותינו אין נפגעים, בעוד שמספר הנפגעים בקרב המחבלים איננו ידוע. הפיצוץ 'אייד' אותם עם רכביהם, כך שלא נותרו שרידים ברורים בשטח, ולא היה ברור אם חלק מהמחבלים הצליחו להימלט. היה זה שימוש מקורי בריצוף שנועד לפתוח צירים ממוקשים ולא כאמצעי ללחימה ישירה מול אויב.

ביום רביעי, ראש חודש אב (26/07), שהינו בחניון הרק"ם באוכף שבין ג'בל אל-קוקז לבין ג'בל כחיל. בשעות הקטנות של הלילה נעו פלוגות הגדוד שלנו, גדוד 51, ושינו מיקום במארבים בבינת ג'ביל. בשעה 05:00 נכנסה פלוגת רובאית ג' לקרב גבורה קשה ועקוב מדם. אנו לא ידענו על המתרחש, אולם התחלנו לשמוע קולות נפץ, מסוקים המגיעים לאזור ודיווחים קשים בקשר. השמועות וההערכות רבו על הידיעות המהימנות, אך הבנו שאירוע קשה מתחולל. במהלך היום ניזונו משמועות, בעיקר מן החוץ, על מספר גבוה של הרוגים ועל פגיעה קשה בשרשרת הפיקוד.

הקרב ארך שעות רבות והלוחמים הפגינו בו גבורה עילאית. הוא החל בהיתקלות קצרת טווח, ובאיגוף ימני של עמיחי מרחביה, מפקד מחלקת החוד של פלוגה ג', יחד עם חוליית החוד שלו. הם נתקלו בחומה גבוהה שמאחוריה היו מחבלים שהמטירו עליהם מטח רימונים, ממנו נהרג עמיחי. רועי קליין הסמג"ד הצטרף אל הלחימה וגם אלכס שוורצמן הסמ"פ, ושניהם נפגעו ונהרגו. על פי עדויות החיילים, רועי זיהה רימון שנזרק לעברם, זינק עליו ובקריאת 'שמע ישראל' הקריב עצמו כדי להציל את חייליו. אלכס הסמ"פ נותר בחיים והצליח לדווח בקשר על המתרחש, אולם במהלך חילוצו נפגע מצרור נוסף ונהרג. האזור ספג אש מחמישה מקורות ירי, ולכן מספר הנפגעים היה כה רב והיה קשה מאוד לחלצם. מ"פ רובאית ג', אלון חכימה, פיקד על החילוץ. הלוחמים נכנסו בעקבותיו לחצר וחילצו את חבריהם. לאחר שאלון נפגע אף הוא, איתמר כץ, מ"פ לשעבר בגדוד, תפס פיקוד. אל האזור חברו לוחמים נוספים מהגדוד וכן מפלוגת החה"ן (החבלה וההנדסה) ומפלוגת הסיור של חטיבת גולני, בחיפוי של מסוקים מהאוויר. הקרב נמשך בניסיונות חילוץ הרואיים ובמאבק קשה עד להכרעת המחבלים. חיל האוויר התקשה לסייע מחשש שהטילים יפגעו גם בכוחותינו, בגלל הטווחים הקצרים וריבוי מוקדי האש. כל הפצועים פונו במסוקים תחת אש. הקרב הוכרע וידנו הייתה על העליונה, עשרות מחבלים נהרגו והיתר נסוגו, אולם התוצאות היו קשות - שמונה הרוגים ועשרות פצועים. גופות החללים נשמרו בבית סמוך לאזור הקרב, ופונו רק בחסות החשכה.

אלו שמות הרוגי גדוד 51 בקרב בבינת ג'ביל: רס"ן רועי קליין, סגן אלכס שוורצמן, סגן עמיחי מרחביה, סמל עידן כהן, סמל שמעון דהן, רב"ט אוהד קלאוזנר, רב"ט שמעון אדגה ורב"ט אסף נמר. לאחר שגל סיפר לי שרועי קליין, סמג"ד 51, נהרג, העזתי ושאלתי מה שלום עמיחי מרחביה. שמעתי כי נפצע קשה והיו שאמרו שאף נהרג. לא קיבלתי תשובה ברורה, וכיוון שהתקשיתי לעכל את האפשרות שנהרג, המשכתי לקוות כי הוא בין החיים.

בלילה יצאנו למארב נוסף. ניסיתי להתרכז במארב, אך המחשבות נדדו הרחק. זיכרונות מעמיחי וחוויות משותפות עמו עלו וצפו בראשי. האם נכון להרהר בכך? אולי עמיחי עודנו נאבק על חייו בבית החולים? אולי מוטב שאתרכז במארב ולא אניח למחשבות אחרות להסיט אותי מהמשימה? בהיתי אל האפלה ובדקתי את ערנות חייליי במארב. לאחר כמה שעות גל דיווח לי בקשר כי מוטלת עלינו משימה חדשה. התקפלנו מהמארב וצוות של אגוז החליף אותנו. במהלך הלילה כוח של גדוד הסיור של גולני חילץ את גופות ההרוגים מחוץ לבינת ג'ביל, ומשם נשאו חיילי פלוגת המסלול של גדוד 12 את האלונקות עד למקומנו. משימתנו הייתה להמשיך את מסע הלוויה בנסיעה באכזריות עד הגבול. כינסתי את החיילים, ובמילים ספורות הסברתי להם את כובד האחריות המוטלת עלינו ואת קדושת המשימה. הבאת חללים לקבר ישראל היא מטלה קדושה מאין כמותה, חוב מוסרי כלפי אלו שמסרו נפשם על קידוש השם. לא חייבתי אף אחד להשתתף במשימה. עלינו לנקודת החבירה ? ה'פגודה', שם ראיתי את תמיר המח"ט. פניו אמרו הכול. על הארץ היו מוטלות שמונה אלונקות מכוסות בשמיכות, ובהן גופות חברינו לגדוד. המראה היה קשה. תוך מלמול פרקי תהילים נשאנו בזהירות שני חללים בכל אכזרית. באחת האלונקות שנשאתי, הבחנתי שהגופה איננה מונחת כראוי ועלולה להישמט במהלך ההכנסה לאכזרית. הוריתי להוריד את האלונקה לארץ, ואחזתי בראשו של החלל בכדי לייצב את הגופה באלונקה. תוך כדי כך נמשכה מעט השמיכה מראשו של החלל, ולחרדתי גיליתי שאני אוחז בראשו של עמיחי מרחביה. לבי כמעט נדם. כאן הבנתי בצורה המוחשית ביותר שעמיחי איננו. עמיחי היה חבר קרוב שלי מראשיתה של תקופת השירות הצבאי. היינו חיילים באותה מחלקה, המשכנו יחדיו לקורס מ"כים, ושמרנו על קשרי ידידות במהלך קורס הקצינים ובתפקידי הפיקוד בגדוד.

