לאחרונה, תוך כדי עבודה על משהו אחר לחלוטין, נדרשתי למספר השוואות עם תהליכים מסויימים בחיל האויר. לא אכנס להכל, זה די מתיש, אבל המספרים שהעליתי בחכתי היו כל כך מעניינים (בעיני לפחות), שהחלטתי להביא אותם פה, מלווים בפרשנות שלי. המספרים - אובייקטיביים (כך הם ידועים לי, לפחות); הפרשנות - שלי, אבל אם יש למישהו פרשנות אחרת, הוא מוזמן להעלותה.

המסקנה שהגעתי אליה, היא שאחת הסיבות לרמתו הגבוהה של חיל האויר, היא היכולת לסגל את עצמו לשינויים ולאמץ חריגים כדרך (א) ללמוד מהם (ב) לשפר את עצמו (ג) לבחון את עצמו לשינויים אפשריים/נדרשים, שבהם החריג עשוי להפוך לנורמה שלא חשבו עליה קודם (יש עוד כמה סיבות, כמו תחקירי אמת לאורך ולרוחב, מקצועיות ולימוד מתמידים. כמובן שבכל מקום וגם בחיל האויר יש חריגים לרעה, אבל בחיל האויר הם חריגים ובצבא הגדול, למרבה הצער, פעמים רבות - זו הנורמה. במיוחד בתחום תחקירים ודיווחי אמת).

לא אכנס פה לכל התאוריה על חריגים ומשמעותם (האלוף גרשון הכהן מכנה אותם "בנדיטים" וטוען שבלעדיהם יכולתו של הצבא לנצח נפגעת קשות; אל"מ יורם פלד, מפקד טייסת קרב לשעבר, מותח ביקורת נוקבת למדי על תהליך ההכשרה של חיל האויר וטוען שהיא יוצרת יותר מדי "שטאנצים"; תא"ל נוסף מחיל האויר, שאני לא בטוח שאני רשאי להביא את שמו, כי ביקורתו לא פורסמה ברבים, סבור כך גם כן, אם כי אולי בפחות חדות), אבל אביא דוגמאות לניצול של חיל האויר חריגים למיניהם, כדי להתאים את עצמו לנסיבות משתנות, או כדי למצות את מקסימום הפוטנציאל העומד לרשותו במחיר זניח יחסית, או - וגם זה קורה לפעמים, והתוצאה הסופית מוחלת גם על זה - מתוך חשש מסויים להתמודד עם מציאות.

הנחות היסוד - חיל האויר חיל מצויין, שיודע ללמוד ולתקן ומקפיד על רמה גבוהה; נשים יכולות להיות צוות אויר לא פחות מוצלח, בכל המקצועות הרלוונטיים, מגברים.

עכשיו למספרים:

1. בזמנים שונים הוצרך חיל האויר להכשיר מספר גדול של אנשי צוות למקצוע מסויים, בזמן קצר ומתוך מצוקה. המקרה המוכר ביותר, אולי, הוא הגעת מטוסי הפנטום, שהצריכו הכשרת עשרות נווטי קרב חדשים. במלחמת ששת הימים היו בחיל שמונה (8) נווטי קרב. במלחמת ששת הימים היו, קרוב לוודאי, כ-120. אלה לא הוכשרו במשך כל שש השנים שבין המלחמות, כי הפנטומים אושרו סופית למכירה לישראל רק שנה או שנתיים לאחר המלחמה וגם אז, נעשה נסיון תאורטי להטיס אותם עם טייס בלבד (נגדע באיבו). כדי להתגבר על המצוקה - מעבר להרחבה משמעותית של מגמת הנווטים בבית הספר לטיסה - פתח החיל בהסבה מואצת מכל הבא ליד: נווטי תובלה ואפילו אלחוטני אויר, מקצוע שהיה קיים אך התחיל לדעוך בסוף שנות ה-60 (בוטל סופית ב-1972) עברו הסבה לנווטי קרב. חלק קטן מהאלחוטנים עברו הסבה לנווטי תובלה, אך כנראה לא במספר שהיה בו לפצות על מעבר נווטי התובלה לקרב (אין לי מספרים מדוייקים של אלה, אך אלחוטנים שעברו הסבה לניווט תובלה היו, ככל הידוע לי, שלושה לפחות).

