"אנחנו חיים בחוסר ביטחון מוחלט"



דפנה פסח וזולי קובץ' הגיעו לערד מלאי חלומות ותקוות; אלא ששכרם של שני בני הזוג מגיע מעיריית ערד, וכיום, אחרי חודשים של דחיות ועיכובים במשכורות, הם בעצמם לא מבינים איך הם מצליחים לשרוד ולפרנס את שני ילדיהם. "אין לנו אפשרות לעשות תוכניות", הם אומרים. ראיון עצוב
תני גולדשטיין
בני הזוג דפנה פסח (32) וזולי קובץ' (29) עזבו לפני שנתיים את ירושלים והגיעו לערד. הם האמינו בעתידה של העיר הדרומית, והיו מוכנים להתמודד עם המרחק ועם המשכורות הנמוכות שמשלמות הרשויות בערד. אלא שאיתרע מזלם של בני הזוג וגם הם הפכו לקורבנות משבר השכר ברשויות.

שניהם מקבלים את שכרם, ישירות או בעקיפין, מעיריית ערד: זולי מנהל את הקונסרבטוריום העירוני, ודפנה משמשת כקצינת ביקור סדיר. מאז החל משבר השכר ברשויות, לפני כשנה וחצי, הם סובלים מעיכובים בלתי-פוסקים בתשלום שכרם, ומתקשים להבין בעצמם איך הם מצליחים לשרוד ולפרנס את שני ילדיהם.

בשיחה עם ynet הם מספרים על החיים בלא לדעת מתי תגיע המשכורת הבאה, על "תוכנית ההבראה" הפרטית שנאלצו לבצע, על הכעס והאכזבה והיאוש ועל התדהמה מהאדישות שבה חבריהם לעבודה מקבלים ומשלימים עם גורלם.

"הגענו לערד עם המון חלומות ואידיאלים", מספרת דפנה. "כשגרנו בירושלים, שימשתי בתפקיד ניהולי במוסד חינוכי, והרווחתי 7,000 שקל בחודש. בערד, אחרי שמצאתי עבודה, הפכתי למורה, ועברתי לקבל שכר מינימום. ביחד, אנחנו אמורים להרוויח פחות מ-10,000 שקל, אבל חשבנו שבערד נוכל להסתדר. האמנו בעתיד של המקום הזה.

"כשהגענו לכאן לקחנו הלוואה כדי לקנות מכונית. אמא שלי גרה בירושלים, היא חולה ואני חייבת מכונית כדי לנסוע לשם לפעמים לטפל בה. למזלינו לא לקחנו משכנתא, והמשכנו לגור בשכר דירה. חשבנו שהמשכורת תספיק, לא העלנו על דעתינו שלא תמיד תהיה משכורת", אומרת דפנה.


תוכנית הבראה פרטית

"הבעיות עם השכר לא התחילו בבת אחת", מספר זולי, "בהתחלה היו עיכובים של כמה ימים, אחר כך של כמה שבועות. בהתחלה זה היה נראה דבר לא נורמלי. בכל פעם שהיה עיכוב בשכר, היו מגיעים מהעירייה, מודיעים שהשכר עלול להתעכב ומתנצלים שזה המצב. ההפסקות הבאות היו יותר ויותר ארוכות ולבסוף התחילו לשלם חודש כן, חודשיים לא, ובמשך החודשיים שבהם לא קיבלתי שכר, לא היה לי מושג אם ומתי המשכורת הבאה".

"התחלנו לעשות בבית שלנו תוכנית הבראה פרטית", אומרת דפנה, "אחרי חודשיים-שלושה נאלצנו לנתק את קו הטלפון, את האינטרנט ואת הכבלים. הוצאנו את הילד מגן הילדים הפרטי והעברנו אותו לגן עירוני זול בהרבה. שכחנו לגמרי מנסיעות וטיולים, חוץ מהנסיעות שלי לירושלים.