על אף הקושי הנפשי המשכנו במשימה. הלשון כאילו מנותקת מהמתרחש בלב פנימה. "האכזרית מלאה?", "העמסתם לכאן שניים?" ועוד שאלות ודיבורים שמעלימים לכאורה את העובדה שמדובר בחברינו חללי הגדוד, שלפני יממה היו בין החיים. לאחר נסיעה של כשלושה ק"מ הגענו לגבול ישראל, מול אביבים. שם פגשנו את אנשי הרבנות הצבאית ובהם הרב הצבאי הראש תא"ל אבי רונצקי, שבאו להמשיך את מסע הלוויה הארוך מלבנון אל ההלוויה הרשמית בישראל. לאחר שסיימנו לסייע לאנשי הרבנות, נשארנו מחוץ לכלים, בעוד הם מנקים אותם משאריות דמם של החללים.

כל החיילים והמפקדים שנטלו חלק במשימה התכנסו. גל נשא את דבריו בעצב ובכאב וחיזק את כולנו. הקראתי פרק תהילים. לאחר שהפציע השחר של יום חמישי הוצאתי מהאכזרית תפילין וסידור והתפללתי שחרית. זו הייתה תפילה שונה מתפילות אחרות, בוודאי מהתפילות החפוזות של תקופת הלחימה. החיילים ביקשו להניח תפילין, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל. חיילים רבים לא הניחו תפילין מאז בר המצווה, אך עתה כמעט כולם הרגישו צורך מיוחד להניח תפילין ולהתפלל, אולי כנקודת אחיזה בתוך תהום של מתח, בלבול ועצב.

צלמים ועיתונאים רבים חיכו בגבול. ביקשנו שיניחו לנו להיות לבד, לפחות בשלב העברת החללים. לאחר מכן הם התקרבו וצילמו רבות. באירוע זה הונצחו תמונות רבות שלנו מניחים תפילין ומתפללים. אחת התמונות שלי שצולמה בידי צלם צרפתי, התגלגלה באינטרנט והגיעה בדרך לא דרך למשפחתי. התמונה ליוותה אותי במהלך כל השיקום בהיותה תלויה בחדרי.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/4/56454.jpg]

"למדנו לזהות את פגזי הארטילריה שעפו מעל ראשינו". צילום: דובר צה"ל

קיבלנו אספקה של מזון ושתייה מקפלן הרס"פ שתמיד דאג לנו, וחזרנו פנימה. במהלך השהייה באכזרית ניסיתי לשוחח עם החיילים שנחשפו למוות, רובם ככולם, בפעם הראשונה. רבים מהחיילים תיארו בפניי את שחשו במהלך המשימה הקשה. סיפרתי להם שאף שכלפי חוץ תפקדתי במהלך כל החילוץ, המשימה הייתה לי קשה מאוד, במיוחד במפגש עם גופתו של עמיחי. חיילים רבים אמרו שראו על פניי ש'עבר עליי משהו' לאחר מפגש זה. סיפרתי להם מעט על עמיחי וניסיתי לחזקם לקראת ההמשך. היינו עייפים ומותשים, אך היה חשוב לשמור על מתח מבצעי. אחר הצהריים יצאנו פעמיים לגבול בכדי להעביר צוות לוחמים של פלס"ר שריון על ציודם משטח ישראל אל ה'פגודה'.


מיד לאחר מכן הורה לי גל להיערך למארב נוסף. המחלקה התחילה להתארגן למשימה, ואני חשתי שהדברים נעשים בעצלתיים. התייעצתי עם אבשלום, סמל המחלקה, והוא סבר שצריך לעשות משהו כי החיילים עובדים לאט ובאי רצון. כינסתי את המחלקה, וניסיתי בזמן הקצר שעמד לרשותי לדבר על הכאב שחווינו באובדן חברינו ועל חובתנו להמשיך במשימות בצורה המבצעית ביותר. אסור שהכאב יגרום לרפיון במשימה, וחלילה לנפגעים נוספים. יצאנו למארב יום במצב עייפות מתקדם. חששתי שלמרות צמדי הברזל וסבבי השינה, לא יחזיקו הלוחמים מעמד בעומס ויקרסו מעייפות. גם אני הייתי מותש, אך לא יכולתי לישון במארב. נשארתי ער כמעט כל המארב, כאשר לפעמים הרגשתי שאם לא אעיר כמה חיילים מנמנמים, אשאר ער לבדי. הנוף הנשקף מולנו היה מוכר, אך מעתה והלאה הוא איבד מיופיו כנוף טבע ונראה בעיניי כשדה קרב. הכיפות הגבוהות נדמו כשטחים שולטים, הוואדיות כנתיבי התקדמות, הצמחייה כמקומות מסתור והסלעים כמחסות. חזרנו מהמארב זמן קצר לפני שקיעת השמש, זמן כניסת השבת. התלבטתי אם להניח תפילין או לנסות להתקשר הביתה, אולם חששתי שבביתי כבר קיבלו את השבת וצלצול הטלפון יגרום למתח מיותר. החלטתי להניח תפילין וקיוויתי שעדיין היום והשעה מתאימים להנחת תפילין. גל עדכן אותי כי בלילה זה כלל כוחות החטיבה יוצאים מלבנון. בצעד חריג הוא אישר לחיילי הפלוגה המעוניינים בכך, להתפלל במניין במבנה ה'פגודה'. התפללנו ערבית של שבת, אוסף של לוחמים מאובקים, חיילי שריון, חיילים מאגוז וחיילים מהפלוגה. בגמר התפילה, לאחר הקידוש, ביקשו ממני לומר דבר תורה. ידעתי שאין זה הזמן להאריך בנושאים עמוקים הדורשים ריכוז, ונכון לדבר בצורה קצרה וקולעת למצב. דיברתי על כך שיש מספר דברים הנקנים בייסורים, אחד מהם הוא ארץ ישראל - "ארץ ישראל נקנית בייסורין". בימים אלו חשנו על בשרנו מעט מהייסורים הללו. בסוף דיברתי על קידוש שם ה'. ציטטתי את דברי הרמב"ם בנושא ואמרתי כי חברינו נהרגו על קידוש השם בדרך הנעלה ביותר - במלחמה להגנת עם ישראל.
במהלך ליל השבת יצאו כל הכוחות מלבנון בצורה מאובטחת. חששנו שהידיעה על השיבה לתחום ישראל תגרום לשאננות ולירידת המתח המבצעי, אך המהלך עבר ללא תקלות מיוחדות.





http://www1.idf.il/DOVER/site/mainp...&docid=63902.HE

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/1BAA8A1D-22C1-4C6F-B0AF-187BD5ACF505/0/1.jpg]