דוגמא נוספת לכך, היא הכשרת אזרחים - מכונאי מטוסים או מהנדסי טיס באל-על - כמכוננים במטוסי תובלה בחיל האויר. זה החל עוד לפני מלחמת יום הכיפורים (לא הצלחתי עדיין לברר לאיזו מצוקה זה בא לתת מענה), אך ביתר שאת במלחמת יום הכיפורים עצמה - הקמתה של טייסת 131 (הרקולסים) עם כ-15 מטוסים שהגיעו מארצות הברית, הצריכו הכשרת מכוננים במספר גדול, שלא היו בנמצא בחיל. אל-על שלחה, על פי דרישה, קרוב ל-20 מהנדסי טיס (מתוך קרוב למאה שהיו בשורותיה) לעבור את ההכשרה. הם התחילו לטוס תוך חמישה(!) ימים. לאחר המלחמה השלימו הכשרה של כחודש וחצי (הסמכה לאחר 50-60 שעות, אפילו בלי דרגת קצונה, שקיבלו רק אחר כך, כתנאי לענידת כנפיים).

2. האחוז הממוצע של בוגרי קורס טיס במגמת מכוננים הוא 3%. אחוז הנשים בוגרות מגמת מכוננים מבין כלל הנשים שסיימו קורס טיס - כמעט פי ארבעה (11%= 6/57). זהו מספר העולה מעל ומעבר לכל אקראיות או שגיאה סטיטיסטית. הסיבה לכך, בעיני, היא רצונו המוצהר של חיל האויר (היעד עליו הצביע מפקד החיל, כמדומני אליעזר שקדי, הוא 10% בוגרות והשאיפה היא, כמובן, "אין סיבה שלא תהיינה בוגרות כשיעור הנשים באוכלוסיה) להגדיל את מספר הבוגרות ובחירתו, לשם כך, בשלב הראשון, בדרך הקלה יחסית. מבין כלל מקצועות קורס הטיס, מקצוע המכונן הוא הכי פחות "אוירי" מבחינת תכונות הטיסה הנדרשות לו. להבדיל מטייסים ונווטים, המחלקים את תשומת הלב שלהם פנימה והחוצה במידה משתנה (והרבה מאוד החוצה), המכונן עובד בעיקר "פנימה". התמונה האוירית החיצונית פחות דומיננטית בעבודה השוטפת שלו והוא צריך להכיר אותה, אבל פחות נדרש לשמור עליה באופן רציף (כל זאת, מבלי לפגוע כלל במקצוע - זה עניין אובייקטיבי ולא שיפוט וממילא, אין במקצוע לוחם כלשהו, אוירי או לא, משום עדיפות על מקצועות שונים. כל לוחם - כבודו במקומו מונח). לכן, ניתן בקלות רבה יותר - מתוך מבחר גדול יחסית של חניכים שנמצאו לא מתאימים למקצועות הטיסה האחרים - להפנות דווקא נשים למגמת מכוננים, מתוך ידיעה די ברורה שהן תסיימנה את הקורס ותשפרנה את המספרים.

עם זאת - איש צוות אויר ותיק בעל נסיון הדרכה בבית הספר, האיר את עיני בנקודה שלא עלתה בדעתי:
בנים רבים, ברגע שמקבלים את בשורת העברתם למגמת מכוננים - מעדיפים לחתום ויתור. בנות - לא (מבחינתי זו מחמאה גדולה לנשים, שרואות לנגד עיניהן מטרה גדולה יותר מאשר פרסטיז'ה). זו בהחלט יכולה להיות סיבה תורמת לכך ששיעור הבנות בוגרות מגמת מכוננים גדול פי ארבעה משיעור הבנים.

3. חריגים - בוגרים שנכשלו במבדקים המוקדמים ולא התקבלו לקורס (לא כאלה שנשרו מהקורס או אפילו בגיבוש - אלא כאלה שלא נמצאו בעלי התכונות הבסיסיות המתאימות) ובכל זאת סיימו, לאחר ערעורים ונסיונות חוזרים. התפרסמו בשנים האחרונות לפחות חמישה מקרים כאלה (ברור לי שיש הרבה יותר): שני טייסי קרב; שני נווטי קרב; טייסת תובלה אחת.

4. הוויתור של החיל לעצמו - ח"ל (הקץ לוויכוחים ולתאוריות - סטטיסטית, יש דבר כזה). על מנת להבין את הסטטיסטיקה, יש לחלק את אוכלוסיית בוגרי קורס הטיס לשלושה: בנים של אנשי צוות אויר; בנים של מפקדי חיל האויר; שאר העולם.