"אין לנו דרך לתכנן תוכניות. אנחנו לא יכולים להוציא שום דבר שהוא לא הכרחי. רצינו לקנות מצלמה לצלם את הילדים הקטנים שלנו, אבל זה אומר, להגדיל את החובות שלנו באלף שקל, וזה לא בא בחשבון. כל בגד חדש שאנחנו צריכים לקנות למישהו בבית, זאת הוצאה", אומרת דפנה.

"למרות כל הקיצוצים, אנחנו באוברדראפט קבוע של 10,000 שקל, שזה יותר מהמשכורת של שנינו ביחד, כשאנחנו כן מקבלים משכורת", מוסיף זולי, "אנחנו חיים בחוסר ביטחון מוחלט, אבל מפרנסים בכבוד את הבנק".

משרד הפנים הודיע לפני חצי שנה שישלמו את כל חובות השכר של העובדים. האם לא חזרו לשלם לכם מאז?

דפנה: "התחילו, והפסיקו, והתחילו, והפסיקו, ושילמו חלק כזה וחלק אחר. מרוב חוסר הסדר בתשלומים, נוצר בלאגן בתלוש המשכורת. אנשים בעירייה כבר לא מסוגלים להבין איזה משכורת בדיוק הם קיבלו ואיזה לא. אני גם הספקתי בתקופה הזאת ללדת ולצאת לחופשת לידה, אז חוסר הסדר עוד יותר גדל. החודש, בכל אופן, קיבלתי רק חצי מהשכר שהגיע לי, כ-1,500 שקלים".

זולי: "אצלי הבעיה היא עוד יותר מסובכת. בגלל שאני עובד במתנ"ס ערד שאמור לקבל מעיריית ערד כסף בשביל לשלם לי, והעירייה לא תמיד מעבירה את הכסף. החודש קיבלנו משכורת, אבל לפני כן חודשיים לא קיבלנו".


יהיו מי שישמעו את הסיפור שלכם ויגידו: נו, לא נורא, הם לא ממש רעבים, מה הם מתלוננים?

דפנה: "אני לא מסכימה. מי שעובד, מגיעה לו משכורת, נקודה".

זולי: "חשוב לי להדגיש: אנחנו לא רעבים, אבל אנחנו חיים בחוסר ביטחון. אנחנו לא יכולים להוציא שום דבר שהוא לא הכרחי. והשאלה היא, האם ראוי שכך יחיו אנשים שעובדים מהבוקר עד הערב במדינה מודרנית. האם זה צודק, והאם זה יכול להחזיק מעמד".

"העובדה שאנחנו אנשים עובדים גם מחייבת אותנו להוצאות", אומרת דפנה, "אתה לא יכול לבוא לעבודה כשאתה לבוש בצורה לא יפה, אבל כל בגד שאנחנו קונים זה הוצאה, שמכניסה אותנו ללחץ רציני".


איך מסתדרים העובדים האחרים בעירייה, כאלה שיש להם משכנתא לשלם?

דפנה: "הרבה מהם מצליחים לשרוד בגלל שהעובדים פה בעירייה הקימו קרן שעוזרת לעובדים במצוקה. נוצר מצב אבסורדי: כל פעם שהעובדים כאן מקבלים משכורת, הם תורמים כסף לקרן, וכשמישהו בברוך אמיתי, הקרן מצילה אותו. יש, למשל, עובדי עירייה גרושים, שפשוט אין להם מאיפה לשלם מזונות ומתחילים להגיע מכתבים עם אזהרות מבית המשפט, אז הקרן מלווה להם.

"אני נתקלת הרבה בעובדים במחלקת הרווחה, שאמורים להגיע לשכונות העוני ולסייע לאנשים שם, שלא עובדים ונמצאים במצוקה להתמודד עם הבעיות. אבל כשהעובד שמגיע לעזור הוא בעצמו במצוקה, נוצרת בעיה.

"ההרגשה מאוד קשה. אני מרגישה שהמדינה הולכת והופכת למקום מאוד אכזרי. קבוצה קטנה של אנשים מתעשרים ומתעשרים, והרוב הגדול מגיע למצבים קשים מאוד. זה קשה, זה מתסכל, זה מאוד רע".