שבת ד' באב – יום ראשון ה' באב (22/07 – 23/07)

כל הגדוד הגיע למלון 'חוף התמרים' בעכו בשבת בבוקר. בדרכנו לעכו כיוונתי את נהג הטיולית לכביש המוביל לעכו. לאחר שוידאתי כי הבין את הדרך נמנמתי קלות. התלבטתי בלבי האם מוצדק לנסוע בשבת. באופן פשוט, חשבתי לעצמי, אנו צריכים את המנוחה ואת הזמן להתארגן לפעילות הבאה, ולכן מותר לנסוע בשבת. בעודי מנמנם חשבתי כי כשנגיע לעכו אתייעץ עם יוני שטבון הקמב"ץ (קצין המבצעים) ועם עמיחי מרחביה. לפתע קפצתי כנשוך נחש, הרי עמיחי נהרג. הידיעה הבליחה בי פעם נוספת. נראה כי גם לאחר שהמוח מבין, חולף זמן עד שהלב מעכל. במלון התקיימה שיחה גדודית של יניב עשור המג"ד, ולאחריה סעדנו ארוחה דשנה. לאחר שבוע בו אכלנו מנות קרב ולחם, ארוחה שכזו אמורה להוות חידוש מרנין, אך נדמה כי חוש הטעם התפוגג. האוכל היה תפל בעיניי. התחושה הכבדה שליוותה אותי גרמה להנאות חומריות להיראות חסרות כל משמעות. הפלוגה שלנו נסעה ללון באכסניה בפקיעין. קיבלנו שם חבילות שי שכללו מוצרי היגיינה, חטיפים, לבנים וכמובן מדים להחלפה. לכל קציני הגדוד נערכה שיחה עם היועץ הארגוני של החטיבה, פסיכולוג בהכשרתו. הודרכנו כיצד להתמודד עם קשיים שצפויים לעלות במחלקות. היועץ הסביר את חשיבות לכידות המסגרת - לאחר שחווים אובדן יש צורך לבסס את המסגרת כפי שהייתה, בכדי לשמור על יציבות אישית ועל יציבות המסגרת. במוצאי השבת כל מ"מ העביר שיחת מחלקה לסיכום השבוע, ולאחר מכן יצאנו ל'אפטר' קצר הביתה.

הוריי ששמעו במוצ"ש שאני יוצא הביתה, שעטו צפונה כדי לחסוך לי כמה שעות מתוך האפטר הקצר. הם אספו אותי ברכבם והגענו הביתה בשתיים לפנות בוקר. בני משפחתי עטפו אותי בחום ורצו לשמוע על האירועים שחוויתי בשבוע שחלף. סיפרתי להם בקצרה, תוך השמטת חלק מהרגעים הקשים והמסוכנים. טוב היה לשוב הביתה לחיק המשפחה, גם אם לשעות ספורות. כוחות רבים שאבתי מהמשפחה התומכת ומהאהבה שהרעיפה עליי. בבוקר יום ראשון נסעתי לניחום אבלים אצל משפחת מרחביה בעלי, שם קבעתי פגישה עם גטה, מ"מ 1. מעט לאחר שהגעתי, הצטרף כץ, המ"פ שתפס פיקוד בקרב בבינת ג'ביל, לקבוצת המנחמים. רשות הדיבור ניתנה לו, והוא תיאר בפרוטרוט את מהלך הקרב מנקודת מבטו. משה מרחביה, אביו של עמיחי, לא החמיץ מילה וחקר כל שביב מידע לגבי הקרב. סיפרתי למשה ולאשתו טובה על היכרותי עם עמיחי, ובאופן כללי על משימת החילוץ. הרגשתי מחוזק לאחר הביקור, במיוחד לנוכח העוצמה המיוחדת ששידרה משפחת מרחביה. משם נסעתי עם גטה לנחם את אלמנתו של רועי קליין, שאף היא מתגוררת בעלי. היכרותנו אתו הייתה ממבצעים משותפים בעזה, שבהם רועי פיקד עלינו במישרין. תכננתי לבקר פצועים בבית החולים 'רמב"ם', אך בגלל קוצר הזמן נסענו ישירות לבית הקברות הצבאי בחיפה, להלוויה האחרונה של הרוגי הקרב בבינת ג'ביל, הלווייתו של אסף נמר. לא היה זמן לניחום אבלים אצל משפחותיהם של אלכס ועידן, אותם הכרתי מהתקופה שלי כמ"כ במסלול של נובמבר 03'. אלכס היה מ"מ במחלקה מקבילה ועידן היה חייל במחלקתי.

בלילה, לאחר ההלוויה, נסענו ל"קלע", בסיס בצפון רמת הגולן, וארגנו את הציוד הפלוגתי. יום שני עבר בהכנות לקראת הכניסה החוזרת ללבנון.

http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/warier/03.htm

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/CBDF258C-2F76-4846-A7CF-4DAF4C6AE1EA/0/DNEW.jpg]

הכנות וכניסה למחיבב: יום שני ו' באב – יום שישי י' באב (31/07 – 04/08)

בלילה, לאחר ההלוויה, נסענו ל'קלע', בסיס בצפון רמת הגולן, וארגנו את הציוד הפלוגתי. יום שני עבר בהכנות לקראת הכניסה החוזרת ללבנון. היינו אמורים להיכנס למארבים, לכן מרב ההכנות הופנו להכנת הציוד הייעודי ולאימונים מיוחדים לקראת הפעילות. בערב השתנתה המשימה ונסענו, קציני הפלוגה יחד עם מקלענים ונהגי אכזרית, למוצב שושן, לזווד אכזריות ולשהות שם בכוננות. למחרת, ביום שלישי, הצטרפו אלינו יתר חיילי הפלוגה. ערכתי אימון מחלקתי עם ציוד מלא, כולל אפוד 'קרמי' וכל פקל"י הלחימה שהיו ברשותנו, בצירוף תיקי גב מלאים בבקבוקי מים. האימון נועד לתרגל את שלבי המארב. במהלך האימון הוריתי לאחד החיילים לשכב על הארץ כדי לדמות פצוע. החיילים העמיסו אותו על אלונקה, והתחלנו לתרגל נסיגה לקראת מנחת מסוק מאולתר ולבסוף חזרה לאכזריות. הפצוע הוכנס לאכזרית והתרגול הסתיים. מתוך מבטי החיילים הבנתי שהם לא כל כך נהנו, לשון המעטה, מהאימון המפרך. הסברתי להם את חשיבות העניין, אך נראה כי רק בהמשך הלחימה הבנו כולנו כמה היו קריטיים האימונים האלו.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/2B14A91A-C49F-4CD8-AA17-7CC36E01F98B/0/dotz04070704jpgsmall.jpg]

לוחם חטיבת גולני. צילום: אביר סולטן, דובר צה"ל

נשארנו לישון לילה נוסף בכוננות במוצב שושן. ביום רביעי התקבלה משימה חדשה. מח' 1 ו-2 של גטה ואחיקם, בפיקודו של גל, נכנסו לאזור בלידא ותפסו 'מגנן' באחת הכיפות. המחלקה שלי, עם עמנואל יושפה הסמ"פ, עברה לפיקוד של אלי מיכלסון, סמג"ד 52, שעמד לחבור לגדוד הסיור של גולני. העברנו את האכזריות לחניון מאולתר ליד מצפה פאר.

