02-10-2010, 11:55
|
|
|
|
חבר מתאריך: 19.04.04
הודעות: 4,734
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי סירפד שמתחילה ב "שיט, איפה אני נמצא? סיפורי אובדן הדרך של מטיילים"
כמבוגר בשטח מעולם לא הלכתי לאיבוד טוטאלית, כלומר הגעה למצב של אי-זיהוי האזור בו נמצא יחד עם אובדן היכולת למצוא דרך חזרה/אל היעד - בעיקר עקב הכנה ולימוד הציר יחד עם נוכחות תמידית של ציוד ניווט בסיסי ולא בסיסי. המקרים היחידים של טעות ניווט הכללו סטייה של עשרות עד כמאתיים מטר. טעויות שרלוונטיות בעיקר בניווט רגלי עם מטרות נקודה כמו שלט/פלח/רוג'ום - כלומר בתרגילי ניווט בצבא, ולא בניווט של הגעה ליעד ברור גיאוגרפי כמו טיולי שטח או ניווט רכוב.
החוויה הבאה היא היחידה שזכורה לי עקב היותה בעלת פוטנציאל לסכנת חיים. נבעה מסטייה לא גדולה שנעשתה בחשיכה ובעיקר קשורה לקבלת החלטות ולא לניווט (מועתק מתגובה אחרת):
ציטוט:
האירוע הכי חמור שלי בשטח, טיפשי מאד בהשתלשלותו גם אם לא היה רגע מובהק של סיכון חיים.
טיילתי לבד אי-שם בדרום ולא נציין איפה בדיוק למרות שאפשר לזהות. הדרך התארכה, אני הולך לאט עם הרבה ציוד והיום קצר. את סוף היום הייתי אמור לסיים בחניון על גבי הר כלשהו, כאשר את הקטע האחרון הלכתי בואדי במגמת עליה שבסופה נסגרת בין שתי שלוחות כאשר ההר הרצוי משמאלי/מערבה עם שביל לא בולט שמתפתל בעליה. הלכתי כמה שיכולתי עד שהחשיך ועוד קצת מעבר עד לחשיכה גמורה, אבל אז סביב שמונה בערב היה ברור לי שהגעתי לקצה ההליכה הבטיחותית בייחוד בעליה בשטח סלעי. הייתי מנוסה מספיק להבין את מגבלתי, אך מטבעי אני לא דאגן ומצויד מספיק, לכן החלטתי פשוט להיזרק ללינה בנקודה. אוהל לא היה ניתן להקים עקב מגבלת השטח, אז למרות שהיה קר באמצע פברואר הסתפקתי בשק"ש עם ריפוד פנימי של עוד שמיכת מילוט ודופן של תרמיל וסלעים (היה נעים מאד דווקא).
בבוקר גיליתי שלמרות שהלכתי "רק" עוד מעט אופקית בין הדמדומים לחשיכה הגמורה, התקדמתי בטיפוס אנכית הרבה ממה שחשבתי. בהסתכלות לאחור ולמטה לא זיהיתי כבר את השביל שאמור היה להוביל לראש ההר ולחניון.
ועכשיו החלק הטיפשי, עם העקשנות הגברית שלי החלטתי שלחזור אחורה ולרדת לגמרי עם התיק הדי כבד שלי (כ-30 קילו ציוד ולבוש מצטבר) יקשה ויעצבן אותי מאד, לעומת זאת אם אמשיך לעלות בנקודת החיבור של הואדי עם השלוחות, ואז אעבור בטיפוס חופשי את שיא השלוחה המזרחית/ימנית (הלא מסומנת) אוכל פשוט להגיע ולרדת ישירות לכביש מעברה השני - כביש ראשי שבמילא הייתי אמור להגיע אליו בסיבוב גדול מאותו חניון ביעד המקורי .
זו לא הייתה החלטה חכמה. בשעה ויותר של טיפוס מהבוקר עם תרמיל כבד אך מצוייד בסדר יחסית כולל מקלות ובהמשך כפפות טיפוס הגעתי בקושי לאמצע הגובה.
ואז התחילה הבעיה האמיתית. קבוצות מטיילים של ילדי חטיבה/תיכון צעירים החלו ללרדת לכיוון השני ע"ג המסלול הנכון וראו איתי מעבר לואדי.
מבחינתם זה כנראה כמו מתאבד/מחבל/איש מוזר (מעיל בצבע ירוק צבאי) שמטפס לבדו והחלו בסדרת צעקות וקפיצות בבוניות ישראליות טיפוסיות שרק הסיחו את דעתי. הייתי חייב לעצור בגובה כדי להתאזן ולא יכולתי להתרכז יותר בטיפוס. במשך חצי שעה הם שיגעו אותי עד שהמדריך שירד כבר לאותה נקודה הצליח ליצור איתי קשר טלפוני ע"י החלפת המספר בצעקות.