"בחו"ל לא היו עוברים על זה בשתיקה"

גם זולי וגם דפנה הם עולים ותיקים: דפנה עלתה ממקסיקו לפני כ-17 שנה, בהיותה תלמידת תיכון, וזולי עלה לפני 10 שנים מהונגריה. שניהם הופתעו לגלות את האדישות, לדבריהם, שמגלים לבעיה החברה הישראלית כולה, וגם העובדים עצמם.

דפנה התקבלה לעבודה בעירייה אחרי שהלנת השכר כבר החלה. "כשהתראיינתי לעבודה הזהירו אותי: 'יש כאן בעיות עם תשלום המשכורות, שלא תמיד משלמים' אמרתי, שלדעתי לא יעשו לי דבר כזה, כי זה אסור לפי החוק. אז הם אמרו, 'אבל את יודעת שזה כן קורה. ולא עושים את זה מרשעות, אלא בגלל שאין לנו'. נדהמתי, וכנראה זה כל-כך לא התקבל על דעתי שבכל זאת הלכתי לעבוד בעירייה".

"מאז, אני שומעת כל הזמן את המשפט הזה, מהעובדים עצמם: 'הם לא עושים את זה מרשעות'. זה הפך למנטרה. מצד אחד, אני מזועזעת מהאדישות, מצד שני, אני נדהמת, לטובה, מהנאמנות של אנשים כאן למקום העבודה שלהם. אנשים ממשיכים לעבוד, וזה פלא".


במקסיקו, או בהונגריה, הם היו מגיבים אחרת?

זולי: "קשה לי בכלל לדמיין מצב כזה בהונגריה, אבל אני בטוח שהיו מגיבים אחרת. אני זוכר עד עכשיו מה קרה שם, כשהעלו את מחירי הדלק. נהגי המוניות פשוט חסמו את המדינה, ולא כמו שאומרים כאן שיחסמו, אלא באמת".

דפנה: "במקסיקו יותר רגילים לדברים האלה מאשר בארץ, אבל זה לא גורם להם שלא להגיב. להיפך, זה יכול להיות שבארץ לא יודעים מה לעשות - דווקא בגלל שזה לא קרה עד עכשיו.

"במקסיקו, לדוגמה, יש חינוך חינם מהגן עד סוף האוניברסיטה. ואז ניסו להנהיג שם שכר לימוד. הסטודנטים קשרו את עצמם בשרשראות לשערי האוניברסיטאות, ואף אחד לא נכנס - ובמשך שנה שלמה, לא התקיימו לימודים גבוהים במקסיקו. היו מכות, פציעות, כלאו אנשים - אבל הם לא ויתרו.

"אני לא יכולה לדמיין דבר כזה בארץ. אין כאן שום התארגנות למען הכלל. אנשים מפחדים על מקום העבודה שלהם, וזה משתק אותם. קצת מקטרים, ובזה זה נגמר".


אבל הייתה בארץ שביתה כללית, ההסתדרות סגרה את המדינה וביה"ד קבע שצריך לשלם לכם את השכר.

זולי: "נו, ומה קרה?"


למה אתם לא תובעים את הכסף מעירייה?

זולי: "שמענו שאנשים תבעו את הכסף, וזכו בתביעות שלהם, ולא קיבלו שום דבר. אז למה לתבוע?"

דפנה: "אנשים כאן לא תובעים. הנושא הזה בכלל לא נמצא במודעות. אין לנו מושג איך עושים את זה, וזה לא נראה שזה יעזור. מלבד זאת, אני לא אוהבת את הרעיון של לתבוע מהעירייה. הייתי תובעת גוף כלכלי גדול, שיש לו כסף. אבל לעירייה באמת אין כסף. הייתי מאוד רוצה לתבוע באופן אישי את שר האוצר, בנימין נתניהו, בגלל ההחלטה שלו לקצץ את המענקים שהממשלה משלמת לעירייה, אבל באמת אין לי מושג איך מרימים תביעה כזאת, ואם יש לה סיכוי".