עם חשכה, בליל תשעה באב, נכנסנו בשיירה של טנקים ואכזריות, שהוביל אותה דחפור לכיוון הכפר מחיבב. הנסיעה עד לפאתי הכפר עברה בצורה חלקה, אך מעט לפני העלייה לכפר נתקלנו בקרקע קשה שפגעה ביכולת התמרון שלנו. מספר פעמים נתקענו, שחררנו את כבל הגרירה והדחפור חילץ אותנו. לאחר החילוץ היה צורך לצאת מהכלי כדי לקשור מחדש את כבל הגרירה. בכפר שהו כוחות של פלוגות גדס"ר (גדוד סיור) גולני: הפלס"ר (פלוגת הסיור, סיירת), הפלנ"ט (פלוגת הנ"ט, פלוגת עורב) והפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה). העלייה לכפר מכיוון דרום הייתה איטית מאוד עקב תנאי העבירות הקשים. הדחפור פילס את הדרך בחשכה, ושאר הכלים נסעו על עקבותיו. לקראת קצה העלייה קיבלנו סיוע בהכוונה מכוח רגלי של פלחה"ן גולני שיצא לאבטח את כניסתנו. הגענו לכפר לפנות בוקר יום חמישי. בין כוחות גדס"ר גולני שהתמקמו בכפר היו כמה קצינים, חבריי לספסל הלימודים בתיכון. עליתי בקשר מול צחי סיטרואן מהפלס"ר, ומול גבי גרייבין ודני פרידלר מהפלחה"ן. התקרבנו לבתי הכפר, ומג"ד גדס"ר גולני, יואב ירום, הנחה אותנו להיערך לכניסה לאלמנת קש באחד הבתים, בין הבתים שבהם התמקמו כוחות של הפלס"ר והבתים שבהם התמקמו כוחות של הפלנ"ט. הפריצה פנימה התבצעה בעזרת האכזרית, בנסיעה אחורה והתנגשות עם קיר הבית עד לפתיחת חלל בקיר המספיק למעבר הכוח. פרקנו מהאכזריות ונכנסנו לבית תוך כדי ירי. הגעתי למחסן, זרקתי רימון פנימה, ונכנסתי, לאחר הפיצוץ, תוך ירי לכל הפינות. ענן אבק סמיך קיבל את פניי, חשתי מחנק בגרון וקפצתי החוצה. כנראה שהחדר שימש כמחסן גרוטאות ונערמה בו שכבת אבק עבה. המשכנו לקומה השנייה, שם היה מסדרון ארוך שבו כמה חדרים. הדלתות היו נעולות וניסינו לפורצן באמצעות ירי מדויק למנעול. התברר שהשיטה איננה יעילה במיוחד, והבאנו את ערכת הפריצה הקרה. בעזרת פטיש של חמישה קילו, לום וכמה בעיטות הדלתות נפרצו. עם סיום טיהור הבית מיקמנו את החיילים בעמדות אבטחה. עמנואל ואני סיירנו בבית לצורך בחירת עמדות. תדרכנו את החיילים, והתחלנו לבנות את העמדות במרץ בניצוחו של עמנואל: פרסנו יריעות שחורות על הקירות, מתחנו רשתות הסוואה מול החלון וחיברנו שמיכות 'סקביאס' (שמיכות צבאיות כהות מצמר גס) למשקוף הדלת בכדי למנוע חדירת קרני אור. בגמר העבודה תדרכנו את כל הכוח, חילקנו עמדות והגדרנו את נהלי השהייה בבית. אסרנו לקחת שלל מכל סוג שהוא מהבית, למעט ציוד לחימה. מצאנו רובה ציידים שאותו החרמנו, וכל מיני תמונות וסמלים של ארגון החיזבאללה. החיילים אכלו מנת קרב. הסתובבתי בין העמדות והחדרים, ואחד החיילים הציע לי מנת אוכל. נזכרתי שלא אכלתי מאומה מאמש. אמנם היה זה צום תשעה באב, אך צמתי מפאת עומס הפעילות ולא מפאת הצום. נעניתי להצעתו ואכלתי. חשוב היה לשמור על הכוחות, ומי יודע מתי נוכל לאכול בפעם הבאה. אל הבית שלנו חברו מפקד הדחפור והמפעיל, שניהם אנשי מילואים. המפעיל, בחור דברן ומשעשע, נהג לאסוף דגלי חיזבאללה. הוא סיפר כי גם לפני הכניסה לכפר עצר, ירד מהכלי, טיפס על תורן והוריד דגל.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/FC0FF68A-2323-425A-9F61-D0F35006369C/0/dotz03010701small.jpg]

העמדה המערבית צפתה בין היתר על הטנקים ועל האכזריות שלנו. השארנו את האכזריות לא מאוישות, כאשר אחת מהן חונה כשפתח ה'מעלייה' (כבש הידראולי אחורי) צמוד לפתח שפרצנו בקיר הבית. מיקום האכזרית אפשר מעבר בטוח לתוך הכלי מבלי להיחשף לרחוב. באופן זה יכולנו, במקרה של תקיפה של האכזריות, להגיב באש מהעמדה מבלי לסכן את הלוחמים שבתוך האכזרית. העמדה המזרחית, עמדת קלעים, צפתה לעבר המשך הרחוב, לכיוון הקסבה של הכפר. בכפר לא נותרו תושבים, וחיכינו ליציאת המחבלים ממסתוריהם. עם רדת החשכה קולות הנפץ והירי התגברו. בכל פעם שאחד הכוחות בבתים זיהה חשודים, יתר הכוחות עודכנו ואש הוכוונה למקום הזיהוי. נעזרנו רבות בטנקים, שבירי פגזים מדויק פגעו בבתים והחריבו אותם על יושביהם.