מעבר לגערות שלא תרמו כלום באותה נקודה, הוא לחץ לקרוא לחילוץ, הסברתי שאני מנוסה ומצוייד מספיק להמשיך, וכרגע הנזק הגדול הוא ההסחה שהילדים שלו גורמים לי וכמעט התחננתי שרק ימשיכו לרדת ויפסיקו להפריע לי.
באותה נקודה זה כבר היה הרבה יותר מידי מאוחר לסגת, הטיפוס שעשיתי בכמה נקודות (ידני) היה בלתי-הפיך, שלא להזכיר תרמיל גב שמאפשר להישען בבטחה רק קדימה.
בסופו של דבר הוא ניאות לבקשתי לא לקרוא לחילווץ ולסלק את כולם, אבל הזמן עבר והתחיל להתחמם קצת כאשר אני עדיין לבוש לקור - דבר שעיכב אותי עוד יותר: פריקת תרמיל, החלפת ביגוד עליון וכו'.
בכל אופן סביב הצהריים השלמתי את הטיפוס והירידה בצד השני הייתה קלה ומהירה בהרבה עקב היות הקרקע יותר חולית מאשר סלעית.
הגעתי לכביש, הספקתי להתרענן חמש דקות, לפני שחבר אלי גי'פ של מפקד הגזרה (נ"ב דווקא בעיה בטחונית לא הייתה, חברתי גם למ"פ הגיזרה בהתחלת הטיול וגם לכמה תצפיות). החלפנו חוויות, נזכרנו ששירתנו באותה גזרה בעבר, ושהמפקד שלי לשעבר היה איתו ביחידה וכו' וכו'. לצערי טרמפ לא יכלו לתת לי עקב היות הרכב הצבאי והעובדה שאני הייתי אמור להתחייל רשמית יומיים לאחר מכן והייתי בלי צו ביד....
----------------------------------
תחקור עצמי לאחר כמה שאלות:
הייתה מפה, והיה גם מחשב+ GPS אבל ללא תצוגה שיורדת לרזולוציה הזו. העליה המקורית הייתה אמורה להיות ע"ג ציר מסומן שאת סימניו איבדתי באותה הליכת דימדומים. באותה שעה של הליכה בואדי במתווה עליה איבדתי קשר עם נקודת העליה המקורית לשביל, חשבתי שקצת גובה יעזור לזהות את השביל הנכון.
במרחקים המדוברים זה כבר לא משהו שאפשר באמת לתכנן על מפה בקנ"מ הרגיל ללא זיהוי פיזי בעין - מדובר בעד כשלוש מאות מטרים קו אוירי לכל כיוון- חזרה לאחור בירידה לשם איתור תחילת המסלול הנכון או הגעה לכביש, אבל זה כמובן הבדל שמיים וארץ בין שביל מסומן לבין עליית "דוח" דרך שיא גובה הרכס (הפרש של כ-170 מטר גובה).
לא תיכננתי להיכנס לחשיכה בשטח, אבל הלכתי לאט עקב עצירות למנוחה וצילום יחד עם ציוד רב שכן היה מתוכנן - אני מטייל בקצב שלי ולא כמירוץ. עצם הכניסה לחשיכה לא הטרידה אותי ועדיין לא מטרידה אף פעם מבחינה נאמר הישרדותית - אני תמיד יוצא עם ציוד מלא בהתאם לתנאים ואין לי בעיה להיזרק בשטח (למעט אולי הבעיות החוקיות). דווקא בצבא לחץ הזמן גרם לי לכמה סיכוני חיים אמיתים בכמה ניווטים, דבר שמעולם לא קרה באזרחות.
למרות שאותן כמה שעות בצהריים היו מהטיפוסים הקשים ביותר שעשיתי אי-פעם עקב הסחת הדעת, על אף קושי הטיפוס, משקל הציוד, האנשים וכו' לא הייתה שנייה של חיים-ומוות - נפילה, התדרדרות, פאניקה, וכו'.
בסופו של דבר הלקח הכי חשוב שלי הוא ללמוד לזהות את נקודת ההחלטה או הבחירה בין מסלול שמסתיים נכון לבין מסלול עם פוטנציאל לאסון - ונקודה זאת לדעתי הייתה דווקא ברגעי ההשכמה בבוקר ולא בזמן הטיפוס או הליכת בין הערביים (שלכשעצמה הייתה בטוחה). הייתי צריך לנצל את אותן דקות להתאפסות חוזרת, ניהול סיכונים ובחירה בדרך ה"ארוכה - קצרה" במקום ב"קצרה -ארוכה".
|
_____________________________________
"The Nation that draws too great a distance between its soldiers and its scholars
will have its children taught by cowards and its fighting done by fools." Thucydides
"When a true genius appears in the world, you may know him by this sign, that the dunces are all in confederacy against him."
John Kennedy Toole
נערך לאחרונה ע"י GrimReaper בתאריך 02-10-2010 בשעה 12:03.
|