הסטטיסטיקה של שאר העולם מוכרת למדי - כ-15% מאלה שמתחילים קורס טיס לאחר הגיבוש, מסיימים אותו (זוהי סטטיסטיקה מוטה למעלה במקצת, כי היא כוללת גם את שתי האוכלוסיות האחרות, שמרימות אותה).

הסטטיסטיקה של בנים/בנות של אנשי צוות אויר נעלמת ממני באופן מדוייק, אך בוודאות שיעור המסיימים גבוה יותר מזה של שאר העולם. המספר יכול להיות כל דבר בין 30%-70% (אגב, ככל שהוא נמוך יותר - הדבר משרת יותר את מה שאני מוכיח פה) ואפילו מעבר להם לכל כיוון.

נצא מנקודת הנחה שההבדל בין שתי האוכלוסיות הראשונות לגיטימי, בהתבסס על הסברים שאנשי חיל האויר מספקים מדי פעם לשאלה זו, בכל הנוגע לתכונות מולדות/תורשיות, גדילה באוירה ובתרבות מתאימה ("קריטריון המועדון"?) וכיו"ב. לכן - אלה לא יוגדרו ח"ל.

לפני שנעבור לאוכלוסיה השלישית - הנחת יסוד: אין כל הבדל, מבחינת התכונות המולדות/תורשתיות, האוירה והתרבות וכו', בין ילדים של אנשי צוות אויר לסוגיהם לבין ילדים של מפקדי חיל האויר. מבחינת התכונות האויריות הנדרשות - מפקדי חיל האויר הם אנשי צוות אויר לכל דבר ועניין. מה שהביא אותם לעמדה מספר אחת, הוא לא היותם טייסים טובים או טבעיים יותר, אלא תכונות אחרות. לכן, לכאורה, שיעור הבוגרים מקרב ילדי מפקדי חיל האויר אמור להיות זהה לזה של ילדי אנשי צוות אויר אחרים, הקבוצה השניה. אלא שהוא שונה לחלוטין גם מהקבוצה השניה - 100% (למיטב ידיעתי. אשמח לדוגמאות שתסתורנה את התאוריה הזו, שכרגע היא מוכחת, עד שתיסתר). עד כה, ידוע לי על 11 בנים של מפקדי חיל האויר שהתחילו קורס טיס - ולא ידוע לי אפילו על אחד שלא סיים.

כמו שאמרנו, לאור התוצאות הגבוהות והמוכחות במבחנים השונים לאורך שנות קיומו - מותר לחיל לוותר לעצמו בנקודה אחת, שולית יחסית, שלא פוגעת בסך הכל.

נקודות אלה מוכיחות בעיני, את יכולתו של החיל (בכל הנוגע להכשרת כח אדם, כמובן, לא נגעתי כלל בתחומים אחרים) להסתגל למציאות משתנה, לנסיבות שדורשות זאת ולצרכים סביבתיים (למען הסר ספק - בעיני, המגמה של החיל בעניין הכשרת נשים בקורס טיס אינה אך ורק מענה לצורך/דרישה חברתית או אופנתית - היו זמנים שבהם החיל התנהג ההיפך הגמור מכך, כשהיתה לו הזדמנות להכשיר נשים מתאימות - אלא רצון כן ואמיתי לא לוותר על פוטנציאל של 50% מהאוכלוסיה שיכול להיות מתאים ולמלא את שורות הלוחמים במקצוע בו אין צורך להתפשר על הרמה כדי להכשיר לוחמות).

אני מקווה שמי ששרד עד הנה, לא השתעמם. אותי זה מאוד עניין - לגלות את כל הנקודות האלה ופתאום להבין לאן מצביעים הקווים שמחברם ביניהן. לכן חשבתי להעלות את זה כאן.

ערב טוב.

קצת פאתטי להגיב על עצמך, ובכל זאת - עם פרסום נתוני המסיימות של קורס 180:

מתוך 3 מסיימות תהיה מכוננת אחת. זה הקורס הרביעי ברציפות, מתוך אלה שהיו בהם מסיימות (ב-178 לא היתה אף אחת) שיש בו מכוננת אשה - מתוך 9 מסיימות (בקורסים 176, 177, 179, 180), כמעט מחצית, 4, מכוננות (44%). אחוז המכוננים בין הגברים, כרגיל - 3%. כמעט פי 15 פחות.

זה מחזק את מה שכתבתי בסעיף 2.

ערב טוב.