באחת השעות, בלילה שבין יום חמישי לשישי, קיבלתי עדכון בקשר על תנועה של כוחותינו בין הבתים. אחד מצוותי הפלחה"ן שינה מיקום. בהתאם לכך הייתה העמדה המזרחית 'סגורה לירי'. לפתע איגור, אחד החיילים, קרא לי ואמר שזיהה דמות רצה בסמטה מתחת לעמדה המזרחית. הוא לא הספיק לירות בה, ולמעשה גם אסור היה לו לירות בלי אישור, מחשש לפגיעה בכוחותינו. ערכתי בדיקה מול קצין האג"ם של הגדס"ר בדבר זהות הדמות, והסתבר שהיא איננה מכוחותינו, כלומר, היה זה מחבל. הכוונו טנק לעבר הבית אליו נמלט המחבל, ולאחר ירי של מספר פגזים הבית קרס. לפי דיווחיהם של צלפי פלוגת העורב, עד הבוקר לא יצא איש מחורבות הבית. כעבור כמה ימים ערכו לוחמי הגדוד סריקות בבתי הכפר, ומצאו גופת מחבל. ייתכן שהיה זה המחבל שאיתרנו.

מאוחר יותר שמעתי דיווח בקשר כי הטנק שחונה בצמוד לבית שלנו מבצע ירי לעבר מטרה שזוהתה. קפצתי לעמדה המערבית מתוך כוונה לעדכן את הכוח, כדי שהחיילים יהיו ערוכים לכך שהירי הוא של כוחותינו, אך דבריי נקטעו בקול פיצוץ עז. הטנק ירה פגז, זכוכיות בבית התנפצו וארון קיר נפל. קפצתי לתפוס אותו אך החמצתי אותו. הארון פגע בראשו של גבי, אך למזלו השמיכה שהתכסה בה ריככה את המכה. רצתי לעמדה המזרחית שגם בה התנפצו זכוכיות. חיילים צעקו שהיה פיצוץ ועפו רסיסים. הרגעתי אותם שאין זה טיל נ"ט, אלא פגז טנק של כוחותינו. הסברתי לחיילים שהרסיסים הם מהחלון שנופץ. אף אחד מהחיילים לא נפגע.

מעט לפני אור ראשון קיבלנו פקודה לנטוש את הבית ולצאת בנסיעה מהכפר. פירקנו את העמדות בחופזה והתחלנו בתנועה החוצה. לא איתרנו את נתיב ההגעה שלנו לכפר, וסמג"ד 52 הוביל אותנו החוצה בדרך חדשה. העבירות הייתה קשה מאוד ונתקענו במהמורות בדרך. בתום נסיעה מתישה הגענו סמוך לגדר המערכת. לפתע הורה לנו מפעיל הדחפור לא להמשיך בעקבותיו. הוא פנה, נסע מרחק קצר ונעצר מול שופל לבנוני. המפעיל התקרב אליו, הניף אותו בעזרת הכף הענקית שלו והפך אותו. לאחר מכן סב על עקבותיו והמשיך בדרכו כאילו הייתה זו משימה שגרתית להפוך שופל בלבנון. חצינו את הגבול בבוקר יום שישי ועצרנו לחנייה ומנוחה במצפה פאר.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/2685B6E7-253E-4B1C-9BF2-7EAA4C3EF383/0/db.jpg]





סלוקי שבת י"א באב – יום שני י"ג באב (05/08 – 07/08)


נסעתי בצהרי יום שישי למוצב שושן כדי לקבל פקודה למבצע הבא. קיבלנו משימה, גם הפעם בפיקוד של סמג"ד 52, לפתוח ציר לכיוון ואדי א-סלוקי. הכוח בפיקוד הסמג"ד היווה את המשמר הקדמי של גדוד 52, ואילו הגוף העיקרי של הגדוד היה בפיקוד מג"ד 52, וכלל את מחלקה 2 יחד עם האכזרית של גל. התדריך הסתיים עם כניסת השבת, ונסעתי עם עמנואל חזרה למחלקה שהמתינה במצפה פאר. נכנסנו באותו הציר שהוביל לכפר מחיבב, אלא שהפעם לא עלינו אל הכפר, אלא המשכנו לכיוון ואדי א-סלוקי. כ-500 מ' לפני הוואדי עצרנו את הכלים והתחלנו להתכונן לביצוע מארב. המארב נועד לפתוח תצפית לכיוון הסלוקי ולסייע באבטחת המתחם שבו חנו הכלים.

צבענו את פנינו בצבעי הסוואה בכדי להיטמע בשטח ויצאנו למארב ברכס הדרומי. מצאנו שני שיחים גדולים שענו על צורכי המארב. בכל שיח התמקמו 5 לוחמים, כאשר עמנואל פיקד על קבוצת החייליים בשיח אחד ואני על הקבוצה השנייה. שהינו כל השבת במארב. חשבתי לעצמי שזו כבר השבת השישית ברציפות שעקב פעילות מבצעית אינני שומר שבת כהלכתה. אמנם לפי ההלכה ודאי שכך צריך לנהוג, "פיקוח נפש דוחה שבת", אולם התגעגעתי לשבת שגרתית: תפילה, קידוש, סעודה משפחתית, לימוד ומנוחה. נזכרתי בדברי הגמרא: "מוטב שיחלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" וחשבתי שהדברים מכוונים היטב לחיילים המחללים את השבת כדי שרבים יוכלו לחיות ולשמור שבתות הרבה. מעט לאחר אור ראשון הגיע הגוף העיקרי של הגדוד.

כחלק מהאבטחה המרחבית גל יצא עם כוח של אחיקם וחייליו לפטרול. הם זיהו ברכס 'אל-מפקע', צפונית למיקומנו, מבנה דמוי סוכה שנראה חשוד. מאחורי המבנה הייתה מחצבה נטושה. אנו ליווינו אותם בתצפית מהרכס שלנו. הם תקפו את המבנה בירי ובטיל לאו שהחטיא את מטרתו. כאשר התקרב הכוח אל המבנה, הוא מצא עדויות לכך ששהו בו אנשים לפני זמן מועט. היו שם פיתות טריות ושאריות אוכל. לפתע הם זיהו עצם חשוד, הסתבר שזו מרגמה 120. סמוך אליה נמצאו כ-60 פצצות מרגמה, רובן באריזותיהן. המרגמה הייתה מכוננת לכיוון ישראל. גם המרגמה וגם מצבור הפצצות היו מוסווים ביריעות שכיסו אותם וקש פוזר מסביבם. סמוך למרגמה נמצא מוט כינון שבבסיסו קופסה שחוטים בצבצו מתוכה. הכוח ירה על הקופסה עד שהיא עפה ממקומה, והסתבר שאין זה מטען. באותו לילה, מוצאי שבת, אחיקם יצא מלבנון אל הגבול עם המרגמה באכזרית. לאחר שחזר הוא החליף אותנו במארב.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/EFA9C636-67B2-4B66-B1DA-3A0DBB47ABE5/0/dotz07080602s.jpg]