בממשלה טוענים שהעיריות בזבזניות, שצריך לקצץ ולייעל ואז יהיה כסף.

דפנה: "שטויות. עיריית ערד משקיעה פשוט הרבה כסף ברווחה, באנשים הפשוטים, ובממשלה לא אוהבים את זה, ורוצים שהיא תפסיק לשלם".

זולי: "רוב האנשים בעירייה ובמתנ"סים לא מרוויחים משכורות גבוהות. לא נתקלתי באנשים שלא עובדים. אני גם לא חושב שאם יפטרו אנשים, העירייה תהיה יותר יעילה. להפך, אותם אנשים יעשו יותר עבודה, והכל יעבוד לאט יותר. אם היו משלמים לעובדים כאן טוב יותר, העירייה הייתה מושכת אנשים מוכשרים נוספים שיבואו לעבוד בה".


אז מה יהיה? איך כל הסיפור הזה ייגמר?

זולי: "זה ייגמר בזה שאנשים צעירים ומשכילים יעזבו את ערד. וזה ייגמר בזה שהעובדים, שבינתיים עושים את כל מה שהם צריכים, פשוט יפסיקו לעבוד. וגם אם הם יעבדו, הספקים של העירייה, שגם להם היא לא משלמת, יפסיקו לעבוד אתה. גם ככה, בכל פעם שהעירייה עושה אירוע כמו חגיגות יום העצמאות, אני חושש שבסוף פשוט לא נמצא דרך להפיק את האירוע, ובסוף זה יקרה".

דפנה: "לגבי המדינה, זה ייגמר בזה שנהפוך בהדרגה למדינת עולם שלישי. לגבי ערד, היא לאט-לאט תתרוקן. יש כאן עזיבה המונית של האוכלוסייה הצעירה והמשכילה. ערד נחשבה פעם לפנינה של הנגב. המצב קשה בגלל כל מיני סיבות, בגלל החינוך, בגלל התעסוקה, בגלל הביטול של מענקי הדיור לזוגות צעירים, בגלל שהמחירים של הדירות כל הזמן יורדים כי אף אחד לא רוצה לקנות, אבל הסיפור הזה של המשכורות מאיץ את כל העניין".


אבל הפוליטיקאים מדברים כל הזמן על פיתוח הנגב.

דפנה: "הכל בדיחה אחת גדולה. במה משקיעים כאן? בכור בדימונה? בכדורים נגד קרינה, שהמדינה חילקה? איזה מוסד חינוכי קם כאן בשנים האחרונות?"

זולי: "הפוליטיקאים מגיעים בהמוניהם לקראת הבחירות, ואחר כך נעלמים. בישראל יש נתק מוחלט בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי, ואם אין לך מזל והרשות המקומית שלך היא בפריפריה, יש לך בעיה".

דפנה: "כל הרפורמות הכלכליות רק דופקות יותר ויותר את האוכלוסייה כאן, כולל אותנו. אתן לך דוגמה: אחד השיקולים שלי לעזוב את ההוראה ולהיכנס לתפקידי כקב"סית (קצינת ביקור סדיר - ת.ג.) הייתה העובדה, שבתור קס"בית אני מקבלת תמריצים על עבודה טובה, שמגיעים ל-1,000 שקל מעבר לשכר המינימום שאני מקבלת. אבל מהשנה הזאת, אני לא מקבלת תמריץ. למה? רפורמות. הכל בדיחה אחת גדולה".

http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-8,00.html

ועוד מטעם המדינה (כי מעסיק פרטי שילין שכר של עובד - מסתבך הרבה יותר מאשר המדינה שמשתינה על כולם בקשת).

הביזיון האמיתי הוא שהמדינה והרשויות מצפצפות על החלטת ביהמ"ש, ולמעשה יוצרים את ביזוי ביהמ"ש הגדול ביותר שיכול להיות.