בפיקוד החטיבה התלבטו מה לעשות בפצצות המרגמה. הועלו כמה הצעות: לפוצץ אותן בעזרת חומרי נפץ, לאפשר לטנק להפגיז אותן, להעביר נקודת ציון מדויקת לחיל האוויר כדי שהפצצות יופצצו מהאוויר, או לקחת את הפצצות החוצה. לבסוף הוחלט לקחת את הפצצות שנשמרו באריזתן חזרה לישראל, ולהשמיד בירי טנק את הפצצות שאינן באריזתן. ביום ראשון אחר הצהריים יצאנו למשימה. אני הובלתי את התנועה עם 'חוד מחלקתי' מצומצם שהורכב מנגביסט וקלע, וגל פיקד על המשימה. כשהגענו סמוך לסוכה שבה נתגלו פצצות המרגמה, הורה לי גל להיכנס אליה עם ה'חוד' ולחפש ממצאים בעלי ערך. קודם לכך ירה טנק פגז לאזור. הסוכה התחילה לבעור. הספקתי למצוא כמה מכשירי חשמל, הרבה סוללות ועוד כמה פריטים לא מזוהים, אך העשן המחניק והחום הכבד אילצו אותנו לצאת החוצה. במקביל לכך אבשלום התקדם לאזור עם האכזרית המרוקנת שלו. כאשר היא הגיעה אלינו העמסנו את הפצצות לתוכה. קמב"ץ (קצין מבצעים) מגדוד 52 של השריון חבר למשימה, והוא מיקם מספר פצצות שלא היו ארוזות במקום בולט וגבוה. בתיאום עם נסיגתנו מהמקום ירה אחד הטנקים בפצצות והשמידן.

בסיום המשימה התארגנו ליציאה חזרה לגבול ישראל. מעט לאחר רדת החשכה התחלנו בתנועה החוצה. בדרך עצרנו להעמיס ציוד רב שנשמט מאחד הטנקים שבשיירה. כאשר הגענו למוצב שושן קיבלנו משימה נוספת. גדוד 12 וגדוד הסיור של גולני היו בדרכם החוצה, והקטע האחרון שאותו היה עליהם לחצות היה שדה מוקשים נגד אדם. נקראנו להגיע אליהם עם אכזריות ריקות, להעמיס לוחמים ולחצות בנסיעה בטוחה את שדה המוקשים. מוקשיי נ"א (נגד אדם) אינם משפיעים על אכזרית ממוגנת. לאחר מספר סיבובי הסעות חזרנו למוצב שושן.

הסתבר כי לכידת המרגמה עוררה הדים רבים בתקשורת. בערוצים רבים שודרו ללא הרף צילומים של חיילי הפלוגה הפורקים את הפצצות וראיון קצר עם גל בו הוא מספר על מהלך האירועים.





http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/warier/05.htm

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/92C4B91F-DB65-4173-8659-2EA638E1148A/0/perekvav.jpg]





יום שני י"ג באב – יום רביעי ט"ו באב (07/08 – 09/08)


ביום שני, לפנות בוקר, נסענו להתרעננות במלון 'נוף גינוסר' שעל חוף הכנרת. כבר בצהריים הוקפצנו למלכיה כדי להוות כוח עתודה חטיבתי. זיוודנו אכזריות לכל הפלוגה והמתנו למשימה. אחיקם ומחלקתו נשלחו לאזור אביבים, ומשימתם הייתה להכניס כוחות מילואים ללבנון. לאחר שסיימו את המשימה חזרו אל הפלוגה. במהלך השהייה במלכיה ניסיתי לטפל בנושאים חשובים שלא הייתה עד כה דחיפות בטיפול בהם. קצב האירועים במלחמה מעמיד בראש סדר העדיפויות משימות דחופות, ואילו דברים חשובים רבים נדחקים. זו הייתה הזדמנות לערוך שיחות אישיות עם חיילים ומפקדים, לדבר עם מש"קית הת"ש (תנאי שירות) ולטפל בעזרת החופ"ל (חובש פלוגתי) בבעיות רפואיות במחלקה. החיילים עברו תקופה לא פשוטה, ורבים מהם לא יצאו לחופשת שבת בבית מאז שהוקפצנו עקב החטיפה לעזה. העייפות המצטברת, הקושי הנפשי והגעגועים הביתה החלו לתת את אותותיהם.

ביום שלישי קיבלנו משימה להכניס אספקה לגדודי החטיבה הנמצאים צפונית לבינת ג'ביל, בכפר עינתא. קבענו נקודת מפגש במבנה גדול בכפר שכונה 'בית הספר'. הגדודים חיכו לאספקה בכדי להתקדם צפונה, וכמו כן היינו צריכים להוציא החוצה לוחמים שלא יכלו להמשיך במשימותיהם עקב פציעות קלות. אחת ההחלטות הקשות למפקד היא לקבוע מי ישובץ למשימה. השיקולים הם כמובן מבצעיים בעיקרם, אולם לא ניתן להתעלם מהתחושה כי יתכן שיהיו להחלטה השלכות הרות גורל. אחד המכי"ם שלא השתתף במבצע האחרון הציע להחליף אותי במשימה. סירבתי, לא הסכמתי לשלוח את חייליי למשימה בעוד אני ממתין בגבול. תכננו לצאת מעט אחר החשכה, כיוון שאורך הציר היה קרוב ל-8 ק"מ וחששנו להיקלע לאור יום. יצאנו למשימה עם פלוגת טנקים מוקטנת, אולם הטנקים הגיעו מאוחר מאוד ולכן נתאפשר לצאת למשימה רק כשהשעה הייתה 3 לפנות בוקר בקירוב. לאחר שחצינו את הגבול בוצעה הערכת מצב מחודשת והוחלט לדחות את המשימה, כיוון שהיה ברור שניאלץ לנסוע באור יום. סבנו על עקבותינו והתכוננו לצאת למשימה בלילה הבא.

בצהרי יום רביעי, (9/8/2006), התקבלה פקודה מחודשת לביצוע המשימה. הוחלט כי את חלקו הראשון של הציר (עד ההר אל מנחלה), ניסע באור יום. בהנחה שנגיע לנקודה לפני רדת החשכה, נמתין לחושך מלא, ורק אז נמשיך את חלקו השני של הציר (ציר העוקף את ההר כרחבון מצפון), עד ל'בית הספר' בעינתא. ישבנו יחד, כל קציני הפלוגה, ותכננו את המשימה ואת ציר התנועה. העלינו לדיון את בעיית איום טילי הנ”ט, והגענו למסקנה שאכן האיום ממשי, במיוחד עקב התנועה באור יום מלא. ממפקדת החטיבה נמסר כי חלקו הראשון של הציר (עד 'אל מנחלה') מאובטח, ושקיימים אילוצים מבצעיים לקיום המשימה באור יום מבלי להמתין ללילה, כיוון שהתכנון הוא שבעזרת האספקה תתחיל החטיבה להתקדם עוד באותו לילה צפונה, לכיוון אזור הכפר ברעשית. לאחר הישיבה שאל אותי אחיקם אם אני לחוץ מהמשימה עקב איום טילי הנ”ט. השבתי לו כי דבר שאינו תלוי בי אינו מלחיץ אותי. הבנו כי עלינו לבצע את המשימה, ומכיוון שאין בנמצא מענה מבצעי לאיום הנ”ט, נעשה כמיטב יכולתנו.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/9279CADD-0E6E-40C7-8612-A60824932C69/0/dotz18040722jpgs.jpg]


צילום: דובר צה"ל

יצאנו באור יום, בשעה 17:30, בטור של טנקים מאחד הגדודים ואכזריות מהפלוגה שלנו. סדר התנועה היה: טנק מ"מ, אכזרית מ"פ, אכזרית מ"מ 3, אכזרית מ"מ 2, אכזרית סמ"פ ולבסוף שלושה טנקים בהם סגן מפקד פלוגה ב'. גל החליט לא לסכן כוחות מיותרים, לפיכך באכזריות האספקה היו רק שלושה לוחמים. באכזרית מ"פ של גל היו שני לוחמים נוספים, כדי שתהיה לנו יכולת תגובה נוספת במקרה של היתקלות. באכזרית שלי (אכזרית מ"מ 3) היינו שלושה לוחמים: אורי זמיר הנהג, אוהד פרץ המקלען ואני מפקד הכלי. מעט אחר השעה 18:00, לאחר נסיעה של כ-2.5 ק"מ על הציר, התחלנו 'לגלוש' מג'בל בטן עבדאללה צפונה, לקראת חציית הציר המחבר בין הכפרים בלידא ועיתרון. התקשיתי לזהות את הציר ואת המרחב, ולפיכך פתחתי את המדף מעליי והוצאתי את ראשי החוצה. לפתע זיהיתי הבזק אור מרחוק, ומיד לאחר מכן פגע טיל נ”ט באכזרית שלי. הטיל פגע בדיוק בתא המפקד, אלא שבאותם רגעים הייתי עם מדף פתוח ועמדתי על המושב במקום לשבת עליו, כך שהפגיעה הייתה בפלג גופי התחתון ולא בפלג גופי העליון. רסיסים רבים פגעו בתא הלוחמים, אך היו שם רק תיקים ולא לוחמים. אורי שהיה במושב הנהג, דיווח לי שמצבו תקין, ואוהד שהיה בכסא המקלען אמר שהוא קצת מטושטש אך מתפקד. אורי חשב כי איבד אצבע, אולם אוהד הסב את תשומת לבו שהיא במקומה אך מקופלת. מערכת כיבוי האש האוטומטית של האכזרית, ה'ספקטרוניקס', הופעלה והמטפים התיזו חומר כיבוי לחלל הכלי. ניסיתי לעלות בקשר מול המ"פ ללא הצלחה, כיוון שקופסת הפיקוד נפגעה והקשר יצא מכלל פעולה. מכיוון שהייתי היחיד שלא הגיב בקשר, הבין שאר הכוח כי אני הוא זה שנפגע. גם אחיקם זיהה את השיגור, אך לא ראה שהאכזרית שלי נפגעה. כאשר הבחין בעשן המיתמר מהאכזרית שלי, דיווח בקשר כי נפגעתי. גל פרס את הטנקים להגנה היקפית. הטנקים ירו פגזים וצרורות מקלע רבים לעבר הכיוון המשוער ממנו נורה הטיל.

לאחר שהרגעתי את אורי ואוהד ואמרתי להם שהחילוץ בדרך, הרגשתי גל חום לוהט בפלג הגוף העליון וכאבים עזים בפלג הגוף התחתון. אוהד הוציא בקבוק מים ושתינו כולנו. ביקשתי מאורי שינסה להוציא את מכשיר הקשר הנייד שלי, מה'ווסט' (אפוד הלחימה) שלי. ה'ווסט' נקרע לחתיכות ונחרך, אך לבסוף אורי הצליח לחלץ את מכשיר הקשר. לפני שהספקתי להפעיל את הקשר, אחיקם שפרק מהאכזרית שלו, הגיע אליי. הוא שאל מה מצבנו. דיווחתי לו על מצבם של אורי ושל אוהד ושאני נפגעתי ברגל. אחיקם ניסה לפתוח את כבש ה'מעלייה' מאחור, אך צעקתי לו שעדיף לחלץ אותנו מהסיפון כיוון שהאכזרית עמוסה בציוד. אמרתי לאורי להוציא אלונקה מהאכזרית. אורי לא ידע שנפצעתי ולכן שאל "בשביל מה אלונקה?". לא עניתי, אך אורי לא הצליח להגיע לאלונקה עקב הציוד הרב באכזרית. אחיקם עלה על הסיפון, ולאחר שלא הצליח למשוך אותי החוצה לבד, נעזר בחייל נוסף ויחד הם שלפו אותי החוצה. הושכבתי על אלונקה שהובאה מאכזרית אחרת. אורי ואוהד יצאו באופן עצמאי מהכלי. גם אוהד הושכב על אלונקה. בגלל חומרת פציעתי העלו אותי לטנק עם חובש. לאחר כמה ניסיונות כושלים להכניס את האלונקה שלי לטנק, העבירו אותי לאלונקת בד. במהלך ההעברה מהאלונקה נשמטה רגלי הימנית שנקטעה חלקית, והייתה תלויה מדולדלת בניצב לרגל. קראתי לאחד החיילים וביקשתי שיחזיר את רגלי לאלונקה למצבה הטבעי. הכניסו אותי לטנק על אלונקת הבד והניחו את רגליי על ארגז תחמושת כדי להפחית את הדימום מהרגליים באמצעות הגבהתן וגם מחוסר מקום. במהלך החילוץ באו לידי ביטוי כל האימונים והתרגולים שקיימנו בנושא החילוץ והפינוי.

במקביל פרצה דלקה במתחם, כנראה מהירי וממדוכות העשן שהופעלו מחשש לירי טילים נוספים. עמנואל כיבה אותה בעזרת מטף נייד מהאכזרית. את אוהד פינו באכזרית מ"פ. התחלנו בתנועה לכיוון הגבול, כאשר אחיקם ונהגו נוסעים באכזרית הפגועה, אף שהקשר בה לא היה תקין. אורי נהג בעזרת מת"ל (מפקד תא לוחמים) באכזרית של אחיקם. במהלך החילוץ הבחנתי שאני מאבד דם, וביקשתי שיניחו לי חוסמי עורקים. קיבלתי טיפול רפואי ראשוני מהחובש בטנק. במהלך הנסיעה הוא הניח חוסמי עורקים רוסיים על שתי הרגליים להפסקת הדימום. הנסיעה המהירה ומלאת הקפיצות הכאיבה, כיוון שבכל קפיצה ניתז פרץ דם מרגליי, אך הייתה קשה לי בעיקר משום ששכבתי שם בלי יכולת להשפיע על המתרחש ובלי לדעת היכן אנו נמצאים על הציר.
הגענו לגדר, לפרצה ממנה נכנסנו, ובמקום המתין לנו צוות רפואי מיומן. הטיפול והחילוץ בוצעו תחת אש מקלעים וטילים שנורו מעל ראשינו. עקב הירי הבלתי פוסק לא הורשה המסוק לנחות, ולכן בוצע שיחלוף של הפצועים לאמבולנסים. אותי העבירו ל'זאב-בולנס' (רכב מסוג זאב המיועד לפינוי פצועים ובתוכו צוות רפואי) ואת אוהד לאמבולנס אזרחי. לאחר שהונחו חוסמי העורקים הרגשתי כאב ברגלי הימנית. לפי הידוע לי לאחר הנחת חוסם עורקים רוסי לא אמור הפצוע לחוש כאב ברגלו בגלל חוזקו של החוסם. אמרתי זאת לצוות שטיפל בי בגבול.

הרופאים שטיפלו בי, טל סלומון, כירורג מומחה לכלי דם, ואורן בן לולו, אורתופד, החליטו לפתוח את חוסמי העורקים ולשטוף את רגליי בשני ליטר של נוזל 'הרטמן'. הם הניחו על רגלי הימנית חוסם עורקים מגומי מתחת לברך ואת אזור הפגיעה חבשו בת"ב (תחבושת בטן). בכך הם הצילו למעשה את רגלי הימנית מקטיעה. את רגל שמאל חבשו בעזרת ת"א (תחבושת אישית) ללא חוסם עורקים. לאחר שייצבו את מצבי, העבירו אותי ואת אוהד למסוק 'בלק הוק' שחיכה במנחת מאולתר על הכביש, במקום גבוה יותר שהיה מוגן מירי. אורי הובא למסוק רגע לפני ההמראה, כיוון שפציעתו לא הייתה ידועה לגל עד ההגעה לגבול. לאחר שאורי עלה למסוק טסנו ישירות לבית החולים 'רמב"ם'. ברגע בו המסוק עלה לאוויר הרגשתי כי מבחינתי המשימה הושלמה. יצאנו מגזרת הלחימה ועתה מתחיל שלב חדש. חשבתי על כך שודאי אצטרך לעבור טיפולים רפואיים ותקופת שיקום ממושכת.

המושגים לא היו זרים לי, שנתיים קודם לכך נפצעתי, כך שהתהליך היה מוכר לי. הגענו לבית החולים, הוציאו אותנו מהמסוק, ותוך כדי כך ביקשה ממני ד"ר שני, קצינה מר"ם 2 (יחידה האחראית על החיילים המאושפזים בבתי החולים), את מספרי האישי ואת מספר הטלפון של ההורים. מיד לאחר מכן הוכנסתי לחדר הניתוח. הרופא שאל אותי על פציעתי. השבתי לו כי נפגעתי מטיל ודיווחתי לו כי רגל ימין מרוסקת, רגל שמאל שבורה מרסיסים ושיש לי כוויות בידיים ובפנים. הורדמתי לניתוח, ולאחריו, במשך 48 שעות, הייתי מונשם ומורדם בטיפול נמרץ. מצבי הוגדר כפצוע קשה. בנוסף לפציעות עליהן דיווחתי, סבלתי מאיבוד דם ומרסיסים בגוף.

אורי נפצע קל, הוא שבר את הקמיצה. אוהד נכווה בפניו, ספג מעט רסיסים ואף הוא הוגדר כפצוע במצב קל. הסתבר שנפגענו מטיל מסוג טאו. באותו לילה השלימה הפלוגה את המשימה. לאחר התארגנות מחודשת, גטה, מ"מ 1, החליף אותי והפלוגה הגיעה לנקודת המפגש בעינתא.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://dover.idf.il/NR/rdonlyres/67F33FB9-BFE7-4CFC-9305-93C94FEF8534/0/dotz18040721jpgs.jpg]

פינוי פצועים. צילום: סיקור מבצעי, דובר צה"ל

אורי ואוהד הועברו למחרת לבית החולים 'סורוקה' בבאר-שבע, ושוחררו כעבור מספר ימים. אני התעוררתי לראשונה ביום שישי, י"ז באב (11/08), בערב שבת פרשת 'עקב', כאשר משפחתי רכונה על מיטתי בתפילת קבלת שבת. פקחתי את עיניי ושמחתי לראות את בני משפחתי. זו הייתה שעה מאושרת ומרגשת למשפחתי. אמרתי להוריי כי אני חזק ואוכל להתמודד עם אובדן הרגל. במהלך החילוץ ראיתי את מצבה של רגל ימין, וכשהתעוררתי הייתי משוכנע שיקטעו לי אותה, אך מסתבר שצוות הרופאים בבית החולים החליט לנסות להצילה.

שאלתי לשלום חייליי, ורווח לי מאד כשהבנתי כי מצבם טוב ויציב. אחד המצבים הקשים למפקד הוא התמודדות עם נפגעים בקרב חייליו. יש תחושה של אחריות, גם אם מבחינה מבצעית המפקד לא כשל ואפילו אם האירוע לא קרה בתחום אחריותו הישירה. ההורים הפקידו בידינו את הנכס היקר להם ביותר, ומחובתנו לעשות הכול כדי להחזירם בריאים ושלמים לחיק משפחתם. כעבור כמה ימים השיבו לי חפצים (משקפיים, דסקית ושעון) שהיו על גופי במהלך האירוע, וכנראה נפלו במסוק. השיבו לי גם את תיקי האישי מהאכזרית. בתיק היו, מלבד מפות וחומרי עזר מודיעיניים אחרים, התפילין שלי. קופסת התפילין, ה'תפידנית', ספגה רסיסים, אולם התפילין נותרו שלמות ללא פגע.

הפלוגה המשיכה לבצע משימות בלבנון עוד מספר ימים, כאשר אבשלום הסמל מתפקד במקומי כמפקד המחלקה. ביום שני, כ' באב (14/08), נכנסה לתוקף הפסקת האש. גם לאחריה נמשך ביצוע המשימות עד ליציאתם של כל הכוחות מדרום לבנון. כעבור מספר שבועות נכנס מ"מ חדש לתפקיד, אביחי חזי, והגדוד עלה לתפוס גזרה במוצבי החרמון. לכל אורך התקופה חיילי הפלוגה ומפקדי הפלוגה והגדוד שמרו על קשר עמי, והביקורים התכופים והטלפונים לא פסקו.





http://dover.idf.il/IDF/News_Channels/warier/06.htm